ביקורת ספרותית על עד שיום אחד מאת שמי זרחין
ספר בסדר

---

****


בעיקרון, הייתי אמור למות על הספר הזה. גם כי אני מניאק של נוסטלגיה - אפילו אם היא נוסטלגיה כללית ולא ספציפית שלי. גם כי שמי זרחין יודע לכתוב והוא במאי טוב, וגם כי בכל פעם שראיתי את שער הספר הזה עם שני הילדים המגושמים (אם כי מבויימים לעילא) בתוך המים עד ברכיהם, היתה לי תחושה טובה לגביו, שהוא מהספרים הטובים האלה, הנכונים האלה, שבאים פעם בשנה שנתיים ואני מוצא את עצמי מתענג עליהם, מוצץ כל טיפת צוף ורגש, וכואב כל אימת שאני רואה את מספר העמודים שנשארו לי הולך ומצטמצם.

אז כוסאומו, מסתבר שהבילד-אפ הזה התממש רק אצלי בראש. כמו בחורה שרוצים להכיר לי ומפארים את תכונותיה ויופייה טרם פגישתי איתה, הגעתי לספר הזה מוכן ומבושל, כשאני חוכך ידיים בציפיה לחוויה מעולה, חדשה ומענגת. אלא שלצערי ה"דייט" היה, אפעס, לכל היותר סטנדרטי. הבחורה היתה נאה אמנם אך השיחה צולעת, מלאה שתיקות מביכות, וכל נסיונותיי לחצוב מעט רגש מקרבי היו עקרים ומביכים. במקום להתלהב מיפי עיניה ומאצילות הילוכה, מצאתי את עצמי ביקורתי מדי, ציני, מחפש חסרונות וגם מוצא.

כאמור, שמי זרחין יודע לכתוב. הוא טוב, גם בדיאלוגים וגם במחשבות, גם בתיאורים וגם בהמצאות. הוא יודע להפעיל את הדמיון, והסיפורים שלו יפים וציוריים וליריים וישראליים. אז מה לא טוב?

כמה דברים. הראשון - פיתחתי אלרגיה לסופרים שחייבים שכל מה שייצא מפי הדמויות שלהם יישמע אותנטי, או מקומי, או שורשי, או עממי. סחבקי כזה, חם, עם הפלפל צ'ומה והתבלינים של העדות. נראה שהדמויות של זרחין כמעט לא מסוגלות להעביר משפט אחד נייטרלי, פשוט, בלי לדחוף את כל המטען הנלווה של טבריה/דתיים/אשכנזים/היסטוריה/בגין/מפא"י/אוכל. אווו, ולאוכל יש הרבה מקום בספר הזה. המון. העניין הזה הפריע לי בעיקר בתחילת הקריאה, אחר כך התרגלתי. אולי סתם היה נדמה לי.

השני - זה קשור לחלק הראשון של האותנטיות, וזה נסיון לטעת דרמה בתיאורי נוף או אווירה. כשזה עובד זה נהדר. כשזה לא, אז... אוי. הנה, תשפטו בעצמכם: "כולם ידעו שכשיוצאת הרוח נעשים הרחובות והחצרות מסוכנים. מכסה של פח זבל נעקר מציריו הרופפים, מעופף באוויר ועורף ראשים של אנשים בשעת מנוסתם למקום מחסה. חבלי כביסה נקרעים מהעמודים ומתחילים להסתחרר באוויר כמו היו נחשים מעופפים, משילים מעצמם את הכביסה היבשה ונכרכים על צווארם של תלמידי תיכון שאיחרו לשוב לביתם. הרוח חגה ומחפשת קורבנות, טסה מחצר לחצר, עוקפת בניינים, שועטת בשבילים, ואז תוקפת את אשכולות התמרים הצהובים, והם נאנקים עד שנכנעים וניתקים מן הגזע ונוחתים על ראשיהם של הקשישים שנעצרו לרגע לנוח בצלו של דקל". really? נראה לי שכדאי לקשישים האלה להיזהר, לא? וגם לתלמידי התיכון המאחרים האלה. לאלה שנערפו להם הראשים כבר מאוחר מדי כנראה. אולי כתיאור של אירוע ספציפי זה היה עובר, איכשהו, בדוחק. אבל ההווה המתמשך המאולץ הזה. קאם און. זה לא הביא דרמה, רק עקר ממני נחרה של מורת רוח. ואני כל כך רציתי לאהוב את הספר הזה.

השלישי - קפיצות תכופות מדי ומבולבלות אחורה וקדימה על ציר הזמן. הסתובב לי הראש. כל הזמן אתה מנסה להבין איפה אתה. יש לזה היגיון סיפורי, כשכל פעם ניגשים לאירוע משמעותי דרך עיניה של דמות אחרת, אבל המחיר לדעתי גבוה מדי, ועיצבן אותי באופן אישי.

הרביעי, והמשמעותי מכולם - לא התרגשתי. תהרגו אותי, אבל נשארתי אדיש לספר הזה מתחילתו ועד סופו. הוא היה די מעניין, הסתקרנתי לדעת מה נהייה עם הדמויות ו"מה קורה בסוף". אבל לא התרגשתי, אפילו לא קצת. לא צחקתי, לא בכיתי, לא חששתי להעביר דף. הכול היה מין אפור 50 אחוז, לפעמים 52, לפעמים 47. לא עפתי. ועל זה, רבותיי וגבירותיי, אני לא סולח. אני לא יורד מהמיטה כדי לקנות ספר של שמי פאקינג זרחין, אפילו ב"ארבע במאה", ולא להתרגש. ב"בשבילה גיבורים עפים" של גוטפרוינד (שבינו לבין הספר הזה יש לא מעט נקודות דמיון) לא יכולתי לשבת לרגע. הרגש פרץ אצלו במקומות היבשים והבנאליים ביותר. היה תיאור של ישיבה על כיסאות של כתר פלסטיק שכמעט התייפחתי ממנו. כאן, אם אחד הגיבורים מת, החנקתי פיהוק והמשכתי לעלעל. לא, חביבי. לא סימן טוב.

אקיצר, נגמר הדייט. אני מריץ בראש אם כדאי להתקשר לאקסית. מחליפים בעייפות מספרי טלפון. אחלה פאב, אפשר לחזור לפה לבירה פעם. גם האוכל לא רע. אז נדבר, אה?


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על עד שיום אחד