“בתחילתו של ספר שקראתי לא מזמן כתוב המשפט, משובץ בניקוד תנכי: "זכור את שבעה באוקטובר 2023, לא תשכח". על משקל זכור את שעשה לך עמלק. ובתקופה האחרונה נראה שבאמת שכחנו קצת. שכחנו מה עברנו לפני כמעט שנתיים, ונראה ששבנו לדרכים הישנות. ואלי פה כדי להזכיר. שלב אחרי שלב מתאר לנו אלי שרעבי את דרך הייסורים, מהיום שבו התהפכו השמיים ועד השחרור המיוחל. בהרגשה שלי בתחילה הוא מנסה להפוך את המצב לנסבל, כי אם המצב נסבל הוא יכול לשרוד אותו. ככל שעובר הזמן ההרעה בתנאים מצמררת. חוסר בתנאים סניטריים, מחסור באוכל. איבוד כל צלם אנוש. הדבר מרתיח בהשוואה לתנאי האסירים בבתי הכלא שלנו. כאן התפיסה של מקבלי ההחלטות את המוסר המדומה כמטרה הנעלה ביותר, הנכונות לעשות כל שנדרש מהכיוון של הרפיסות והחשש לשלם באותו מטבע, צורם ומכה כמו ברזל מלובן. הצורך בגביית מחיר בהרתעה אמיתית הוא בנפשנו כך שרק אם תעבור בהם המחשבה על חטיפה, המחשבה מהתוצאה תעביר בהם רעד ופחד בלתי רצוני עשרה דורות קדימה. השבי מתואר כניסוי חברתי אכזרי. ניסוי בבעלי חיים. 4 גברים במלחמת הישרדות, כל אחד לעצמו, כשהרצון לשרוד גובר על הערכים. "החלל שלנו כל כך קטן, ובכל זאת נדמה שיש בו מספיק מקום גם לתהום העמוקה שמפרידה ביננו". עמ 101. על התקשורת שלנו בשרות האוייב: "הם מדקלמים לנו כל הזמן את החדשות מישראל....הוא מסביר לנו שביבי רק רוצה את הכיסא שלו ושלא מעניין אותו חטופים ושכל המלחמה הזאת היא בגלל המשפט שמחכה לו והחשש שלו מהכלא...הוא חוזר על זה שוב ושוב ואנחנו מבינים שהוא צורך תקשורת ישראלית" הרגע הזה בו האויב מדקלם את ערוצי החדשות, משתמש בנאמר בהם כדי להתחזק בדרכו, להצדיק את פעולותיו. זה רגע שקורא לחשבון נפש שלא קורה בערוצי התבהלה שפוגעים בחוסן ונוקטים בטקטיקות של לוחמה פסיכולוגית כנגד בני עמה. כיצד בא לידי ביטוי ה"הומנוטרי" לסוגיו? על המעבר בין המנהרות אחרי 8 חודשים: "ברחוב יש אנשים ונשים, חנויות פתוחות. חלקן חנויות אוכל, חנויות בשר. אני מריח את המזון המתבשל את האוכל המטוגן, ואני כל כך רוצה לאכול מזה גם...אין תחושת מלחמה...יש חיים מסביב...תחושה כמעט רגילה… "החיים לגמרי רגילים בחוץ, שמתם לב?... ראיתי ילדים הולכים עם אייפונים בידיים...אנשים צוחקים...אוכלים, חנויות פתוחות...כאילו אין מלחמה כבר, כאילו שכחו מאיתנו...איך יכול להיות שהם ככה חיים בכיף שלהם ואנחנו עדין כאן?" …לראשונה, אנחנו רואים את קופסאות הסיוע של האו"ם... השובים אוכלים ונהנים, אנחנו מקבלים פרורים מכל הטוב הזה… לעיתים חשתי שהוא לא נכנס לפרטים, הריבים בין החטופים מצומצמים ומדווחים ביובש, היה חסר לי יותר סצנות שיעידו על מצבם מהדיאלוגים ביניהם, מהסאב טקסט. כאילו המחיצה שבנה כדי לשרוד את התופת הופכת את הסיפור לקצת סטרילי. אני אסיים בציוטוט מעמ 178. ציטוט מאחת השיחות שניהל אלי עם שוביו, ציטוט שצריך ללוות אותנו בכל אשר נפנה. " אין כאן מקום ליהודים, ואין דבר כזה ישראל והמלחמה שלהם בנו לא תפסיק...עד שהם לא יכבשו את המילימטר האחרון של הארץ הזו". לא תשכח. אלי מנצח אותם. הוא מנצח אותם במנהרות. מוקף תולעים וזוהמה, אוכל פיתה עבשה. והוא מנצח אותם בתאווה שלו לחיים. בלילה הוא שומע את שוביו מחניקים את בכיים לתוך המזרן המעופש. והוא יודע. הוא חזק מהם. ואם אלי לא נשבר. מי אנחנו שנשבר? עם ישראל חי! 5/5 בסולם מאני.”

“כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו. מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו. אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות. במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים. בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך. כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.”

“לא הייתי שורד בשבי בעזה, אני גם לא חושב שהייתי רוצה לשרוד, הכאב הפיזי והנפשי היה מכריע אותי, והייתי מגיע למסקנה שיש חיים כה נוראים שלא שווה לסבול למענם. אבל לא כולם בנויים כמוני. אלי שרעבי, שורד אוקטובר, מגולל את סיפור השבי שלו, החל מהחטיפה והפרידה ממשפחתו, עבור בימים הראשונים בעזה וכלה בכמעט חמש מאות ימים מתחת לאדמה עד השחרור. הוא חושף בפנינו את הדינמיקה המורכבת עם השובים, כמו גם עם אחיו לשבי, את התמודדות עם העינויים, ההשפלה והרעב המכלה. אבל יותר מכול, שרעבי מציג בפנינו את המנטליות של שורד אמיתי, את הלך הרוח שהיה דרוש עבורו כדי לשרוד – תאוות חיים אמיתית ומחשבה מתמדת שעליו לשרוד עבור משפחתו (ושהקושי שלהם לא פחות משלו). אני מאמין שבמדינה שלנו כל ישראלי צריך לדעת ערבית, זה יסייע לצמצם מעט את השסעים בחברה, ויכול להיות מאוד לעזר במקרי קיצון, כפי ששרעבי מדגים. כשהשר לביטחון לאומי הכריז על צמצום המזון לאסירים ביטחוניים לכדי ארוחה אחת ביום, הייתה לכך השפעה ישירה על החטופים, שנאלצו להתמודד מעתה גם הם עם ארוחה אחת פחות, בעודם בלאו הכי סובלים מחרפת רעב מחרידה שלא חוו יהודים מאז תקופת השואה. האם לשר בן גביר אכפת בכלל? האם היה פועל אחרת בדיעבד? אני באמת לא יודע. אני קורא לעצמי את הספר ואוסף לעצמי כל מני פרטים קטנים שאוכל להיעזר בהם בשעת חירום, אף פעם אי אפשר לדעת. אני מאמין שהספר עבר את הצנזורה הצבאית והאישית ולא מתאר את מלוא היריעה של ההשפלה, הייסורים והאכזריות של האויב. הוא מסופר בגוף ראשון עבר אבל מתאר בסמליות רק את ההווה, ללא התייחסות למידע שהתגלה בדיעבד, כי בשבי אתה אומנם מתפלש בעבר ומנסה להיאחז בעתיד, אבל קודם כול אתה מנסה לצלוח את ההווה, היומיומי, האכזר והבלתי נגמר. ניכר ששרעבי היה צריך לפלוט החוצה את יומן השבי שלו, לא רק כחלק מהשליחות האדירה שלו, אלא אולי גם כחלק מתהליך התרפיה האישי. יומן השבי נכתב על-ידי מספר כלל לא יודע, אין כמעט התייחסות לגורל הטרגי של משפחתו ושלו כפועל יוצא מכך עד העמוד האחרון העוצמתי והמרגש. הייתה חסרה לי רטרוספקטיבה, אך זה הגיוני בהתחשב בזריזות בה יצא הספר לאור בסמיכות לשחרור, ובעובדה שדרוש לכך עיבוד עצמי שאורך יותר מחודשים ספורים. מעניין כיצד הספר היה מתואר לו נכתב בפרספקטיבה של שנים אחרי ומעניין לא פחות לו שרעבי היה מוציא ספר המשך על התמודדותו עם הטראומה, האובדן ומציאת השליחות בחיים. בלתי נתפס שבעזה יש עוד חטופים שמצויים בגיהינום הזה, כמו אלון אהל שהסיוט הכי גדול שלו התממש, הוא נותר לבדו בתופת המפלצתית של מנהרות החמאס. לא הייתי שורד בשבי בעזה, אני גם לא חושב שהייתי רוצה לשרוד, או לפחות כך חשבתי עד שטיל איראני פגע בבניין הסמוך לנו. פתאום הבנתי שאני תאב חיים יותר משחשבתי ושאני מתכוון להילחם על כל רגע אפשרי עם אשתי ועם בתי הקטנה. ספר חשוב, מומלץ.”

“זה לא ספר שאפשר לחוות עליו דעה מלומדת, זוהי עדות אישית של שורד שבי, אבל מעבר לפרטים היבשים, איזו דירה, כמה אוכל, איך נראית שרשרת המתכת ועוד, עולה אישיותו של שרעבי ומתגלים קווי החוסן שעזרו לו לשרוד את תקופת הנצח בגהינום. משני הטעמים הללו המספר הזה חשוב בעיניי ונגע בי, בישראלית, באחת שגרה ליד הגבול, וכאמא לחיילים. גם מצד הפרטים, לדעת מה רוע ואכזריות יש באוייב שעושה הכול כדי שירחמו עליו, ולצערינו זה עובד לו. ואלי בעצמו מזכיר שלא נתבלבל. גם כשנרקמה איזו מערכת יחסים עם אחד המחבלים, הם עדיין אכלו לשובע והרעיבו את החטופים, שיקרו והתעללו והחזיקו אותם בחיים רק משום שכך הם קלפי מיקוח חזקים יותר. וגם מצד החוסן הנפשי, היכולת לנתח את הסיטואציה גם מתוך הסחי, ולעזור לאנשים צעירים לפתח חוסן בעצמם, ולנהל את המעט שאפשר בתוך חוסר האונים הכפוי הזה. פעם שאלתי את סבא שלי ז"ל, שורד אושוויץ, מתי הוא נזכר במה שעבר עליו בשואה, הוא ענה שאין רגע שהוא שוכח. אני מניחה שגם אלי ככה, והספר הזה לא בא כדי לתעד מה שעבר עליו לטובתו, אלא לטובת כולנו. שאנחנו לא נשכח לרגע. תודה, אלי שרעבי, על המסמך הזה.”

“בתחילתו של ספר שקראתי לא מזמן כתוב המשפט, משובץ בניקוד תנכי: "זכור את שבעה באוקטובר 2023, לא תשכח". על משקל זכור את שעשה לך עמלק. ובתקופה האחרונה נראה שבאמת שכחנו קצת. שכחנו מה עברנו לפני כמעט שנתיים, ונראה ששבנו לדרכים הישנות. ואלי פה כדי להזכיר. שלב אחרי שלב מתאר לנו אלי שרעבי את דרך הייסורים, מהיום שבו התהפכו השמיים ועד השחרור המיוחל. בהרגשה שלי בתחילה הוא מנסה להפוך את המצב לנסבל, כי אם המצב נסבל הוא יכול לשרוד אותו. ככל שעובר הזמן ההרעה בתנאים מצמררת. חוסר בתנאים סניטריים, מחסור באוכל. איבוד כל צלם אנוש. הדבר מרתיח בהשוואה לתנאי האסירים בבתי הכלא שלנו. כאן התפיסה של מקבלי ההחלטות את המוסר המדומה כמטרה הנעלה ביותר, הנכונות לעשות כל שנדרש מהכיוון של הרפיסות והחשש לשלם באותו מטבע, צורם ומכה כמו ברזל מלובן. הצורך בגביית מחיר בהרתעה אמיתית הוא בנפשנו כך שרק אם תעבור בהם המחשבה על חטיפה, המחשבה מהתוצאה תעביר בהם רעד ופחד בלתי רצוני עשרה דורות קדימה. השבי מתואר כניסוי חברתי אכזרי. ניסוי בבעלי חיים. 4 גברים במלחמת הישרדות, כל אחד לעצמו, כשהרצון לשרוד גובר על הערכים. "החלל שלנו כל כך קטן, ובכל זאת נדמה שיש בו מספיק מקום גם לתהום העמוקה שמפרידה ביננו". עמ 101. על התקשורת שלנו בשרות האוייב: "הם מדקלמים לנו כל הזמן את החדשות מישראל....הוא מסביר לנו שביבי רק רוצה את הכיסא שלו ושלא מעניין אותו חטופים ושכל המלחמה הזאת היא בגלל המשפט שמחכה לו והחשש שלו מהכלא...הוא חוזר על זה שוב ושוב ואנחנו מבינים שהוא צורך תקשורת ישראלית" הרגע הזה בו האויב מדקלם את ערוצי החדשות, משתמש בנאמר בהם כדי להתחזק בדרכו, להצדיק את פעולותיו. זה רגע שקורא לחשבון נפש שלא קורה בערוצי התבהלה שפוגעים בחוסן ונוקטים בטקטיקות של לוחמה פסיכולוגית כנגד בני עמה. כיצד בא לידי ביטוי ה"הומנוטרי" לסוגיו? על המעבר בין המנהרות אחרי 8 חודשים: "ברחוב יש אנשים ונשים, חנויות פתוחות. חלקן חנויות אוכל, חנויות בשר. אני מריח את המזון המתבשל את האוכל המטוגן, ואני כל כך רוצה לאכול מזה גם...אין תחושת מלחמה...יש חיים מסביב...תחושה כמעט רגילה… "החיים לגמרי רגילים בחוץ, שמתם לב?... ראיתי ילדים הולכים עם אייפונים בידיים...אנשים צוחקים...אוכלים, חנויות פתוחות...כאילו אין מלחמה כבר, כאילו שכחו מאיתנו...איך יכול להיות שהם ככה חיים בכיף שלהם ואנחנו עדין כאן?" …לראשונה, אנחנו רואים את קופסאות הסיוע של האו"ם... השובים אוכלים ונהנים, אנחנו מקבלים פרורים מכל הטוב הזה… לעיתים חשתי שהוא לא נכנס לפרטים, הריבים בין החטופים מצומצמים ומדווחים ביובש, היה חסר לי יותר סצנות שיעידו על מצבם מהדיאלוגים ביניהם, מהסאב טקסט. כאילו המחיצה שבנה כדי לשרוד את התופת הופכת את הסיפור לקצת סטרילי. אני אסיים בציוטוט מעמ 178. ציטוט מאחת השיחות שניהל אלי עם שוביו, ציטוט שצריך ללוות אותנו בכל אשר נפנה. " אין כאן מקום ליהודים, ואין דבר כזה ישראל והמלחמה שלהם בנו לא תפסיק...עד שהם לא יכבשו את המילימטר האחרון של הארץ הזו". לא תשכח. אלי מנצח אותם. הוא מנצח אותם במנהרות. מוקף תולעים וזוהמה, אוכל פיתה עבשה. והוא מנצח אותם בתאווה שלו לחיים. בלילה הוא שומע את שוביו מחניקים את בכיים לתוך המזרן המעופש. והוא יודע. הוא חזק מהם. ואם אלי לא נשבר. מי אנחנו שנשבר? עם ישראל חי! 5/5 בסולם מאני.”

“כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו. מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו. אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות. במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים. בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך. כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.”

“לא הייתי שורד בשבי בעזה, אני גם לא חושב שהייתי רוצה לשרוד, הכאב הפיזי והנפשי היה מכריע אותי, והייתי מגיע למסקנה שיש חיים כה נוראים שלא שווה לסבול למענם. אבל לא כולם בנויים כמוני. אלי שרעבי, שורד אוקטובר, מגולל את סיפור השבי שלו, החל מהחטיפה והפרידה ממשפחתו, עבור בימים הראשונים בעזה וכלה בכמעט חמש מאות ימים מתחת לאדמה עד השחרור. הוא חושף בפנינו את הדינמיקה המורכבת עם השובים, כמו גם עם אחיו לשבי, את התמודדות עם העינויים, ההשפלה והרעב המכלה. אבל יותר מכול, שרעבי מציג בפנינו את המנטליות של שורד אמיתי, את הלך הרוח שהיה דרוש עבורו כדי לשרוד – תאוות חיים אמיתית ומחשבה מתמדת שעליו לשרוד עבור משפחתו (ושהקושי שלהם לא פחות משלו). אני מאמין שבמדינה שלנו כל ישראלי צריך לדעת ערבית, זה יסייע לצמצם מעט את השסעים בחברה, ויכול להיות מאוד לעזר במקרי קיצון, כפי ששרעבי מדגים. כשהשר לביטחון לאומי הכריז על צמצום המזון לאסירים ביטחוניים לכדי ארוחה אחת ביום, הייתה לכך השפעה ישירה על החטופים, שנאלצו להתמודד מעתה גם הם עם ארוחה אחת פחות, בעודם בלאו הכי סובלים מחרפת רעב מחרידה שלא חוו יהודים מאז תקופת השואה. האם לשר בן גביר אכפת בכלל? האם היה פועל אחרת בדיעבד? אני באמת לא יודע. אני קורא לעצמי את הספר ואוסף לעצמי כל מני פרטים קטנים שאוכל להיעזר בהם בשעת חירום, אף פעם אי אפשר לדעת. אני מאמין שהספר עבר את הצנזורה הצבאית והאישית ולא מתאר את מלוא היריעה של ההשפלה, הייסורים והאכזריות של האויב. הוא מסופר בגוף ראשון עבר אבל מתאר בסמליות רק את ההווה, ללא התייחסות למידע שהתגלה בדיעבד, כי בשבי אתה אומנם מתפלש בעבר ומנסה להיאחז בעתיד, אבל קודם כול אתה מנסה לצלוח את ההווה, היומיומי, האכזר והבלתי נגמר. ניכר ששרעבי היה צריך לפלוט החוצה את יומן השבי שלו, לא רק כחלק מהשליחות האדירה שלו, אלא אולי גם כחלק מתהליך התרפיה האישי. יומן השבי נכתב על-ידי מספר כלל לא יודע, אין כמעט התייחסות לגורל הטרגי של משפחתו ושלו כפועל יוצא מכך עד העמוד האחרון העוצמתי והמרגש. הייתה חסרה לי רטרוספקטיבה, אך זה הגיוני בהתחשב בזריזות בה יצא הספר לאור בסמיכות לשחרור, ובעובדה שדרוש לכך עיבוד עצמי שאורך יותר מחודשים ספורים. מעניין כיצד הספר היה מתואר לו נכתב בפרספקטיבה של שנים אחרי ומעניין לא פחות לו שרעבי היה מוציא ספר המשך על התמודדותו עם הטראומה, האובדן ומציאת השליחות בחיים. בלתי נתפס שבעזה יש עוד חטופים שמצויים בגיהינום הזה, כמו אלון אהל שהסיוט הכי גדול שלו התממש, הוא נותר לבדו בתופת המפלצתית של מנהרות החמאס. לא הייתי שורד בשבי בעזה, אני גם לא חושב שהייתי רוצה לשרוד, או לפחות כך חשבתי עד שטיל איראני פגע בבניין הסמוך לנו. פתאום הבנתי שאני תאב חיים יותר משחשבתי ושאני מתכוון להילחם על כל רגע אפשרי עם אשתי ועם בתי הקטנה. ספר חשוב, מומלץ.”

“זה לא ספר שאפשר לחוות עליו דעה מלומדת, זוהי עדות אישית של שורד שבי, אבל מעבר לפרטים היבשים, איזו דירה, כמה אוכל, איך נראית שרשרת המתכת ועוד, עולה אישיותו של שרעבי ומתגלים קווי החוסן שעזרו לו לשרוד את תקופת הנצח בגהינום. משני הטעמים הללו המספר הזה חשוב בעיניי ונגע בי, בישראלית, באחת שגרה ליד הגבול, וכאמא לחיילים. גם מצד הפרטים, לדעת מה רוע ואכזריות יש באוייב שעושה הכול כדי שירחמו עליו, ולצערינו זה עובד לו. ואלי בעצמו מזכיר שלא נתבלבל. גם כשנרקמה איזו מערכת יחסים עם אחד המחבלים, הם עדיין אכלו לשובע והרעיבו את החטופים, שיקרו והתעללו והחזיקו אותם בחיים רק משום שכך הם קלפי מיקוח חזקים יותר. וגם מצד החוסן הנפשי, היכולת לנתח את הסיטואציה גם מתוך הסחי, ולעזור לאנשים צעירים לפתח חוסן בעצמם, ולנהל את המעט שאפשר בתוך חוסר האונים הכפוי הזה. פעם שאלתי את סבא שלי ז"ל, שורד אושוויץ, מתי הוא נזכר במה שעבר עליו בשואה, הוא ענה שאין רגע שהוא שוכח. אני מניחה שגם אלי ככה, והספר הזה לא בא כדי לתעד מה שעבר עליו לטובתו, אלא לטובת כולנו. שאנחנו לא נשכח לרגע. תודה, אלי שרעבי, על המסמך הזה.”