ביקורת ספרותית על באת אליי מאת מיכל אדמוני

---

"אני לא מצליחה לעבוד. דן לקח ממני את היכולת להתרכז. אז אני מתיישבת על הספה בסלון, לרגליי סל שגררתי מחדר הכביסה, מלא בבגדים שחיכו יפה שאקפל אותם. למה לא מגיעים בלילה גמדים קטנים לעשות את כל העבודות המשמימות האלה? אני מדליקה את הטלוויזיה כדי שפטפוטי האנשים ישמשו לי רקע. לא רוצה שקט, לא רוצה מוזיקה. רוצה אנשים שמדברים על מצב התחבורה, או על כל דבר אחר שיסיח את דעתי ממחשבות על העבר, שלא היה בו שום גן של ורדים".

אז עכשיו גם אני לא מצליחה להתרכז, וזה בגללך, מיכל. מיכל אדמוני. בדף הסופר שלך באתר עברית כבר עדכנו שאת לא איתנו, שנרצחת בכפר עזה בשבת של פרעות תשפ"ד. פרעות? פוגרומים? זוועות? שיהיה. מה זה משנה.
כאן, בדף הסופר שלך בסימניה, את עדיין חיה. אני לא בטוחה אם האשליה הזו מוצאת חן בעיני או מכאיבה לי.
תודה שהשארת לי את הספר שלך. יש בו משהו מאוד חושפני, ויחד עם זאת מאוד נקי. לא יודעת להסביר.
אז לא, אין גמדים שיקפלו בשבילך את הכביסה. אבל עם ישראל כולו התגייס כדי לעזור לישוב שלך, ואני מקווה שיהיה בכך די. טוב, על מי אנחנו עובדות - לא יהיה בכך די. אבל אנחנו שבורים ועושים מה שאפשר. גם אלו מאיתנו שלא מסוגלים להתנדב, שקפואים בבית וצמודים לחדשות, או אלו שלא יכולים לשמוע עוד מילה אחת על העוטף כי הלב שלהם כבר מנופץ... אפילו אנחנו מנסים לעשות מה שאפשר. תורמים כסף. תורמים בגדים, שאם היית כאן היית יכולה לשבת על הספה ולקפל.
גם אנחנו לא רוצים מוזיקה. לפני כמה ימים כשהפצע היה עוד טרי ושותת דם, הלכתי למכולת ושמעתי את המוכרים מתלבטים ביניהם אם לשים מוזיקה, חלשה, רעש רקע רק כדי להתגבר על השקט. כי גם אנחנו רצינו להסיח את דעתנו מהעבר, וממה שקרה לך בשבת ההיא.
עכשיו חלקנו מצליחים להגביר את המוזיקה - בעיקר בבסיסים, כדי להרים לחיילים שלנו את המורל. ורק שתדעי, המורל בשמיים כרגע. כולם מורעלים, רוצים להחזיר את מי שרק אפשר מהרצועה, רוצים להגן על כולם, לעטוף את העוטף.

"אני רוצה את אמא שלי, שתשב לידי, שאוכל להשעין את הראש על כתפה ולספר לה על אנשים שצצים משום מקום. רוצה שתהיה לי אחות שאני אוכל להרים אליה טלפון ולקטר לה על החוצפן הזה".

כן, הם באמת צצו משום מקום.
אבל אל תדאגי, אנחנו יודעים.

והספר? הספר מתחיל מעולה. לא התקדמתי הרבה, אני מודה,אפשר לומר אפילו שאני ממש בהתחלה. קצת קשה להתרכז, את יודעת. אבל יש לך שפה נהדרת, מיכל, שרק עושה חשק לעוד. בפרקים הראשונים הרגשתי שאת כותבת אותי, כפי שאני הייתי מגיבה אם הייתי מקבלת מייל מוזר ממישהו שהכרתי פעם. טוב, בעצם לא - את הגבת בהרבה יותר אומץ. לא היה לי ספק שאת אמיצה, אבל הקריאה מחדדת את זה איכשהו.
כנראה שלא היינו מכירות בשום הזדמנות אחרת. אולי אפילו לא היינו מחבבות זו את זו, לכי תדעי. אנחנו חיות במדינה שבה צריך לקלף ולקלף רשמים ראשוניים ודעות קדומות כדי להכיר את האדם שמתחת באמת, והנה, במלחמה הזאת סוף סוף הכל מתקלף. אני מקווה שכאשר היא תסתיים, לא נשכח את הרעוּת והאהבה שיש עכשיו באוויר, ונצליח להקים חברה שאפשר לשאת אליה עיניים בגאווה ולשיר את התקווה בלב שלם.

אז תודה שהשארת לנו סיפור אהבה. אני בינתיים אמשיך לקרוא, לאט, שישאר ממך עוד קצת.

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על באת אליי