#
זה ספר טוב מאד. באמת.
קראתי את כל ספריו של קוך שתורגמו לעברית. הכתיבה שלו מצויינת תמיד. רבים מרעיונותיו חדשים ורעננים. או מרעננים בכנותם. או מזעזעים ביכולתם לגעת בסודי-סודות באופן פתוח. לא כולם, כמובן, אבל מספיק בשביל לשבות את הקורא(ת) ולגרום לה להחליט לקרוא כל תרגום שלו. הסיפורים שלו אינם יוצאי-דופן, או לפחות לא היו יוצאי דופן ללא הרמת המסך שהוא מבצע על מה שעומד מאחורי הסיפור. אבל ביחד – סיפור ואמת בלתי מבוטאת בקול רם – כמוהם כפצצה שקטה אך קטלנית.
בספר הזה קוך קצת מעוקר. הולנדי היה אולי יותר מזדעזע, יותר כועס, במיוחד אם היה "לאומי" כמו כמה אנשים ממקומותינו. מן הסתם הוא היה כועס על מה שקוך חושב על התרבות ההולנדית (צמחונית, מעדיפה "חיוביות" על אמת, לא משפיעה ולא חורגת ממיקומה בהולנד) הוא היה כועס על דעתו של קוך על שחקנים הולנדים (לא יודעים לשחק. נעזרים בהמון אביזרים כדי להדגים לצופה את מה ששחקן טוב היה יכול לעשות עם הרמת זווית הפה או הגבה) בטח היה יוצא מדעתו על הערכתו של קוך את הספרות ההולנדית (אין סופרים הולנדים ידועים בעולם, פרט לאנה פראנק)
אני חושבת שבספר הזה הוא מביע דעות ורעיונות שאין אף מילה רעה להגיד עליהם. הם "נכונים" (בדיוק כמו ששפה מכובסת היא "נכונה") הם חיוביים. תיאורים של המוני תיירים שועטים לראות מונומנטים ולהנציחם בתמונה שלעולם לא תיעלם, אבל מרגע שנלקחה גם לא תעניין אותם יותר. מצד שני הם ההורסים את אותו נוף אותו הם לכאורה מעריצים. ממלאים אותו באשפה שציפורים נלחמות עליה, זוללות אותה ומתות בגללה. דעות מקובלות על הכל, שמעטים טורחים גם להתנהג על פיהם.
סופיה היא נערה בת 16 שהבמאי המצליח פוגש בה בבית הוריה, חבריו. הוא חש דחף שאינו בר כיבוש שהיא תופיע בסרטו, סרט שהוא עדיין לא יודע על מה יהיה. מאותו רגע הסרט קורם עור וגידים, וסופיה – הכוכבת הראשית שלו – מטולטלת למסע בין תאילנד, אוסטרליה ושוב הולנד. הבמאי – סטנלי פורבס, שאינגלז את שמו ההולנדי הבלתי ניתן להגייה והפך במאי בינלאומי ידוע. הוא מיטיב מאד לתאר את סרטיו העתידים, בלי תסריט ושטויות, עד לרמת הפיקסל הבודד. אבל כמו שקורה לעתים מסתבך עם עצמו, מערבב בין בימוי לתשוקה ונופל על הפנים, פשוטו כמשמעו.
ואני? התאכזבתי קצת. אמנם ספר קריא וקולח המבהיר כמו שאר ספריו את התימה של קוך. אמנם יש בו רגעים צלולים וברורים – במיוחד במשפט הסיום. אמנם קוך מעוקר הוא עדיין קוך, שאם תותר לי קלישאה ביום גרוע שלו הוא טוב מסופרים בינוניים ביומם המוצלח. אבל בכל זאת, ציפיתי ליותר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
