ביקורת ספרותית על סרט עם סופיה מאת הרמן קוך
ספר בסדר

---

נניח שהייתם יושבים ליד בנאדם לא מוכר והוא היה מתחיל לברבר ולא מפסיק במשך כמה שעות. חדר המתנה של רופא זה לא מעשי, תור לספרית גם לא, אז נניח בתור במיון (מיון הולכים, משהו קל כמו וירוס, אבל במיון, כידוע, מחכים המון שעות).
אחרי שהיה מסיים את הדיבור האסוציאטיבי והמעניין, אם כי לא ממש חשוב, על היותו במאי נחשב בהולנד ועל עשיית סרטים בהולנד, ועל קרנות הקולנוע בהולנד, ועל השחקנים בהולנד, ולכולם היה קורע את הצורה, הייתם מסתכלים עליו היטב ואומרים: הי, אתה הרמן קוך, לא?

אז הרמן קוך כתב שני ספרים טובים, ארוחת ערב המעולה ובית קיץ עם בריכה המצוין. משם והלאה הוא הידרדר לדיבורים בעלמא. נדמה שההוצאות לאור פשוט מקליטות אותו, הקלטה של כמה שעות, מתמללות את ההקלטה וכורכות את הדפים לספר, ואז אפשר להקליט איזה סופר אמיתי שישפוך את הגיגיו על סופרים בהולנד ולהוציא לאור גם את התשפוכת הזאת.

לא אכחיש שקראתי את הספר בעניין רב, למרות שהוא משעמם נורא ולא קורה בו שום דבר. אוקסימורון? לא בדיוק, זה כמו האיש ההוא במיון שמקשקש בקומקום והקשקוש שלו מעניין, אבל לא הייתם כורכים את הקשקוש הזה לספר.

אז על מה הספר? הגיבור המספר הוא במאי קולנוע מופלא בעיני עצמו וכנראה בינוני בעיני תעשיית הקולנוע ההולנדית וגם האמריקאית (גם שם הוא מביים משהו), שפוגש יום אחד אצל ידידו הסופר את הבת היפהפייה של הסופר, סופיה. וסופיה כמו הרבה בנות שש עשרה וקצת היא יפהפייה פורחת, ומספיק רגע אחד שבו היא נכנסת לחדר כדי לגרום לבמאי המזדקן שלנו לרצות לעשות עליה סרט. כי הבמאי המזדקן שלנו, סטנלי שמו, נדלק למראה נערות יפהפיות בנות שש עשרה וקצת.

אין לו רעיון לסרט על סופיה, אבל במקום הוא ממציא משהו על סרט פסיפס (יש לכם מושג מה זה? אני אפילו לא טורחת לבדוק בוויקי, על העיקרון) ומשכנע את הוריה המודאגים שהוא יעשה ממנה כוכבת. סרט הפסיפס, מתברר, הוא סרט עם תוכן במשקל נוצה בדיוק כמו הספר הזה, סו קולד אומנות בלי תוכן, על נערה שנוסעת לאוסטרליה ושם היא רואה את בית האופרה המרהיב, שמקרוב לא כל כך מרהיב, ומשוטטת על חוף הים, פוגשת בחור קנדי, נופים חולפים, דיאלוגים נטולי תוכן, מתגעגעת הביתה, לא מתגעגעת הביתה, (לסרט קוראים השיבה הביתה) ולסרט אין תוכן ולא קורה בו כלום מהדיוטי פרי בסחיפהול ועד החזרה הביתה. אהה, שכחתי פרט מאוד חשוב, יש בסרט עוד גיבורים חוץ מסופיה, זוג מזדקן שיצא לפנסיה ומממש תשוקה לנסוע לאוסטרליה, וגם איזה חסר בית שנפצע, וחבל ששכחו לצבוע את שיניו כך שייראה כמו חסר בית נטול שיניים, ולא כמו חסר בית עם שיניים בריאות. אבל כל טייק עולה המון כסף, אז כמה פעמים מסתפקים בטייקים שצולמו ולא מצלמים שוב, כי לכל במאי אומנותי כמו סטנלי יש מפיק פחות אומנותי, ששומר על התקציב.

יש בסרט עוד שחקן, גם הוא מזדקן, עוד יותר מזדקן מסטנלי הבמאי וסופיה מתאהבת בו (בת שבע עשרה מתאהבת בבן שבעים, הגיוני, לא?) אפילו בשביל הרמן קוך זה מוגזם.

ועשיית הסרט המדהים הזה, שאפילו בנטפליקס לא היו מקרינים, הוא התוכן של הספר.

רגע, רגע, שכחתי משהו חשוב. לסטנלי יש רעיון איך לגרום לקהל שלא למצמץ במהלך הצפייה, והוא מוריד את רוב הקלוזאפים של סופיה ומצלם אותה בעיקר מאחור, כדי שקהל הצופים ישב על קצה הכיסא ויחשוב: מתי סופסוף נראה את הפרצוף היפהפה של השחקנית הזאת? ממש כמו שיהלום מטמינים בקופסה סגורה, או בכלל, כל מה שרוצים לייקר מחביאים.

בהתחשב שהספר הזה הוא כלום בכלום, כתבתי עליו די הרבה, לא?

הייתי נותנת לו 2 כוכבים, אבל הרמן קוך יודע לכתוב גם כשהוא כותב שטויות במיץ. אז ארבעה כוכבים על כשרון הכתיבה וכוכב אחד על תוכן הספר.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על סרט עם סופיה