כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש

****


מי שבעד אלימות, שיקום.

מה זה, אף אחד? אף אחד לא בעד אלימות? בשום מצב? שום מצב? ואם מישהו יעשה משהו למשפחה שלך? ואם ייכנס פורץ הביתה? ואם אשתך תרביץ לשכנה כי היא שוב שפכה את הזבל על יד הדלת שלכם וקיללה את הילדים? הופה, אנשים כבר מתחילים לזוז על הכיסאות שלהם באי נוחות.

אני משתדל להיות אבא טוב. ולתת דוגמה אישית. וכשמישהו חותך אותי בכביש, לא לקלל את האימ-אימא שלו, אלא רק קצת, להתעצבן,

מישהו, לא חשוב מאיזו עדה (אבל נגיד שהוא הולנדי) הלך ברחוב אקראי מרוצף באבנים משתלבות (אבל נגיד שהוא רחוב הולנדי). הוא הלך והלך והלך והלך והלך עד שנתקל באבן לא כל כך משתלבת ומעד.



<mark>הרמן קוך</mark>, יקירי, אהובי, משוש חיי וגיבור ילדותי השנייה, כתב ספרים מצויינים אבל בספר הזה הוא נכשל. נפל. מעד.
אם קוך נתן לספר את שמו רק בסיום הכתיבה אז הוא ידע למה. ואם קוך החליט על שם הספר בתחילת הכתיבה אז היה לו חזו

כשהבנות שלנו היו קטנות, נהגנו לקחת אותן לשחק בגן שעשועים. רוב ההורים ישבו להם בנחת על ספסלי העץ, קוראים משהו, מפטפטים זה עם זה או בטלפון, מסתפקים במבטים חטופים בצאצאיהם המתפתלים בלוליינות על מתקני השעשועים. סתלבט. סבבה בבסיס. אשתי ואני, לעומת זאת, באנו לעבוד. תפקדנו כצמד שומרי ראש הצריכים לאבטח אח"מ בסביבה עויינת: מכל מתקן אפשר ליפול, מכל נדנדה אפשר לחטוף מכה, כל שעשוע הוא פוטנציאל לפציעה. בעוד אש

בואו נתחיל מהאקסיומה, <mark>הרמן קוך</mark> כותב מוכשר מאוד (לעניות דעתי). גם ביום רע, <mark>הרמן קוך</mark> טוב יותר מסופרים רבים אחרים ביום טוב (לעניות דעתי). אני שמחה לחלוק אתכם את דעתי הענייה, למרות שקוך זכה בקבלת פנים צוננת למדי בספרו הנוכחי.

עובדה נחרצת היא, שסופר שכוכבו דרך בספריו הראשונים והוא נתלה נוצץ ברקיע הסופרים המכובדים, נעשה מטרה נייחת לחיצי המבקרים, המתבוננים בו בקפידה מרושעת מבעד לטלסקופ חד, כשהוא מפר

<mark>הרמן קוך</mark> אינו כותב, לכאורה, טרילוגיות או המשכים אינסופיים לסיפורים. הטריק הזה שמור לכותבי ספרי הנוער - בדרך כלל פנטסיות. אבל הספר הזה אישש לי משהו שהרגשתי בספריו הקודמים שקראתי: הוא כותב סיפור בהמשכים על עצמו. לא בדיוק אוטוביוגרפיה - הוא מתוחכם מדי לזה - אבל הוא מספר על עצמו בתחפושת, וכל ספר נוסף שלו יוסיף עוד פיסה לתמונה השלמה.

הספר הזה עוסק בזהויות. למעשה בהחלפת זהויות, דרך סיפור (גם) על ספר

'זשל"ב, ארוחת הערב שלך מוכנה. בוא לאכול!" אמי צועקת אליי מכיוון המטבח.
"שנייה, אמא" אני עונה לה מהחדר "אני רק מסיים את הפרק ובא"

אני שרוע על מיטתי, בידיי מוחזק הספר 'ארוחת הערב' של <mark>הרמן קוך</mark>.
אני שומע מכיוון המטבח את קרקוש המחבתות, הסירים והצלחות וגם את הסכו"ם שעובר מיד ליד. אני כבר יכול להריח את התבשילים הנפלאים שאחותי מכינה לנו, את הפוקצ'ה האיטלקית והריחנית, את ריח הדג המתחמם ואת הסלט הבריא

המים בבריכה הזו הם מעופשים, דלוחים ועכורים. בריכה? ביב שופכין דווקא יותר מתאים. ודווקא על רקע רגשות הסלידה שהספר הזה עורר בי, אני חייב לציין שהוא פשוט מצוין, לטעמי.

בספרו הקודם והראשון שלו שקראתי, "ארוחת הערב", <mark>קוך</mark> הוליך אותי שולל. הוא גרם לי ליפול ברשת קסמיו של הגיבור, לחוש כלפיו אמפתיה והזדהות, ורק לאחר מכן הוא חשף בפניי את קן הצרעות שמתחולל בנבכי נפשו המעוותת.
הפעם לא תצליח להערים עלי, קו

כשגרתי בהולנד מצאתי לי עבודה קבועה באמסטרדם.
כל בוקר הייתי מדוושת לכיוון תחנת הרכבת בליידן, מקום מגוריי. מחנה את האופניים במקום המיועד, קונה קפה ומאפה בקיוסק ומספיקה לרכבת של שמונה ורבע.
עבדתי במרכז הזמנות לבתי מלון, מקום דינאמי עם חבר׳ה צעירים מביניהם המון ישראלים וההולנדים היחידים שהכרתי ממש טוב היו מבני ביתי מכיוון שעדיין לא הייתי בקיאה בשפה ורק התחלתי ללמוד את רזייה.

יום אחד לאחר שהסתיימ