כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו.
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו.

אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות.

במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים.

בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך.
כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.

לא הייתי שורד בשבי בעזה, אני גם לא חושב שהייתי רוצה לשרוד, הכאב הפיזי והנפשי היה מכריע אותי, והייתי מגיע למסקנה שיש חיים כה נוראים שלא שווה לסבול למענם. אבל לא כולם בנויים כמוני.

אלי שרעבי, שורד אוקטובר, מגולל את סיפור השבי שלו, החל מהחטיפה והפרידה ממשפחתו, עבור בימים הראשונים בעזה וכלה בכמעט חמש מאות ימים מתחת לאדמה עד השחרור. הוא חושף בפנינו את הדינמיקה המורכבת עם השובים, כמו גם עם אחיו לשבי, את התמודדות עם העינויים, ההשפלה והרעב המכלה. אבל יותר מכול, שרעבי מציג בפנינו את המנטליות של שורד אמיתי, את הלך הרוח שהיה דרוש עבורו כדי לשרוד – תאוות חיים אמיתית ומחשבה מתמדת שעליו לשרוד עבור משפחתו (ושהקושי שלהם לא פחות משלו).

אני מאמין שבמדינה שלנו כל ישראלי צריך לדעת ערבית, זה יסייע לצמצם מעט את השסעים בחברה, ויכול להיות מאוד לעזר במקרי קיצון, כפי ששרעבי מדגים.
כשהשר לביטחון לאומי הכריז על צמצום המזון לאסירים ביטחוניים לכדי ארוחה אחת ביום, הייתה לכך השפעה ישירה על החטופים, שנאלצו להתמודד מעתה גם הם עם ארוחה אחת פחות, בעודם בלאו הכי סובלים מחרפת רעב מחרידה שלא חוו יהודים מאז תקופת השואה. האם לשר בן גביר אכפת בכלל? האם היה פועל אחרת בדיעבד? אני באמת לא יודע.
אני קורא לעצמי את הספר ואוסף לעצמי כל מני פרטים קטנים שאוכל להיעזר בהם בשעת חירום, אף פעם אי אפשר לדעת.

אני מאמין שהספר עבר את הצנזורה הצבאית והאישית ולא מתאר את מלוא היריעה של ההשפלה, הייסורים והאכזריות של האויב. הוא מסופר בגוף ראשון עבר אבל מתאר בסמליות רק את ההווה, ללא התייחסות למידע שהתגלה בדיעבד, כי בשבי אתה אומנם מתפלש בעבר ומנסה להיאחז בעתיד, אבל קודם כול אתה מנסה לצלוח את ההווה, היומיומי, האכזר והבלתי נגמר.

ניכר ששרעבי היה צריך לפלוט החוצה את יומן השבי שלו, לא רק כחלק מהשליחות האדירה שלו, אלא אולי גם כחלק מתהליך התרפיה האישי. יומן השבי נכתב על-ידי מספר כלל לא יודע, אין כמעט התייחסות לגורל הטרגי של משפחתו ושלו כפועל יוצא מכך עד העמוד האחרון העוצמתי והמרגש.
הייתה חסרה לי רטרוספקטיבה, אך זה הגיוני בהתחשב בזריזות בה יצא הספר לאור בסמיכות לשחרור, ובעובדה שדרוש לכך עיבוד עצמי שאורך יותר מחודשים ספורים.
מעניין כיצד הספר היה מתואר לו נכתב בפרספקטיבה של שנים אחרי ומעניין לא פחות לו שרעבי היה מוציא ספר המשך על התמודדותו עם הטראומה, האובדן ומציאת השליחות בחיים.

בלתי נתפס שבעזה יש עוד חטופים שמצויים בגיהינום הזה, כמו אלון אהל שהסיוט הכי גדול שלו התממש, הוא נותר לבדו בתופת המפלצתית של מנהרות החמאס.

לא הייתי שורד בשבי בעזה, אני גם לא חושב שהייתי רוצה לשרוד, או לפחות כך חשבתי עד שטיל איראני פגע בבניין הסמוך לנו. פתאום הבנתי שאני תאב חיים יותר משחשבתי ושאני מתכוון להילחם על כל רגע אפשרי עם אשתי ועם בתי הקטנה.

ספר חשוב, מומלץ.

זה לא ספר שאפשר לחוות עליו דעה מלומדת, זוהי עדות אישית של שורד שבי, אבל מעבר לפרטים היבשים, איזו דירה, כמה אוכל, איך נראית שרשרת המתכת ועוד, עולה אישיותו של שרעבי ומתגלים קווי החוסן שעזרו לו לשרוד את תקופת הנצח בגהינום.
משני הטעמים הללו המספר הזה חשוב בעיניי ונגע בי, בישראלית, באחת שגרה ליד הגבול, וכאמא לחיילים.
גם מצד הפרטים, לדעת מה רוע ואכזריות יש באוייב שעושה הכול כדי שירחמו עליו, ולצערינו זה עובד לו. ואלי בעצמו מזכיר שלא נתבלבל. גם כשנרקמה איזו מערכת יחסים עם אחד המחבלים, הם עדיין אכלו לשובע והרעיבו את החטופים, שיקרו והתעללו והחזיקו אותם בחיים רק משום שכך הם קלפי מיקוח חזקים יותר.
וגם מצד החוסן הנפשי, היכולת לנתח את הסיטואציה גם מתוך הסחי, ולעזור לאנשים צעירים לפתח חוסן בעצמם, ולנהל את המעט שאפשר בתוך חוסר האונים הכפוי הזה.
פעם שאלתי את סבא שלי ז"ל, שורד אושוויץ, מתי הוא נזכר במה שעבר עליו בשואה, הוא ענה שאין רגע שהוא שוכח. אני מניחה שגם אלי ככה, והספר הזה לא בא כדי לתעד מה שעבר עליו לטובתו, אלא לטובת כולנו. שאנחנו לא נשכח לרגע.
תודה, אלי שרעבי, על המסמך הזה.

הספר נפתח בהקדשה קורעת לב לזכרם של ליאן – אשתו של אלי, נויה ויהל – בנותיו, ויוסי – אחיו. עוד לפני שמתחילים לקרוא, כבר ברור שהסיפור הזה נושא עליו משקל שאי אפשר לתאר.
בשעה 06:29 בבוקר חג שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, האפליקציה של ליאן צפצפה: צבע אדום.
מאותו רגע, המציאות התהפכה – ואת ההמשך כולנו מכירים.
"חטוף" הוא מסע של 491 ימים מתחת לאדמה, בתוך המנהרות של החמאס. זהו תיעוד אישי, חשוף וכואב, שנכתב בבהירות ובדיוק שמאפשרים לקורא להרגיש כמעט שם. זה ספר שלא רק קוראים – הוא נטמע בך.
אני מצאתי את עצמי נעה בין דמעות לבין חיוך קטן, בעיקר מול הכינויים שהודבקו לשובים.
הקריאה חושפת את הרעב, את העלטה, את התנאים הבלתי אנושיים ואת ההתנהגות הקשה של השובים. לצד זה, יש גם רגעים נדירים של אנושיות, כמעט מקריים, שמבליחים מתוך החושך.
אלי משתף בכנות בקשריו עם החטופים האחרים, ובמקביל מתאר את השובים – חלקם אכזריים, חלקם שבויים בעצמם בשטיפת מוח ושנאה, ומעטים שמצליחים לרגעים לגלות חמלה.
זהו מסמך אישי, אך גם עדות היסטורית בעלת חשיבות עצומה. אלי שרעבי מתגלה כדמות מעוררת השראה – אדם שמצליח לשמור על קור רוח, על צלילות ועל אנושיות גם בתחתית התחתיות.
אחד הרגעים החזקים בספר מתרחש לאחר שובו, כשהוא מגיע עם משפחתו לבית העלמין. אחרי ארבעים דקות של התפרקות, הוא פונה לאחותו אסנת ואומר: "קדימה נלך".
במשפט הזה יש הכול: סגירה, החלטה, בחירה בחיים. הוא ראה את התחתית, נגע בה – ומכאן הוא בוחר לצעוד קדימה. (עמוד 234)
אני מאחלת לאלי שרעבי אריכות ימים, ושימצא תמיד את הכוח, הנחמה והתקווה.
בשורה התחתונה: סיפור הישרדות אדיר.
ממליצה בחום.
לי יניני
הוצאת סלע מאיר, עורך: צבי בן מאיר, 237 עמודים, 2025

הספר כובש מהדקה הראשונה. אלי שרעבי חולק אתנו את חוויותיו בשבי החמאס בכנות וברגישות יוצאות דופן. הוא מצליח לתת לנו תחושה כאילו אנחנו היינו שם ביחד אתו. הוא לא מייפה את המציאות. היא היתה (ולצערנו עודנה) קשה ביותר. הייאוש, הרעב, הזוהמה שבה ארבעת החטופים חיים בה, ההתעללות, האכזריות של חלק מהשובים, חוסר האונים וההשפלה שהם חווים בכל רגע ורגע מתוארים בפרטי פרטים. יחד עם זאת, יש תאור של מרקם חיים משותף שמתפתח שבו גם השובים אינם מקשה אחת, שבו יש פה ושם גילויים אנושיים. שבה החטוף עצמו, במקרה זה אלי, קשוב כל הזמן למה שקורה אצל שוביו, יודע שבכל רגע הם לא יהססו לירות בו אם יידרשו לעשות זאת, ויחד עם זה מצליח לראות אותם כבני אדם. גם תאור היחסים בין החטופים עצמם, החיים הכל כך צמודים וחשופים אחד עם השני, התמיכה שהם נותנים אחד לשני, ובמיוחד המנהיגות של אלי שהוא גם המבוגר והבוגר ביניהם, ויחד עם זאת הקשיים המתעוררים בעקבות התנאים הקשים, הרעב והצורך להתחשב ולהתחלק בתנאים כל כך קשים.
אלי לא מייפה את המציאות. היא קשה מנשוא. היא גם מכוערת לעתים. אבל הוא נחוש לשרוד ולהישאר "בן אדם", והוא אכן מצליח בכך ומוכיח כי אין כמו רוח האדם להתגבר על קשיים בלתי נתפשים.
אלי בעיניי הוא גיבור דווקא משום שאינו מנסה להיות גיבור ואינו מתיימר להיות גיבור. בתנאים הבלתי אנושיים שנפלו עליו, הוא מנסה להישאר בן אדם, ובכך מעורר השראה!!
בקריאת הספר קשה כמובן שלא לחשוב כל העת על החטופים שעדיין שם, על אלון אהל שאלי מתייחס אליו כמעט כמו אל בנו, ושנותר לבדו, ולחשוב מה קורה להם ואם יש סיכוי להצילם לפני שיהיה מאוחר מדי!! נורא!!

"חמישה מחבלים נכנסים אל הממ"ד בנשקים שלופים. אנחנו בפיג'מות, הם במדים, רובי קלאצ'ניקוב ומסכות פנים."- כך מתחיל סיפור האימה המטלטל של אלי שרעבי באותו יום ארור בשבעה באוקטובר 2023. דרך עיניו של אלי אנחנו חווים את ימי התסכול, הפחד והתקווה שיום אחד כל זה ייגמר והוא ישוחרר הביתה בחזרה למשפחתו.
תנאי השבי מזעזעים, נוראיים ובלתי אנושיים. אלי מפגין קור רוח ניכר ומעורר השראה. הוא שורד את השבי כמו גדול ושומר על עצמו ועל חבריו הישראליים החדשים שהכיר.
הכתיבה עצמה ממש טובה, זורמת ויוצרת עניין לאורך כל הדרך. אי אפשר להניח את הספר מהיד.
אהבתי הכול. החל מהמילים הראשונות ועד האחרונות. הכול היה כתוב יפה.
כל הכבוד לאלי שבחר לחשוף ככה את עצמו, זה לא מובן מאליו.
הספר מומלץ בחום, הוא אולי אחד מהספרים הכי חשובים בתולדות ישראל ולא פלא שהוא נהיה רב מכר תוך זמן קצר.
שווה את הזמן והכסף, לא תצטערו אם תקראו אותו והאמת שחשוב שתקראו אותו כי זה חלק מההיסטוריה של עם ישראל והוא מסופר בצורה כל כך מעמיקה.
לסיכום, מומלץ, מומלץ ומומלץ.

מסמך אנושי מרתק. סיפור חוויותיו של אלי שרעבי בגוף ראשון. החל מרגע החטיפה בשביעי לאוקטובר ועד שחרורו לאחר 491 יום. אלי שרעבי הוא איש מעורר השראה, בנאדם מדהים ומנהיג מלידה. מתואר בספר על איך שהוא עזר לשבויים האחרים. ולימד אותם להיות חזקים ובעצם לשרוד. הספר, לא רק שהוא מעניין מאד, הוא גם מרגש. במיוחד שמדובר בסיפור אמיתי. אלי שרעבי הוא גיבור בעיניי. הספר למרות נושאו הוא קל לקריאה וקצר יחסית. ללא ספק, אחד הספרים הכי טובים שקראתי. וחשוב לכל ישראלי לקרוא אותו. שיידע מה שהלך שם במנהרות עזה הנוראית. היה מאד מעניין לגלות שלמרות כל מה שאומרים על היחס המשפיל והמזעזע של אנשי חמאס, הסתבר שהיו שובים שהתייחסו בצורה טיפה יותר אנושית לשבויים. את זה כבר תראו בספר. אלי אומר שהשובים מאד פשוטים יחסית, ומלאי הסתה נגד ישראל. וגם להם מאד לא קל עם המלחמה בעזה. בכל מקרה, מדובר באנשי חמאס וכולנו ראינו מה הם עשו ב-7 לאוקטובר. לא פלא שהספר רב מכר. הספר מדהים. לאלי שרעבי יש בהחלט כישרון כתיבה מדהים, והוא בהחלט אדם מרתק. ואני די מעריץ אותו. כמו כן, אני מאחל לו קריירה של סופר. ושגם יצליח עם הספר הזה בחו"ל. אכן ספר מעולה. 5 כוכבים. ללא ספק.

בהצלחה

נדב

הספר הנמכר ביותר בשפה העיברית ולדעתי חובה לקריאה לכל ישראלי, במיוחד לצעירים לפני הגיוס לצה"ל כדי להמחיש על מה נלחמת המדינה ומה יקרה אם לא נעמוד על המשמר כמו שלא עמדנו ב- 07.10 בדרום. דווקא עכשיו כשנראה שהמלחמה הסתיימה הספר מעניק נקודת מבט שלא מועברת בתקשורת ואפילו לא בראיונות של החוזרים מהשבי, זה פשוט לא אפשרי להסביר זאת בזמן מועט. הספר מכניס אותנו לתוך עולמו של אלי שרעבי, גם אם בצורה מאוד מצומצמת למה שקרה בזמן החטיפה ובשבי, לאיך זה לחיות בתוך מנהרות טרור עם מחבלים, לאיך ניתן לשרוד בתנאי רעב קשה ובחוסר ידיעה על מה שקורה בחוץ והאם הקרובים אליך בכלל בחיים. אלי שרעבי הוא אדם מאוד אינטלגנטי ורהוט וזכיתי לפגוש אותו בחתימה על הספר ביחד עם אחיו ולראות בעצמי כיצד נראה גיבור. בספר מגלים כיצד הוא פעל בחוכמה מול המחבלים וכיצד עזר לחברים שהיו ביחד עמו לשרוד את התופת. התחלתי וסיימתי לקרוא את הספר תוך שעות בודדות ואני בטוח שאקרא אותו שוב בעתיד כאשר החלק שהשפיע עלי ביותר הוא ההבנה שלו שאשתו ובנותיו נרצחו מיד לאחר שנלקח, שורות בודדות עם מספר מילים מועט ועם מסר כל כך חזק שהרגשתי שהייתי עם אלי בחדר כאשר הבין את הבשורה הקשה מכל. רציתי לצטט חלק אחר שהתרחש זמן קצר לפני כן (וממש עמוד קודם לכן) על הנסיעה של אלי ואוהד בן עמי ברכב של הצלב האדום: "אוהד שואל את פליסיטי [מהצלב האדום] בקול סדוק: תגידי איפה הייתם? היא שותקת. גם הנהג שותק. שנה וארבעה חודשים, ממשיך אוהד, שנה וארבעה חודשים לא ראינו אתכם, לא שמענו מכם, לא דאגתם לנו, לא הגעתם לבקר. איפה הייתם?... לא נתנו לנו להגיע אליכם היא אומרת בשקט."

אלי שרעבי - גיבור, גיבור אחד מתוך אלפי הגיבורים שאת חלקם איבדנו וחלקם עדיין איתנו וחלקם בשבי.
אלי שרעבי מספר בצורה רהוטה ועניינית את סיפורו שהחל בשבעה באוקטובר 2023 כשהמחבלים נכנסו לביתם שלו, של ליאן, נויה ויהל.
סיפור אמיתי על הישרדות, התמודדות עם רוע, כאב והשפלות, שמגלה בתוכ כח רצון, רוח לחימה, נתינה ואהבת הזולת.
דרך סיפורו של אלי אנחנו נחשפים למה שקרה בעזה במשך 491 ימים ארוכים מעל ומתחת לאדמה, נחשפים לטעימה מסיפורי הגבורה של אורי דנינו ז"ל, הרש פולין גולדברג ז"ל, אלמוג סרוסי ז"ל שנרצחו במנהרה ואת סיפורו של ענר שפירא ז"ל.
ספר שנקרא בנשימה עצורה מלווה בבכי שמטשטש את הקריאה וקשה להניחו.
סיפורו של אלי ילווה וימשיך ללוות עד שאחרון החטופים והחטופה יחזרו, החיים לשיקום והמתים לקבורה הולמת.
את כולם עכשיו, זוהי לא סיסמא זוהי תחינה ובקשה.
ספר חובה בכל בית, עדות מרתקת בגוף ראשון.
מחכה לספרו הבא של אלי שרעבי שבה יספר על החיים החדשים והלוואי על הפגישה המחודשת עם אלון אהל שנשאר בשבי.