שנת 2025 בספרים

לקראת סופ"ש התחשק לי ספר קליל, כמי שהוציאה עכשיו לאור ספר על נושא חשוב "לי-היא בריקוד מרצפות" על נערה שמתמודדת עם אבחנה שהיא אוטיסטית ועל האופן שבו חלק מהאנשים חושבים ומתווכים לה שהיא כבר לא תוכל להיות רקדנית...
רציתי לקרוא ספר בקיצוניות השנייה: בלי מסרים גבוהים, בלי יומרות חינוכיות ומחקרים, הסיפור הידוע והמוכר של בחורה שמכירה בחור מוצלח שכולן רודפות אחריו ומצליחה לגרום לו להתחתן איתה למרות שהיא לא ראתה את עצמה כנחשקת, כי פשוט יש לה חוש הומור מדהים וציני שהוא לא יכול לעמוד בפניו, ומתוך היאחזות במה שכן יפה בה הוא מצליח להשתכנע שהיא יפיפיה הורסת...

שמעתי על הספר הזה כבר לפני זמן מה והרבה זמן התלבטתי אם לקרוא, בגלל הכריכה הוולגרית בעיניי.
אני לא אוהבת תיאורי רומנטיקה מפורטים, ובניגוד לכריכה ולשם - הספר עצמו לא מכיל שום דבר מסעיר. אז הלוואי שזו הייתה הבעיה. הבעיה היא קצת הפוכה...
מבחינת התוכן הדרך היחידה שיש לי להגדיר את הספר הזה: סאחי.
אם סאחיזם היה ספר הוא היה הספר הזה. מאיפה להתחיל?
תיאורי הרומנטיקה המעטים בו פשוט מסבירים בצורה טכנית איך לגרום לגבר לשמור על עניין בך. שזה היה יכול להיות יעיל, אם לא היה ברור שהגבר שבו הגיבורה מתעניינת אינו מעוניין בה בחזרה אלא בהוצאת מידע ממנה. המידע המסווג לא ניתן לו במשך שנים, מתוך שכל שכן היה לגיבורה בשנים האחרונות לשמור לפחות על בטיחותה ויציבותה של ילדתה, והדיסקרטיות הזו נגוזה עם הופעתו מחדש של אהוב נעוריה.
אני לא יודעת אם הסופרת משקרת לקוראים או לעצמה, אבל אין פה קלישאה אחת שלא כוסתה:
הגיבורה היא אם חד הורית, ולמרות שהיא בנאדם בלי יכולות התנהלות בוגרת בחיים גם בגיל שלושים -
היא עושה לבת המתבגרת שלה את ה"שיחות אמא בת" הכי נכונות על החיים, והבת המתבגרת שלה גם ממש מסכימה עם זה ואוהבת את זה, ובגדול שמחה שאין לה חברים ושאמא שלה היא האדם היחיד שמדבר איתה.
הגיבורה משוכנעת שאם תסביר את עמדתה בדרכים רבות של המחשה הגברים מסביבה פשוט ייאלצו לראות את העולם בדרך שלה, שמבחינתה היא הדרך היחידה שנכונה.
כל שאר הנשים מסביב לגיבורה בעיירה הזו פשוט מטורללות, וכשהגבר "שלה" מתפתה אליהן הוא נפגע באופן מידי ולומד את הלקח.
הגבר הבוגדני ורודף הנשים ביותר הופך לגבר שמכין פפרדלה להנאתו, רק מתוך היכרות עם הגיבורה ועם אורח החיים הנכון.

העיירה כולה מביכה ורק הגיבורה היא זו שלא מביכה, גם כשהיא עושה דברים מביכים, כי היא כל-כך שונה ומיוחדת...
היא לוקחת מחברותיה ואחותה שמלות, אבל לעולם לא מתפתה לקחת את השכל, וחבל. היא רוצה לקנות את האחוזה המתפוררת שמשפחתה עבדה בה דורות, כי היא חושבת שלחיות בבית מבודד ומתפורר זה מה שייתן יציבות לילדה.

אולי תחשבו שזה ספר גרוע, אבל הדבר הכי גרוע הוא שהספר באמת לא גרוע. אני אאלץ להשתמש במשפט המורתי ולהגיד שהספר לא מממש את הפוטנציאל שלו.

רומן חדש לוודי אלן בן ה 90 !

אשר באום הוא עיתונאי בן 51 שרוצה להיות גם סופר ולא כל כך מצליח כמו במערכת יחסיו עם נשים.

הוא נשוי בפעם השלישית ואב לבנו החורג שמתעתד גם להיות סופר ובין השניים מתנהלת תחרות סמויה.

במהלך ראיון לעתונאית הוא נושק לה ונחשד בהטרדה מינית, דבר שמסבך את חייו עוד יותר.

בהמשך, מידע שמגיע לבאום על ספרו החדש של בנו החורג מביא לתפנית בעלילה וטורף את הקלפים.

הסיפור אמנם משעשע ומהנה ולא מן הנמנע שיהווה בסיס לסרט נוסף, אבל גרם לי לתהות אם היה בו צורך מהסיבה הפשוטה שמי שראה את סרטיו יקבל מאותו הדבר.

נ.ב מי שאהב שלא יוותר

לו יכולתם לנסוע בזמן, לאן הייתם מכוונים – לעבר או לעתיד? עבורי התשובה ברורה - עתיד האנושות וחותמה על כדור הארץ הרבה יותר מסקרן אותי, אבל למה לבחור כשאפשר לנוע ללא הגבלה לאורך ההיסטוריה.

מדען אנגלי חושף בשלהי המאה התשעה עשרה את ההמצאה החדשה שלו – מכונת זמן. חבריו ספקנים, אך הוא חוזר ומתאר בפניהם את מעלליו בשנת 802,701 לספירה – מסתבר שהמין האנושי התפצל אבולוציונית לשתיים, ליצורים שחיים באור יום על פני האדמה, ויצורים שחיים בלילה מתחתיה (כל זה מסיבות שונות ומשונות שלא ארחיב עליהן כדי לא לספיילר).

ההשראה ששאב ולס מחייו האישיים ומהתמורות בחברה, ניכרת. המהפכה התעשייתית (שיא הקידמה בזמנו) הביאה לחשש מהעמקת הפערים המעמדיים באופן שייצור שתי קבוצות נבדלות (בדומה ליצירה). קריאת התיגר של ולס על הטכנולוגיה, כחרב פיפיות שעתידה להוליד את ניוון האדם, הייתה רעיון מעניין בעיניי, גם אם איני מסכים עמה.

כל עלילה שעוסקת בעתיד האנושות מסקרנת אותי, אם כי העתיד שהסופר חזה לנו, היה מעט פשטני עבורי ולא מספיק משכנע. הרגשתי שוולס מתעלם מיצר האלימות הטבוע באדם וחוטא לבני דמותו – המורלוקים – כאילו הרוע המוחלט הוא ייצוגם הנאמן. ציפיתי לסוף שיחשוף קצת יותר אודות מערכת היחסים בין שתי המעמדות ויפוגג את הדיכוטומיה ביניהן (טובים מול רעים).

סגנון הכתיבה של ולס, תיאורי וציורי, הוא ברא עלילה יצירתית, שילדה תת-ז'אנר חדש במדע הבדיוני. חשבתי שהיה לא פחות מעניין לו היינו מגלים כי הגיבור חזר למעשה לעבר, ושני המינים אותם הוא פוגש הם בעצם ההומו ספיאנס והניאנדרטל. כנ"ל לגבי לו היצורים הנעברים היו בני לא יותר משנה.

סיפור המסגרת העלה תהיות אודות מסע בזמן, מהן נהניתי לא פחות מהסיפור המרכזי. להלן כמה מהן -
כיצד תראה מכונת הזמן עצמה בממד הרביעי – היא אינה נצחית, היא תשבות חיים ותיהרס מתישהו. מה קורה לה ולנוסע במובן המולקולרי?
כיצד הנוסע בזמן יידע לאיזה כיוון הוא נוסע בפעם הראשונה, האם מדובר בציר אחד כזה פשוט?
נניח שמכונת הזמן נוסעת במהירות האור, אם נתעד אותה בה בהילוך איטי מספיק, האם נצליח להבחין בה (אין לאדם כיום מספיק זמן לצפות בסרטון, אך לשם כך ישנם מודלי שפה).

ישנם פרדוקסים רבים במסעות בזמן, לחלק מהן, ולס נותן מענה. לאחרים? עוד דרושים הפתרונים. מי יודע, אולי בבוא הזמן.

ספר פורץ דרך,
ארבעה כוכבים.

הספר הזה, כמו רבים של הרלן קובן לפניו, עובד לאחרונה לנטפליקס, וזו בדיוק הסיבה שקראתי אותו עכשיו.
הספר מחולק לשלושה חלקים. מרבית העלילה מובאת כלבבי בגוף ראשון, מפיו של דיוויד בורוז, המואשם ברצח בנו בן ה-3, מתיו. מדי פעם העלילה מובאת גם מנקודת מבטן של כמה דמויות משנה בגוף שלישי. ואם כבר מדברים על זה, אהבתי מאוד את צמד בלשי המשטרה הצינים והתבאסתי שלא זכינו להופעת אורח של הסטר קרימשטיין, שרק מוזכרת בשמה, ומבחינתי הייתה משדרגת מאוד את הספר.
כרגיל, הקריאה קולחת והדפים מתעופפים במהירות שיא. הרלן קובן ידוע בשילוב סצנות אקשן בספריו, והפעם, מטבע הדברים ובהתאם לעלילה, הן תופסות נפח גדול יותר מבד"כ. אני פחות התחברתי לזה, אבל נו שוין..
מבחינת טוויסטים לא נפלתי מהכיסא, למרות שכן הייתי מופתע לקראת הסוף. הסיום מעלה חיוך עד העמוד האחרון, כולל התודות :)
לסיכום, ספר חביב לאוהבי הרלן קובן. לא גרוע אבל גם ממש לא יצירת מופת. יש לו טובים הרבה יותר. יאללה הלכתי לצפות בסדרה

חיקוי עלוב של גאווה ודעה קדומה לא אהבתי.

ג'ייסון, בחור גבוה ויפה בן 32, שנפשו מעורערת.
הוא עובד עם אביו בתחזוקת הבניין, וכל היום עולה ויורד במעלית המצוחצחת בזכות הרגליו לקרצף ולנקות כל פינה וכל כפתור.

השכנים בבניין מעט חוששים ממנו, כי התנהגותו מוזרה ומקובעת, ותגובותיו אינן צפויות.
ליזי השמנמנה והעדינה היא בת זוגו. גם לה יש קשיים, אבל היא אף פעם לא תזיק לאיש.

לבניין מצטרפים זוג צעיר, קארן ומייקל, עם תינוקם קאלדר, וג'ייסון מתחיל לפתח אובססיה.
גם הוא רוצה תינוק, אבל ההורים מתנגדים. הם מבינים שאין לו ולליזי חברתו, את היכולת לגדל ילד.

ג'ייסון הופך להיות חסר מנוחה, ומעשיו מתחילים להיות מטרידים.

קארן ומייקל, הזוג הצעיר, גם הם עוברים התאקלמות בהרחבת המשפחה.
יש תינוק שתלוי לגמרי בהם, וההתמודדות הנפשית אינה פשוטה.

קארן נזכרת בילדותה שלה, עם אימא שלא ממש תפקדה,
ובזיכרון החד כיצד היא "סירקה את שערה של קארן בחוזקה עד שצרחה,
מתחה אותו לזנב סוס גבוה והדוק כל כך, שקארן התלוננה על כאבי ראש בבית הספר.
שלא תביאי לי כינים הביתה! היא הייתה אומרת לה, ושלא תעזי לפזר את השיער, את שומעת?"
אימא שלא אהבה לגדל את ילדיה, והייתה בוחרת בקביעות משמרות אחה"צ.

כך הזוג היה טרוד בעולמם שלהם, מבלי לדעת מה מתרחש מתחת לפני השטח...

ואז הגיע היום הראשון של חודש מאי, וזהו יום יפה שאין לטעות בו. מי ששונא, שונא קצת פחות.
ומי שאוהב, אוהב אף יותר. כך חשבה ליזי... עד שהדברים התגלגלו אחרת.

הספר גורם לנו לחשוב על אותם אנשים 'שונים' שאנחנו מכירים בדרך,
האם לחוס עליהם ולנסות אולי להבין אותם,
או שמא להחליט על התרחקות מוחלטת שהיא צעד חיוני לבריאות הנפשית ולשמירה על אנרגיה חיובית?!

הסופרת טוותה עלילה מרתקת המתפתחת בהדרגה. המותחן מעניין,
והדמות המורכבת של ג'ייסון מציגה את הצד האפל של יחסי אנוש.
הסקרנות לדעת כיצד זה יסתיים מניעה את הקורא להמשיך עוד ועוד...


מומלץ!!

רחלי וגיא הם זוג אוהבים, בדומה לזוגות אוהבים אחרים, שאירועי ה – 07 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שבאה בעקבותיה זעזעה את עולמם הזוגי והמשפחתי.
גיא גויס למלחמה הארוכה ובוחר, מתוקף תפקידו ומצפונו, להישאר ימים ארוכים כשאחרים יוצאים וחוזרים מזירות הלחימה, ורחלי נשארת מאחור עם צמד ילדיהם ולומדת להיות אמא עצמאית שמנהלת את משק הבית בכוחות עצמה.
זאת רק ההתחלה... בדומה ללוחמים ולוחמות אחרים, גיא משתנה...נהיה מרוחק, מרגיש מועקה, מתרחק מרחלי, מתרחק מהמשפחה והוא לא היחיד: רבים כמוהו מרגישים שאחוות הלוחמים והשותפות לאירועים היא הדבק היחידי שנשאר להם בחיים. גיא רב עם רחלי, חסר סבלנות ובכל מפגש שלו בבית הוא כבר סופר את השעות לדרך חזרה.
רחלי מנסה בכוח להילחם עליו ומכניסה את עצמה לשותפות של נשות המילואימניקים; ביקור פצועים, ניחום אלמנות, התייעצויות ברשתות החברתיות.. עד ששניהם מגיעים לנקודת אל חזור בה הם צריכים להחליט איך ממשיכים.
הסיפור, לכאורה דמיוני, של רחלי וגיא הוא גם הסיפור שלי ושל עוד אנשי ונשות מילואים ובנות ובני זוגם...
חלקנו הצליח להתגבר על הקשיים, חלקנו נכשל וחלקנו שילם מחיר נפשי וגופני יקר...
אילה ללא ספק הצליחה להביע במילים את מה שרבים מאתנו לא העזו לחשוב....היא קיבלה את הסכמתן של נשות לוחמי מילואים בפורומים חברתיים וציטטה משפטים שהן כתבו בתחילת כל פרק, מדהים איך היא הצליחה לבטא במילים את מה שאנחנו כשלנו לבטא במחשבות.. עוד יותר מדהים היה לגלות שאנחנו לא לבד במחשבות שלנו, שיש עוד רבים כמונו שמרגישים וחושבים כמונו.

פנדורין לא נוסע לסרייבו.

הרומן של בוריס אקונין, "העיר השחורה" עוסק כרגיל ברגע גורלי בהיסטוריה הרוסית. קיץ 1914; מלחמת העולם הראשונה עומדת בפתח ובדיוק אז פורצת בבאקו שביתה כללית שמאיימת להשאיר את החזית ואת העורף ללא דלק. רשויות החוק קוראות לאראסט פנדורין לבוא לעזרת המולדת, והוא, יחד עם משרתו היפני הנאמן מאסה, יוצא לשם. המשימה, תוך כדי תנועה, הופכת לקשה עוד יותר: לאחר השכנת שלום בבאקו, עליו לצאת מיד לבלקן, לנהל משא ומתן בסרייבו, בבלגרד ובווינה, לפייס בין הסרבים לאוסטרים ולמנוע את מלחמת העולם.

באקו של תחילת המאה ה-20 היא ה"מערב הפרוע" הרוסי. מחלקת המשטרה וחיל הז'נדרמרים מושחתים מהיסוד, על רקע הון עתק שמופיע משום מקום. עיר שבה אזרים וארמנים מוכנים לשחוט זה את זה בכל רגע. מקום שבו חיים זה לצד זה גם רוסים, פרסים וכל מיני לאומים שונים המרכיבים את רוסיה, לצד המון מהנדסים ותעשיינים אירופאים. מקום שבו ישדדו וירצחו אותך בלי להניד עפעף. מקום שבו הפאר של הריביירה הצרפתית משתלב עם המוסר הירוד של תקופת צבירת ההון הראשונית.

דווקא בבאקו תחת שלטונו של ניקולאי השני, הפשע הפלילי והפוליטי השתלבו זה בזה בקשר הדוק. חוליות הלוחמים של הסוציאליסטים המהפכנים ובמיוחד של הבולשביקים, השיגו כסף על ידי מתן "חסות" (פרוטקשן) לתעשייני הנפט. כמעט כל אנשי המחתרת היו סוכנים כפולים של המשטרה, והז'נדרמים היו מקבלים משכורת מהמחתרת. על העיר הזו והסביבה הזו ישנו ספר מצוין של האנגלי סיימון מונטיפיורי, "סטלין הצעיר" (שתורגם גם לעברית).

הסיפור מרתק, הרקע מדהים, אבל אל תצפו לבכי. בוריס אקונין הוא פוסט-מודרניסט: הרומנים שלו מזכירים יותר חידות ומשימות שחמט מאשר ספרות "אמיתית". הגיבורים הם מריונטות; קשה לחוש אמפתיה כלפי הדמויות. העלילה תמיד זהה: הבלש הבודד פנדורין מוצא את עצמו בלב תככים היסטוריים אמיתיים: בין אם זה ליד פלוונה הנצורה, בטקס ההכתרה של אלכסנדר השלישי, לצד גופתו של מיכאיל סקובלב שמת בנסיבות מסתוריות, או בבאקו של ערב המלחמה העומדת להתפוצץ. אראסט פטרוביץ', כמו סוכן מודיעין שנשלח מההווה אל העבר, חושף את המזימה ומעניש את הנבלים; אך ההיסטוריה, בסופו של דבר, נעה כפי שהיא נעה במציאות. במקרה הטוב, פנדורין מצליח למנוע תרחיש גרוע עוד יותר.

הגיבורים ברומן יורים זה בזה באקדחי "מאוזר" ו"קולט", פוגעים בסכיני הטלה קטלניים, ופוצעים זה את זה בטכניקות של אמנויות לחימה סיניות ויפניות, ואפילו מוטבעים בנפט. אך עד העמוד האחרון, הגיבור הראשי והנבל המרכזי – פנדורין והלוחם הבולשביקי המכונה "הנקר" – יוצאים בנזקי גוף קלים בלבד. הרקע אופרטוני. בין דמויות המשנה של "עיר שחורה" ניתן למצוא שחקנים ובמאים של הקולנוע האילם, סריס מאוהב, אוליגרכית אזרית הוללת, קצין של המודיעין האוסטרי, רופא מקומי מבאקו, מנהל מחלקת המשטרה ולוחמים ארמנים גידמים. העלילה מתקדמת כמי שגולש בסלאלום במורד הר לעבר תהום בלתי נתפסת.

בלי להרוס את פרטי המשחק: התוצאה במשחק בין הטוב לרע היא 1:1 – השביתה בבאקו מסתיימת, אך את המלחמה כבר לא ניתן לעצור.

לטעמי זהו לא אחד הרומנים הטובים ביותר של אקונין. אבל הפרק הבא בסדרה הוא ממש מעבר לפינה, ״כדור המים״ יצא ביולי 2026, אם כי הוא אינו המשך פרופר אלא דווקא אוסף סיפורים נפרד. את ספר ההמשך נקבל הרבה יותר מאוחר והוא לטעמי כנראה הספר העצוב ביותר בסדרה. הספר ״איני נפרד״, שיגאל ליברנט מתרגם ממש בימים אלה, צפוי לסגור את הסאגה. אבל אל תיפול רוחכם, יש גם ספר ספין-אוף בשם ״פשוט מאסה״, כך שעדיין נמשיך ליהנות מהרפתקאות פנדורין, גם אחרי שהסדרה תסתיים...

המרד הוא הביטוי העמוק ביותר של חופש האדם. אדם שחי כאשר רק האמת הפנימית נמצאת מול עיניו אינו כבול לממסד או לדעת הרוב, ויפעל תמיד לפי ערך האמת. חאג'י מוראט הוא בדיוק אדם כזה – אדם שנמחץ בין שני מוקדי כוח, אך מסרב להפוך לכלי שרת של מי מהם.

טולסטוי מציג בספר זה את מרבית תפיסתו המאוחרת.
טולסטוי היה אנרכיסט דתי. הוא האמין שמוסד המדינה הוא כוח משעבד, המוביל בעיקר להרס, ושהדרך שבה האדם צריך לחיות היא בפשטות, מתוך אמונה בכוח עליון, אי־ציות והתנגדות לא אלימה למוסדות הכוח הדורסניים, ומתוך נתינה ואהבת הזולת.

חאג'י מוראט אינו אידאל לפי טולסטוי. הוא הורג וחי על פי עקרונות של נקמת דם, אך הוא אינו שואף לכוח או לתהילה. הוא חי באופן מינימליסטי, אינו חומרני, נאמן לחייו ולחבריו, אותנטי, ודבק בחיים כמשהו שיש לחיות בכנות ולמען האמת, ולא ככלי במשחק השעבוד החברתי והממסדי.

חאג'י מוראט נמצא במאבק בין שני מנגנוני כוח: מצד אחד האימפריה הרוסית, ומצד שני הממסד הדתי של שלטונו של האימאם שאמיל.
האימפריה מוצגת כגוף עצום ומנותק, רווי יומרנות, טיפשות, שכרות וניכור. חיילים מתים מבלי להבין את מלוא משמעות ההקרבה שלהם; הם כלים במשחק האגו של פוליטיקאים.
מהצד השני ניצבת הקנאות הדתית, המנצלת את המאמינים לצאת למאבק בחסות "אמיתות דתיות", המנוסחות בידי אנשי הדת, אך בפועל משמשות להצדקת שאיפתם של העומדים בראש הממסד לצבור עוד כוח.

חאג'י מוראט כבול בין שני המוסדות, המנסים להשתמש בו כדי לצבור כוח נוסף. הוא נאלץ לחבור לאחד הצדדים כדי להציל את אהוביו, את משפחתו.

בשונה ממוסד המשפחה הרכושני בנוסח סונטת קרויצר, כאן המשפחה היא תוצר של אהבה ודאגה לאחר.
חאג'י יעשה הכול למען ביטחון משפחתו, ולכן הוא עובר לצד הרוסי.

טולסטוי מעניק לגיבור דמות רחוקה מן המקובל בתקופתו ובתרבותו, ומציג אותה באופן אנושי, על כל מגרעותיה, אך גם על מעלותיה. חאג'י מוראט הוא האדם הישר ביותר בספר – האדם שבתרבותו של טולסטוי הוגדר כ"פראי" וכאויב.

האירוניה הגדולה ביותר בספר היא שחאג'י מוראט, איש מלחמה כל חייו, כלל אינו רוצה להילחם. הוא רוצה לחזור לחייו. דווקא הממסדים – הרוסי והדתי – אינם מסוגלים להניח לו לעשות זאת. הם זקוקים למלחמה כדי להצדיק את קיומם. במובן הזה, הספר אינו רק טרגדיה של אדם אחד, אלא טרגדיה של כל אדם שנלכד בין מערכות כוח הגדולות ממנו.

טולסטוי, במיומנות הכתיבה שלו, מציג לאורך הספר שלל דמויות, שכל אחת מהן זוכה לכבוד ולעומק אנושי. הוא מציג את האבסורד שבמלחמה, את כאבו של החייל הפשוט ואת האופן שבו לא רק עולמו נחרב, אלא גם עולמם של כל המעגלים האנושיים הסובבים אותו. הוא מציג את היופי שבאנושי, את העובדה שרגעים קטנים בין אנשים הם המפגש האותנטי ביותר, ואת ההבנה שגם תחושת הקטנות שלנו יכולה להשפיע על חייהם של אחרים ואף על מהלך ההיסטוריה.

ספר קצר וטוב של כותב אדיר, שמיומנותו נוכחת בכל פרק.

ניגשתי אל "מכתבים מברלין" עם סקרנות רבה וציפייה לפגוש תקופה היסטורית מרתקת שכמעט ולא קוראים עליה בפרוזה – מזרח ברלין של המלחמה הקרה תחת צלו של משטר השטאזי. המפגש הראשוני עם הספר אכן הבטיח רבות, אך המציאות חשפה פער כואב בין פוטנציאל דרמטי אדיר לבין ביצוע שנותר מרוחק ומנוכר. לאחר קצת יותר ממאה עמודים של ניסיונות חוזרים ונשנים למצוא עוגן בסיפור, מצאתי את עצמי מניחה אותו בצד ובוחרת בנטישה.
### תמצית העלילה
הסיפור נע סביב לואיזה, החיה במערב, ומגלה יום אחד סדרת מכתבים סודיים המערערים את כל מה שידעה על עברה ועל משפחתה שנותרה מאחורי חומת ברלין המבוצרת. הגילוי שולח אותה למסלול התנגשות עם עולם אפל של פענוח צפנים, שקרים היסטוריים וריגול דורסני, בעיר שבה כל לחישה עלולה לעלות בחיים.

קתרין ריי היא ללא ספק ארכיטקטית קוגניטיבית מוכשרת. היא מצליחה לשרטט את זרם המחשבה של הדמויות שלה בצורה רהוטה, קריאה ומאוד זורמת, והמעבר לסיפור בגוף ראשון מנקודות מבט שונות משרת את המבנה היטב. אלא שפה גם טמונה ההתרשלות הגדולה של הספר: הדמויות פועלות ומחשבות את עצמן לדעת, אך הן חסרות דופק רגשי.
ברגעי שיא דרמטיים – כמו הרגע שבו לואיזה מגלה ששיקרו לה אודות אביה והוא למעשה חי, או התיאור של האם המבריחה את בתה הקטנה מעבר לחומה – הלב של הקורא נותר אדיש לחלוטין. במקום רעידת אדמה רגשית, אנחנו מקבלים מסלול ריצה של מחשבות אנליטיות ויבשות. הדמויות מתנהגות כמעט כמו רובוטים; מתואר שהן שבורות, אך השבר הזה לא עובר את מסך הנייר והתחושה היא של אבן קשה. כדי שסיפור כזה יעבוד, החומה המנגנונית והקרה חייבת מדי פעם להיסדק ומשהו אנושי צריך לפרוץ החוצה. כאן, הכל נשאר סטרילי, מחושב וקר כמו גרמניה עצמה. דמות אינה יכולה להיות רק סך מחשבותיה ופעולותיה, היא חייבת להישען על הלב, וכשהלב חסר – הקריאה הופכת למטלה משעממת.
### שורה תחתונה
ספר בעל נתונים טכניים מצוינים וכתיבה אינטליגנטית של מחשבות, שסובל מניכור רגשי עמוק ומפספס את האגרוף בבטן שהיה אמור להעניק. מומלץ רק למי שמחפש תיעוד היסטורי שכלתני ומוכן לוותר מראש על הנשמה של הסיפור.

אם היתה אפשרות חד פעמית לתת לספר ציון 10 מתוך 5, ספר מופת או לא משנה איך תקראו לזה- זה לספר הזה!
אני קורא אותו לאט, מפחד שיגמר לי מהר (למרות שהוא קצר וקריא מאד- הוא נקרא לאט ובזהירות עם עצירה למחשבה אחרי כל עמוד. כמו שאוכלים אצל המלך בסעודה ומוגש מעדן נדיר שלא תמצא כמותו- אתה מקבל מעט, דוגמית בצלחת, אך מגלגל את המעדן לאט על הלשון ,אוכל אותו טיפה טיפה, ביס ביס- שלא יגמר לעולם).
אני קורא אותו לאט, מזיל דמעה כמעט בכל עמוד- בוכה... מהתרגשות, מהתפעמות, מזה שלא זכיתי להכיר אותו בבגרותו (בסוף בוכה גם מהסוף העצוב הבלתי נמנע וגם מהזכרון שלי של הילד הקטן שהסתובב בבית הכנסת שלנו ולאיזה דמות צמח!)
זה ספר שאתה רוצה לחלק לכל אוהבייך וידידיך שיחוו גם הם את האור והרוח שבו- אתה רוצה לקנות אותו בהמונים ולחלק לכל העולם.
שילה הוא קודם כל אדם- קשוב, רחום, מחייך ועם עיניים טובות, עם עין טובה לכל אחד.
ובאותה נשימה- מפקד קשוח ודורש (קודם מעצמו ואחר כך מהאחרים), החיילים שלו תמיד ראשונים, הכי מקצועיים ותמיד הכי מחייכים.
בספר שמואל מופיע אחד מגיבורי דוד- עדינו העצני. ואומרים חז"ל שנקרא כך על שם שכשהיה עוסק בתורה היה עדין כתולעת וכשהיה יוצא למלחמה היה קשה כמו עץ.
אני רואה את התמונה של שילה וככה אני מדמיין את שילה- עדינו העצני. וכך בתמונתו של שילה אני מתאר גם את דוד המלך.
כמו שכתבתי הכרתי אותו בזמנו והוא ילד קטן ואני מרגיש ממש אבידה לעצמי שלא זכיתי לראות אותו גדל ולהכיר את דמותו.
גם אתם- אם עוד לא הכרתם את דמותו כדאי שתכירו- מהגיבורים שבזכותם אנו פה.
חבל על דאבדין. יהי זכרו ברוך!
נ.ב.
גם בצד הטכני של הספר אפשר להגיד רק דברים טובים- הספר בנוי בצורה חכמה ומושכת מאד לקריאה, עם סיפור מסגרת של דמות המנסה להכיר את שילה וחושפת שכבה שכבה את דמותו (לא נספיילר).
בנוסף הספר משולב בציטוטים בכתב ידו (מפרי הפרויקט של "אות חיים"- חפשו במרשתת)- ציטוטים מיומניו ומפתקים שכתב לעצמו. הציטוטים האלה ממש מחיים לנגד עיננו את דמותו.

מאכזב, השם של הספר והעטיפה שלו מבטיחים הרים וגבעות - ולא. אני מלא הערכה לפועלה הרב של הסופרת (כמתואר) והמאמץ הרב שהיא השקיעה אך לי זה לא עבד.
לא מצאתי שום תובנה אישית מענינת ולא מה אני רוצה באמת (למירב אכזבתי). נראה שאצטרך להמשיך לחפש בעצמי מה אני רוצה באמת.
לזרוק מונחים כללים, שתמיד עובדים כגון, חופש, ביטחון וכד' לא מביא לי כלום.
מעבר לכך, המחברת, ובעקבותיה המתרגמת, ממציאה כול מיני מונחים חדשים, שאמורים לחבר בין ניגודים, כמו לדוגמה, עליביונות (חיבור בין עליונות ונחיתות). המונחים החדשים אינם מוסיפים וגם הסיפורים המוכמנים לא באמת מתפקדים.
בקיצור, לא היה שווה לי ת'זמן. אני בטוח לא רוצה לקרוא ספר, שאינו עומד במילתו.
בין 2 כוכבים לבין 3 כוכבים נתתי שלושה מתוך כבוד לתחום.