ביקורת ספרותית על מחר ועוד מחר ועוד מחר מאת גבריאל זווין

---

*זאת לא ממש ביקורת*
החלטתי לנטוש את הספר הזה אחרי 200 עמודים.
וההסבר הקצר ללמה, הוא כי הגעתי למסקנה שהספר הזה פשוט לא בשבילי, ושאין שום טעם אמיתי בלסיים אותו, מלבד זה שזה פשוט נוח לי לסיים דברים.
אני לא אוהבת להשאיר דברים לא גמורים, אבל אני מניחה שהדברים כן הסתיימו עבורי באיזשהו מובן, כי מה הטעם להמשיך עם משהו שאני כבר לא מוצאת בו הנאה?

אני לא מתחרטת על מה שקראתי, זה לא היה בזבוז זמן עבורי, אבל אני חייבת להודות שלמרות שהספר היה ללא ספק טוב בעיניי, הוא עדיין הכניס אותי למחסום קריאה.
התחלתי את הספר הזה לפני עשרים ימים בדיוק, שזה בהחלט הרבה זמן עבורי להיגרר עם ספר פרוזה.
כבר התחלתי לתכנן את הקריאות הבאות שלי, וכשחשבתי על כך שהספר הזה חוצץ ביני לבין הספר הבא, ושאני מבואסת מזה שאני צריכה לדחוס את הספר הזה איפשהו בין הספרים שאני באמת רוצה לקרוא, החלטתי שאני צריכה פשוט לכתוב ביקורת ולהיפרד ממנו.

זה מרגיש כמו עניין גדול יותר.
כאילו שזאת לא רק פרידה מהספר.
שאני לומדת לסיים יחסים ודברים בדרך יותר אותנטית ושפויה.
כשאני מרגישה לא בנוח אני נוטה להגזים ולפוצץ דברים וליצור דרמה, כי אני פשוט לא יודעת להגיד את זה בצורה יפה.
אני לא יודעת איך להרפות מאנשים בדרך יפה.
זה מרגיש כאילו...
שזה ממש לא עניין של לא נעים, אלא עניין של מורכבות מסוימת עבורי, עם להסביר גם להם וגם לעצמי, למה הם פשוט לא בשבילי.

כי אני יכולה להגיד לספר: "זה לא אתה זה אני", אבל איזה בולשיט.
זה לא הוא וזאת לא אני, זאת לא אשמתו של אף אחד, זה הגיוני שלא הכול וכולם בשבילך.
שאתה יכול להכיר בכך שבן אדם מסוים הוא בן אדם טוב, ושיש בו איכויות, ושבכל זאת... הוא פשוט לא מתחבר איתך.
ולפעמים אנשים מרגישים את זה ממך, ומנסים להוכיח לך שהם שווים את הזמן שלך.
וזה ממש שובר את הלב...
כי מי אומר שאתם לא שווים את הזמן שלי?
זה לא העניין.
כמובן שאתם שווים את הזמן שלי, כמובן שאתם אנשים טובים, כמובן שאני מכבדת אתכם...
אבל האם באמת הייתם רוצים שאני אהיה בקשר איתכם רק כדי להוכיח לכם שאתם ראויים וטובים?

כי הספר הזה טוב!
אבל לא אכפת לי ממש...
זה לא משנה לי שאובייקטיבית הספר טוב, מה שמשנה לי, זה שהלב שלי מושך אותי לדברים אחרים, ושזה לא פייר ללכת עד הסוף עם משהו שהייתי אמורה רק לטבול בו קצת את רגליי, ורק כי הדבר הזה באופן כללי נחשב טוב.
אנחנו לא כאן כדי לשפוט דברים בצורה אובייקטיבית, ולמעשה, זה בכלל לא עניין של לשפוט משהו.
כל המטרה היא ליהנות, וזה לא חייב להיות רק מספר טוב, אפשר ליהנות גם מספר ממש מחורבן, ואפילו לתת לו כוכב אחד למרות שהיה לנו ממנו סוג של הנאה.

אני פשוט לא נהנית, אני לא רוצה לקרוא את זה, וזה לא שאני סובלת, אני פשוט ממשיכה לפזול לספרים אחרים.
זה כאילו שיש לי בחור מולי, והוא ממש נחמד, אבל אני לא מזדהה איתו בשום דבר והוא לא מרגש אותי ברמה אישית... ואז אני רואה מישהו ממש חתיך עובר, ואני פשוט מבינה מיד: "אה, אני סתם פה עם הבחור הזה כי ככה יצא, וזה לא באמת שייך או קשור בעיניי."
וזה משהו שקשה לאישה רומנטיקנית כמוני להבין.
שלא הכול נועד להיות, שיש דברים שקורים פשוט כי אנחנו ממשיכים להתעסק בהם, כי אנחנו לא מוכנים להודות שסיימנו איתם.
ואולי יש מישהו שקורא את זה עכשיו, ומרגיש שהוא באותו מצב כמוני מבחינה מסוימת, ומכריח את עצמו לסבול בקטנה, משהו שהוא יודע שבעולם אידאלי הוא אמור לאהוב.
כמו עבודה, או חברות, או פרויקט אומנותי.
ומסתבר שזה קשה להודות, למרות שזה לגמרי אנושי להרגיש ככה: "מצטער/ת הלב שלי לא נמצא כאן."
-

זה מרגיש לי מוזר לנסות לספר לכם על העלילה של הספר הזה, ולדבר עליו, כשהוא באמת לא מעניין אותי כרגע.
אבל אני בכל זאת אסביר בקטנה, ואז כנראה אסיים עם ציטוט מסוים.

אז הסיפור עוקב אחרי סם וסיידי, שנוצרת ביניהם חברות על בסיס האהבה למשחקים.
אנחנו מתחילים מהנקודה שבה סם פוגש את סיידי אחרי הרבה שנים שבהם הם לא דיברו, ואז אנחנו חוזרים לאחור לראות איך הם הכירו ואיך הם הגיעו למצב שהם לא מדברים.
תוך כדי שאנחנו רואים איך הקשר ביניהם מתחדש, ושהם מתחילים ליצור ביחד וחווים הצלחה באמצע שנות ה-90, אנחנו מקבלים גם הצצות לעתיד שבהן יש רמזים למי שהם יהיו בעתיד וליחסים ביניהם.

למרות שזה בהחלט מעניין אותי אם התפתח בין סיידי וסם גם קשר רומנטי, משום מה אני בספק שזה יכול לקרות. כי פשוט אין שום כימיה שכזאת ביניהם. ברור שהם אוהבים זה את זו, אבל זה סוג אחר של אהבה.
וממש לא בא לי לראות את החברות שלהם נבחנת, למרות שברור לי שזה מה שהולך לקרות, וגם מהתקציר אפשר לנחש:

"סיידי וסם שוקעים בעולם משלהם כדי לברוא עולמות חדשים של משחקי מחשב. ההצלחה מגיעה, ואיתה כסף ופרסום, ואהבה, אבל היא מולידה גם כאב, שמכבה את כל המסכים. עכשיו הם צריכים לחפש דרך להמשיך את המשחק הזה, שקוראים לו החיים.

מחר ועוד מחר ועוד מחר הוא ספר מהפנט, על כוחה של חברות, על האתגרים שמזמנת הצלחה, על הרגש שאי אפשר לדעת לאן הוא יוביל ועל היופי והפיוט שמסתתרים במקומות הכי לא צפויים."
-

זה בהחלט מעניין, ואני בהחלט רוצה לדעת מה באמת הולך לקרות, אבל אני מרגישה שהחלקים המעניינים התעכבו לי יותר מדי.
אז עכשיו אני פשוט כבר לא מעוניינת.
רק כי הספר יכול לספק עניין מסוים שיש לי, זה עדיין לא שווה את זה, כי העניין שלי פשוט לא עד כדי כך חזק.
זאת רק סקרנות.
זה כמו לצפות במשהו ארוך, ולא ליהנות, ולהרגיש שזה נגרר, ואז להחליט להכפיל את המהירות כי אתה פשוט רוצה לסיים את זה כבר.
אתה פשוט רוצה לדעת איך זה נגמר.
אבל הנה, אני יודעת איך זה נגמר - איבדתי עניין, וזהו.
נכון שיש עוד לגלות, אבל ברצינות, אני חושבת שאני באמת מתחילה להבין שהחיים קצרים מדי ושהזמן שלי יקר מדי מכדי שאני אעביר אותו עם דברים שלא הופכים את חיי לנהדרים או נותנים להם איזושהי משמעות עמוקה.

כל הספרים שהתחלתי ולא סיימתי השנה חולפים עכשיו מול עיניי...
על הכתיבה של סטיבן קינג
לחסל של מישל וולבק
תנעלי את כל הדלתות של ריילי סאגר
האנשים מרציף 5 של קלייר פולי
רגע אחד שקט בבקשה של נתן זך
וקראתי רק את ההקדמה של דוריאן גריי, איכשהו מהשורות הראשונות של הסיפור עצמו כבר ידעתי שהספר לא בשבילי.

וזה בסדר.
זה לא אומר שהספרים לא שווים את זה, ואני לא צריכה להגיד: "זה לא אתם זאת אני", כי בסך הכול...
יש דברים שמתחברים לנו טוב, ויש כאלה שלא, ויש כל כך הרבה בעולם הזה שאנחנו יכולים להתחבר אליו בכל רגע, אז למה להמשיך להתחבר דווקא משהו שאנחנו יודעים שלא מתאים לנו?
כי אנחנו יכולים?
למה?
הרי אנחנו יכולים הרבה מאוד דברים, אז למה?
כי ממה שאני הבנתי, מסתבר שלהמשיך עם הדברים שלא בדיוק יושבים עלינו בול, אומר שהדברים שכן מתאימים לנו, צריכים לחכות לנו.
ואני חושבת שאנשים לפעמים שוכחים את זה.
שבזמן שהם עסוקים עם משהו שלא ממלא את ליבם, יש משהו או מישהו שמחכה להם.
וכשחושבים על זה ככה...
אז כבר אפילו לא מתחשק להגיד "אני מצטער/ת", כי אנחנו מבינים עמוק בפנים, שאין על מה.

אז אל תגידו שאתם מצטערים על כך שאתם לא רוצים לראות משהו עד הסוף.
פשוט תגידו תודה, ותמשיכו הלאה.
אני חושבת שהסיבה היחידה להתנצל בפני משהו שהחלטתם לעזוב, היא רק אם נזכרתם בשלב מאוחר מדי, ויצא שגרמתם לאותו הדבר להראות חסר ערך.
כאילו שעצם זה שהכרחתם את עצמם להמשיך, יצר אצלכם אנטי, לדבר שבהתחלה מצאתם בו ערך והנאה.
וזה לא פייר, כלפי אף צד.

כי זאת האמת, כשאתה מכריח את עצמך לעשות משהו שאתה לא רוצה...
אתה עלול למצוא את עצמך נפרד ואומר שאתה מצטער, כשהיית יכול בשלב מוקדם יותר להיפרד ולהגיד תודה.
אז זה מה שעשיתי היום בפעם הראשונה אני חושבת.
עם ספרים וכנראה שגם עם בני אדם.
במקום להיפרד מאוחר, כשאני מבעבעת עם כל הרגשות האלה שרק מנסים להגיד לי שאני לא אמורה להיות "כאן", אני נפרדת בזמן; כי היום אני מבינה שזה מה שמאפשר לי להגיד בכנות, תודה.

_

סם לא היה מהטיפוסים שמביעים חיבה גופנית – כנראה בגלל השנים שעברו עליו בבית החולים, שבהן נגעו בו יותר מדי.
אבל עכשיו הוא אחז בכתפיה של סיידי, שהיתה גבוהה ממנו בשניים וחצי סנטימטרים, והסתכל לה בעיניים.
"סיידי," הוא אמר, "את יודעת למה אני רוצה לפתח משחק?"
"כן. כי כמו מטומטם אתה חושב שזה יהפוך אותך לעשיר ומפורסם."
"לא. פשוט מאוד. אני רוצה לעשות משהו שישמח אנשים."
"זה כל כך נדוש," אמרה סיידי.
"לדעתי לא. את זוכרת כשהיינו ילדים כמה כיף היה לבלות אחר צהריים שלם באיזה עולם משחק?"
"ברור," ענתה סיידי.
"לפעמים כל כך כאב לי. הדבר היחיד שבזכותו לא רציתי למות היה שיכולתי לצאת מדי פעם מהגוף שלי ולהיכנס לגוף שתפקד מושלם – יותר ממושלם אפילו – ושהיו לו בעיות שהן לא שלי."
"אתה לא יכולת לנחות על התורן, אז מריו נחת עליו."
"בדיוק. הצלתי את הנסיכה גם כשהיה לי קשה אפילו לצאת מהמיטה. אז נכון שאני רוצה להיות עשיר ומפורסם. כמו שאת יודעת, אני בור בלי תחתית של שאפתנות והזדקקות. אבל אני גם רוצה לעשות משהו נחמד. משהו שילדים כמונו ישחקו בו וישכחו קצת מהצרות.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על מחר ועוד מחר ועוד מחר