ביקורת ספרותית על מחר ועוד מחר ועוד מחר מאת גבריאל זווין

---

אם היו אומרים לי שבספר הזה יש "מוטיבים ספרותיים", כנראה שלא הייתי מרימה אותו מהמדף. מוטיבים? ברצינות? עזבו אותי משיעורי ספרות עכשיו, בקושי צלחתי את "סיפור פשוט" של עגנון. כשאני קוראת ספר אני מחפשת עולם אחר, דלת למקום חדש, דמויות להתאהב בהן, ובעיקר - עלילה שלא צריכה פירוש רש"י.

אבל כאן... כאן זה אחרת. הסופרת מלהטטת עם כל כך הרבה סגנונות, בפשטות ומבלי לזלזל בקורא. וכן, עם מוטיבים שנארגים לתוך העלילה וגורמים ללב להתכווץ ולהתרחב בו זמנית. כל סגנון שהיא בוחרת בו משרת את העלילה בשלמות, ומעביר בדיוק את התחושות שהיא מנסה להעביר - נוסטלגיה של ילדות, או כאב עצום, ניכור, פחד, אושר, אהבה, דיכאון, ושוב אהבה על כל צורותיה. הרגשתי כמו על רכבת הרים. וכמה קינאתי במי שיצרה את הרכבת הזאת... זאת יצירה חובקת שנים ותרבויות ועולמות, ויש בה פסקאות על גבי פסקאות שהן פשוט פנינה.

זה ספר עם נשמה גדולה. האיזון הזה שלו, בין יצירת אומנות יומרנית שמקומה במוזיאון לבין סיפור נפלא ומרגש שכתוב בגובה העיניים, מתגלם גם בדמויות שלו. הסיפור נסוב בעיקר סביב שתי דמויות, סם וסיידי. הם מכירים זה את זו בבית החולים, ומשם מתפתחת חברות שנמשכת על פני עשורים. זו לא סתם חברות, אלא כזו שדוחפת אותם להישגים וליצירה. הם הכירו בזכות משחקי מחשב, ובהמשך חייהם הם מחליטים ליצור את אותם משחקים יחד, כדי לפתוח גם לצעירים אחרים את אותה הדלת שנפתחה להם שם בבית החולים. האופן שבו הם מתארים את חדוות המשחק - בהתחלה מנקודת מבט צעירה, ובהמשך גם מנקודת מבט בוגרת - הזכיר לי מאוד את האהבה שרוחשים אוהבי ספרים למילה הכתובה. הרגשתי בדיוק את מה שהם מרגישים כשהם בורחים למחשב - האפשרות להשיל את העור שלך, להיות מישהו אחר, כזה שיכול למות ולחזור לחיים מחדש. האם זה לא מה שאנחנו מחפשים גם בספרים? ויש סוגים שונים של ניצחון - הניקוד המירבי זו צורה פשטנית אחת להסתכל על זה, אבל סם וסיידי מחפשים, מעבר למירב הנקודות, גם את הפיתרון האלגנטי ביותר בכל משחק שהם משחקים בו יחד. הם רוצים לגרום לשחקנים שלהם לחשוב, ולהרגיש, ולהבין.

סם רואה במשחק סוג של אינטימיות כמעט מקודשת, ייחודית. כשאתה משחק עם מישהו, אתה חושף בפניו צד מסוים בך, ומאפשר לעצמך להיות פגיע. בעיניו של סם, משחק הוא כמו ריקוד, הוא קיום יחסים במובן הכי עמוק שלהם. זה מה שהוא מוצא עם סיידי, וזה מה שהוא רוצה ליצור במשחקים שהוא בונה יחד איתה - משחק שידבר לקהל הגדול ביותר, שכולם יוכלו למצוא בו את עצמם. בגובה העיניים, בלי יומרות.
מהבחינה הזאת, סיידי שונה ממנו. המשחקים שהיא בונה הם הדרך שלה לבטא את הצד האומנותי שבה, וכן, היא רוצה למצוא קהל ולהעביר מסר, אבל היא גם רוצה להרשים. היא רוצה להתחכם. היא רוצה שאנשים ישחקו במשחק שלה, ויצאו בתחושה של "וואו, איך היא חשבה על זה". אם סם בונה משחקים בשביל להעניק נחמה, אז סיידי בונה אותם כדי להעניק תחושת פליאה. באופן מצחיק, סיידי נחשבת החברותית מבין השניים, ודווקא לסם יוצא שם של מיזנטרופ. בעיניים זרות, הוא זה שמכור לעבודה והיא האדם שהרבה יותר נעים לעבוד איתו. סם הוא מתמטיקאי יוצא הרווארד שלא באמת אוהב מתמטיקה, ומעדיף לצייר. סיידי היא בוגרת MIT שלמדה תכנות והתמחתה במשחקי מחשב. היא זו שמחייכת לאנשים, שעוצרת בתחנת הרכבת ומסתכלת על העין הקוסמית, בשעה שסם מנסה לעקוף את השטות הזאת ולועג לאנשים שמבזבזים את זמנם בתחנה במקום להתקדם.
למזלנו, הוא גם פוגש את סיידי באותה תחנת רכבת.

הספר הזה עוקב אחרי חייהם, אחרי העליות והמורדות, האהבה והיריבות שמתפתחת ביניהם, וכל משחק שהם יוצרים יחד או לחוד הוא תמונת מראה של השלב בחיים שבו הם נמצאים. זה נפלא, זה מרתק, זה כתוב מצוין, ולא הצלחתי להפסיק לקרוא. המחוות שלהם אחד כלפי השני ברגעים קשים גרמו לי לדמוע; המריבות ואי ההבנות ביניהם גרמו לי תחושת מועקה, וזה רק מעיד עד כמה האמנתי לכל מילה שיצאה להם מהפה. גם הדמויות האחרות מתוקות ונכנסות ללב, ומשתלבות בעלילה שנבנתה ביד אומן.
מומלץ בחום רב.

נ.ב. קראתי באנגלית, לא יודעת להעיד על איכות התרגום, אבל שמעתי שהוא לא רע.
נ.ב שני: למרות הופעות האורח של מריו והפטריות שלו, אין צורך בעיניי להכיר משחקי מחשב או קונסולות לעומק בכדי ליהנות ממנו. הספר כבר יכיר לכם את העולם, וזה בדיוק חלק מהיופי שלו. אני הרגשתי בבית.

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על מחר ועוד מחר ועוד מחר