ביקורת ספרותית על מהיד אל הפה - טקסטורה #13 מאת מאיה ויינברג

---

מהיד אל הפה, מהדף אל הלב.
מוזר לי לכתוב את דעתי על ספר שירה. אני לא קוראת הרבה כאלה. החשיפה העיקרית שלי לשירה היא תוך כדי קריאת ביקורות כאן, או שיטוט באינטרנט בשעות הקטנות של הלילה - השעה המתאימה למשפטים קצרים ולמילים חותכות - או דפדוף בחנויות ספרים. אני מניחה למילים להינעץ בי, אבל פוחדת, משום מה, להחזיק אותן בבית, קרוב ללב. אולי כי יש בשירה משהו שמחייב אותך לומר "זאת אני". שיר אינו עטוף ביותר מדי מילים, ואם מישהו יכנס אליך הביתה וידפדף - מישהו שהוא לא את - הוא יבין מיד מי את באמת. אין דרך להתחמק ולומר "זו דמות מתוך ספר עמוס דמויות", או "זו בכלל פנטזיה, זה לא קשור אליי". בשירה זה לא עובד. אם אתה מחזיק את הדפים האלו בבית, הם שלך, אבל יותר מזה, אתה שלהם.
אז נפלתי בפח ועכשיו יש ברשותי שני ספרים כאלה. מעין הנהדרת ציטטה כאן בביקורת שלה שיר מתוך הספר "על החיק ועל החלב" של שרית עיני ריץ', והשיר הזה שבה אותי וגרם לי לרצות לטעום עוד - עד כדי כך שאפילו השירים הנוספים שלה שמצאתי באינטרנט לא סיפקו אותי - והתחלתי לחפש את ספר השירים המלא מאז. מצאתי אותו בחנות ספרים קטנה ונעימה, ובה גם גיליתי את "מהיד אל הפה" של מאיה ויינברג. פתאום כל הלבטים נעלמו. הדפדוף חשף אמת, והאמת חשפה רצון, והרצון הפך לתשוקה. תשוקה למילים.
גיליתי את עצמי בתוך הדפים האלה. איך יכולתי שלא לקחת אותן איתי?

הנה מעט ממה שמאיה העניקה לי בשירה "יום יום":

"לָשִׂים נַפְשֵׁךְ בְּכַפֵּךְ וְלָצֵאת אֶל הָרְחוֹב.
מוּכָנָה לְהֵעָלֵב, לָלֶכֶת שׁוֹלָל,
לְהִשָּׂרֵט מִמָּה שֶׁעֵינֶיךָ רוֹאוֹת.
זִכְרִי לְהַקְשִׁיחַ אֶת הַבֶּטֶן לְיָד
מִי שֶׁבְּדִידוּתוֹ מִזְדַּעֶקֶת
וּבַכְּבִישׁ בִּזְמַן צְפִירוֹת.

דַּקָּה וַחֲשׂוּפָה כְּבוּעָה, זוֹ רַק אֶת
הַיֶּתֶר פָּשׁוּט: מֵעֲבָרִי חציה, חֲנוּיוֹת
תּוֹדָה, שָׁלוֹם. בַּיָּמִים בְּלִי עוֹר הִשָּׁאֲרִי בָּבַּית
מֻקֶּפֶת שְׁתִיקָה, בָּקַקְטוּסִים שֶׁלְּךָ וּבְקִירוֹת
הַבֵּטוֹן.
אַל תְּנַסִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ.
אַל תִּפְתְּחִי אֲפִלּוּ חַלּוֹן."

האמת היא שיש עוד כל כך הרבה לומר. אני מרגישה שאני עושה עוול לספר הזה בכך שאני אומרת כל כך מעט. יש כאן שירים יפהפיים, נוגעים, פוצעים. ובעיקר, הם לוכדים את המהות שלי. אפילו אלו שרחוקים ממני מאירים משהו בתוכי.
ורק מעטים כאן רחוקים ממני.
מאיה מקדישה את הספר הזה למשפחה שלה, והיא מתכוונת לכך. כשהיא מתארת את תחושתיה כאמא, את חווה אותן יחד איתה. את מדמיינת את עצמך מחזיקה גוף פעוט ושומרת שלא יפול. וכשהיא מדברת על אמא שלה, ועל האובדן, ועל הכאב, העיניים שלך מעקצצות יחד איתה. זה בלתי אפשרי לא לחוות אותה. וזה לא הוגן.
לבת שלה היא אומרת,
"אין די כביסה בעולם לתאר
כמה שאני אוהבת אותך".
ככה. פשוט וקולע.
אני לא אצטט את שירי האובדן שכתבה על אימה, כי זה בלתי אפשרי וזה כואב מדי. גם לא אכתוב כאן מה הרגשתי כשתיארה את פגישתה עם "המטפלת" - אחד השירים המוצלחים שלה בעיני, אם אפשר בכלל לדרג אותם ככה.
אבל אני אתן טעימה אחרונה.
לשיר קוראים "תפילה חילונית", והפעם הוא נכתב לאביה. אחרי ביקור בבית חולים, ככה זה מרגיש.

"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי
שֶׁלֹּא תִּתֶּן לוֹ לָמוּת
וְאִם חַיָּב לָמוּת
לֹא תִּתֶּן לוֹ לָמוּת בְּיִסּוּרִים
וְאִם חַיָּב בְּיִסּוּרִים
לֹא תַּאֲרִיךְ אֶת סִבְלוֹ
וְאִם תַּאֲרִיךְ אֶת סִבְלוֹ
תִּתֶּן לִי כּוֹחוֹת
תִּמְחַק מִמֶּנִּי כָּל זִכָּרוֹן
מֵהַזְּמַנִּים הָאַחֲרוֹנִים
גַּם אַדְלִיק נֵרוֹת
גַּם אֶשָּׂא בְּשֵׁם
הַשָּׁוְא שֶׁלְּךָ
בְּשָׁכְבִי
וּבְקוּמִי"
אפילו השורות זועקות יחד איתה: הן מִתְעבּוֹת כשהעצב מתעבה בגרון וחונק, ואז זה הולך ומתקצר, כי הזמן עם אבא הולך ומתקצר.

אני לא באמת יודעת למי ואיך להמליץ.
אני רק רוצה להודות למאיה ויינברג, שהעלתה את הרגשות שלי על הכתב, והניחה לי לחוות גם רגשות שמעודי לא הרגשתי, ולהשתחל מתחת לעורה של אישה אחרת.
ועוד כזו שכותבת כמוה.
תודה.

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על מהיד אל הפה - טקסטורה #13