ביקורת ספרותית על לפני שראיתי אותך מאת אמילי הוטון

---

עוד ספר שתפס אותי לא מוכנה.
מצאתי אותו בספריה, אליה חזרתי אחרי זמן רב של היעדרות. והוא הופיע, חדש דנדש, לפחות על שלושה מדפים. טוב, אם הוא כל כך מתעקש להיראות, אולי כדאי שאסתכל לפחות... אז הסתכלתי, והחלטתי לנסות. ככה, בלי המלצות קודמות ובלי נעליים (טוב, עם נעליים. בכל זאת חורף וקר). כמו פעם, כשהיינו פשוט הולכים לספריה ומדפדפים. התגעגעתי לתחושה הזאת.
זה סיפור על שני אנשים, גבר ואישה, שעוברים תאונה, כל אחד והתאונה שלו. הם נפגשים בבית החולים, נרקמת ביניהם ידידות וראשיתה של אהבה. זה פשוטו של הסיפור, אבל האמת היא שזה קודם כל סיפור על החלמה. על איך מוצאים את כוחות הנפש להרים את עצמך מהקרשים. תראו, לא חוויתי שום דבר, אפילו לא קרוב, לפציעות שמתוארות כאן בספר או לעליות והמורדות הנפשיות האלו, אז אני לא יודעת עד כמה הסבל כאן עבר רומנטיזציה או לא, אבל הוא הרגיש לי מאוד, מאוד אותנטי. הוא לא הסתיר את הכאב, את ההשפלה בכך שדואגים לך עשרים וארבע שעות ביממה, את הקושי שבהתמודות עם שיקום ופיזיותרפיה, את השעמום בזמן שאין שום טיפול ואת הבדידות כשאין מבקרים... את הקשרים הבין אישיים שנוצרים שם, בבועה הזו בבית החולים, בועה שכל כך קשה לעזוב אותה גם כשכבר מחלימים. לא קלטתי שהיציאה מבית החולים יכולה להיות טראומה בפני עצמה עבור מי שבמשך יותר משלושה חודשים שהה במקום ההוא וראה בו בית. התיאורים כל כך אמיתיים, כל כך אמיצים, שקשה מאוד להישאר אדיש אליהם. אז כן, לגמרי נתפסתי לא מוכנה.
ובכל זאת, הכריכה משדרת אופטימיות, ויש שפע ממנה בספר, למרות כל ההתמודדויות. הדיאלוגים בין אלפי לאליס הם לפעמים מקסימים ומחויכים ופוצעים, לפעמים פחות (אפילו קצת מקרטעים), אבל הם תמיד מכניסים אותך לתוך הבועה הזו שלהם, מיטה לצד מיטה בבית החולים. יד מושטת מעבר לוילון.

אלפי הוא דמות שמהר מאוד נכנסה לי ללב, וגם פצעה אותו כמו חץ. הוא חווה הכל בצורה כל כך עמוקה - מצד אחד הוא הבחור הכי חייכן בעולם, ומרים את כל המחלקה, כולל האחיות, יחד איתו; ומצד שני, בלילות הוא נשבר ומתפרק, ומי שעדה לכל זה היא אליס. הקול המובחן שלו בספר הזה היה כתוב נהדר. באמת. אנשים סביבו מתמקדים בפציעה שלו, כשמה שקשה לו יותר מכל זו ההתמודדות עם האובדן של חבריו. ורואים איך הדיסוננס הזה הורג אותו מבפנים. הסוף היה קשה לקריאה, והיחסים שלו עם ההורים שלו... וואו. הרבה זמן לא בכיתי ככה.
עם אליס היה לי יותר קשה, אולי כי היא קצת דומה לי. היא נכוותה קשות בשריפה אחרי שנשארה במשרד שלה עד מאוחר - היא מכורה לעבודה ברמות קשות, ומסתגרת בעולם הזה של העבודה, וזה... טוב, זאת אני, בעיקרון. (בלי הכוויות ב"ה). אני אולי לא מכורה ברמה שלה, אבל אני יכולה לראות את עצמי מגיעה לשם, והיה לי קשה לקרוא את זה ולשים את עצמי בנעליים שלה, לשאול את עצמי מה היה קורה אילו. הבידוד החברתי שהיא כפתה על עצמה, כי זה הרבה יותר קל מאשר לנסות להיקשר לאנשים בכוח או לשמר קשרים מפעם, די מוכר לי. למזלי, יש לי משפחה הרבה יותר תומכת מאשר לה, ואני מודה לה' בכל יום על זה. אבל אין ספק שתהיתי לא פעם מה אני הייתי עושה במקומה. הלב שלה נפתח לאט, ובקוצניות. ובאופן מפתיע, לא רק בזכות אלפי, אלא גם בזכות חברה מאוד טובה שלה שחצתה את העולם וטסה ללונדון עבורה. הקריאה על קשר חברי מהסוג הזה הייתה באמת מחממת לב. ומדמיעה, כמובן.
למראית עין, אליס היא הענן הסגרירי, בעוד שאלפי הוא אור שמש. אבל דווקא בלילה, כשהמסכות יורדות, מתגלה שלפעמים זה להפך. היא מאירה בו את כל המקומות שהוא הקפיד להשאיר חשוכים, סגורים וחתומים, והשיחות ביניהם תורמות להחלמה לא פחות (ואולי יותר) מכל תרופה. מוזר לחשוב שתשעים אחוז מהספר התנהל באותו מקום, במרחב של כמה מטרים, בתוך מחלקה שיקומית. בין וילונות. העומק הרגשי והפיזי שהמחברת צוללת אליו מעורר השראה, למרות המרחב הקטן של הסיפור.
אני יכולה להצביע על כמה נקודות חלשות, אבל האמת היא שלא מתחשק לי, כי הן לא העיקר. ביומיים של קריאה אינטנסיבית, הספר הזה עשה לי משהו, חשף אותי למקומות בנפש שניסיתי לטאטא מתחת לשטיח, וזה בעצם כל העניין. המילה "החלמה", עכשיו אני מבינה, טומנת בתוכה כל כך הרבה קושי שאנחנו כמעט לא מדברים עליו. אז הנה ההזדמנות שלנו לדבר עליו.

נ.ב: התרגום טוב! מומלץ בעברית :)

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על לפני שראיתי אותך