המלצות על ספר צריכות להיות הכל חוץ מהמלצות של עיתון על הכריכה הקדמית. המלצה שהיא אי-המלצה בולטת היא כזו של הניו-יורק טיימס. על כריכת הספר הזה היתה המלצה של אלסוויר (Elsevier בהולנדית). אלסוויר? מתברר שזו ההוצאה לאור המובילה בעולם בתחום המדעים המדויקים. זה חידוש ואפילו לא מרענן. איזו מן המלצה זו? אלסוויר וקוך שניהם הולנדיים, שזה כמו לשאול במבחן פסיכומטרי מה המשותף לכסא ושולחן והנבחן יאמר ששניהם מאטומים. החוצה!
אבל אני מזוכיסט ידוע והתחלתי לקרוא. לזכותי ייאמר, שלא עלה לי אגורה. הרי בחנות ספרים אני עובד ולמזלי לא בגלידריה. וכן, אני יודע ששניים מספריו אהבתי מאוד והשאר כבר לא היו קריאים. הקדמה ארוכה, אבל מתחייבת.
וככה בלי ציפיות של ממש, אבל עם זיכרון שלפחות בספרים של קוך שאהבתי, ידעתי שקוך יודע לכתוב. והוא אכן יודע לכתוב.
ניגש לעניין. סטנלי פורבס הוא במאי הולנדי עם שם שהפך לאמריקאי. לדעתו, שמו ההולנדי קשה להגייה אצל אמריקאים. עם שם אמריקאי אפשר גם לזרום טוב יותר. והיכן תהיה זרימה זו? בסרטים תיעודיים, בהם ייעודו. זהו עוד סרט פסיפס(?!) המראה נערה הולנדית המבלה חופשה באוסטרליה ובתאילנד הרחק ממכורתה. אותה נערה היא בתם של חברים, לא שחקנית מקצועית, אבל פורבס הבמאי לא הרבה לראות אותה בגדילתה וכששב לראותה והיא בת שש-עשרה, המראה שלה הכה בו בשל יופיה הלא מצוי, גם אם הוא מצוי למכביר בסקנדינביה. והנה ספוילר, לא שלי, שלו, שמשהו עומד לקרות בין הבמאי המזדקן, בן דמותו של קוך, עכשיו בן 69 (ב-2023) ובינה. אלה שבאין עלילה מספר לנו פורבס על כל מיני דברים עד שה"עלילה" נשכחת ושועטים קדימה, הרי "הוא" יודע לכתוב, ולא משנה כבר מה אמור להתפתח. אנחנו לומדים מדי פעם על עולם הקולנוע, על המחיר הלא זול שלו, מחיר שהוא לא תמיד של הסט והתלבושות.
וכך זה ממשיך וממשיך ונעשה מרתק יותר ולא פחות, קוך לא נותן הנחות לעולם הקולנוע, למפיקים, במאים ושחקנים באשר הם, ולהולנדים שהם כאן סביבו והוא כבר לא חושב שהוא כל כך אוהב להיות חלק מהם.
קוך מספר לנו מפיו של סטנלי פורבס הבמאי על פטנט של היצ'קוק להראות מטבע כלשהו בתחילת הסרט, ליצור מתח כלפיו ולא לשוב ולהראות אותו עד לסיום הסרט. כבר סיפרתי לכם בתחילת הסקירה על משהו דומה. הנה אני בוחן את ההקשבה שלכם.
כך או כך, את הספר הזה אהבתי מאוד. הוא מאוד קריא, עוסק במגוון נושאים המאפשרים לירות לכל כיוון, לפגוע ולהרוג. סוג הכתיבה החביב עלי מאוד. ניכר שהוא חזר לעצמו. כאן אני חייב לומר שעצם העובדה שאהבתי את הספר תהיה בניגוד לקוראים רבים אחרים. אבל המחשבות שלי הן מחשבות חופשיות ובגילי אני כבר לא חייב לאיש כלום. אחלה ספר.

#
זה ספר טוב מאד. באמת.
קראתי את כל ספריו של קוך שתורגמו לעברית. הכתיבה שלו מצויינת תמיד. רבים מרעיונותיו חדשים ורעננים. או מרעננים בכנותם. או מזעזעים ביכולתם לגעת בסודי-סודות באופן פתוח. לא כולם, כמובן, אבל מספיק בשביל לשבות את הקורא(ת) ולגרום לה להחליט לקרוא כל תרגום שלו. הסיפורים שלו אינם יוצאי-דופן, או לפחות לא היו יוצאי דופן ללא הרמת המסך שהוא מבצע על מה שעומד מאחורי הסיפור. אבל ביחד – סיפור ואמת בלתי מבוטאת בקול רם – כמוהם כפצצה שקטה אך קטלנית.

בספר הזה קוך קצת מעוקר. הולנדי היה אולי יותר מזדעזע, יותר כועס, במיוחד אם היה "לאומי" כמו כמה אנשים ממקומותינו. מן הסתם הוא היה כועס על מה שקוך חושב על התרבות ההולנדית (צמחונית, מעדיפה "חיוביות" על אמת, לא משפיעה ולא חורגת ממיקומה בהולנד) הוא היה כועס על דעתו של קוך על שחקנים הולנדים (לא יודעים לשחק. נעזרים בהמון אביזרים כדי להדגים לצופה את מה ששחקן טוב היה יכול לעשות עם הרמת זווית הפה או הגבה) בטח היה יוצא מדעתו על הערכתו של קוך את הספרות ההולנדית (אין סופרים הולנדים ידועים בעולם, פרט לאנה פראנק)
אני חושבת שבספר הזה הוא מביע דעות ורעיונות שאין אף מילה רעה להגיד עליהם. הם "נכונים" (בדיוק כמו ששפה מכובסת היא "נכונה") הם חיוביים. תיאורים של המוני תיירים שועטים לראות מונומנטים ולהנציחם בתמונה שלעולם לא תיעלם, אבל מרגע שנלקחה גם לא תעניין אותם יותר. מצד שני הם ההורסים את אותו נוף אותו הם לכאורה מעריצים. ממלאים אותו באשפה שציפורים נלחמות עליה, זוללות אותה ומתות בגללה. דעות מקובלות על הכל, שמעטים טורחים גם להתנהג על פיהם.

סופיה היא נערה בת 16 שהבמאי המצליח פוגש בה בבית הוריה, חבריו. הוא חש דחף שאינו בר כיבוש שהיא תופיע בסרטו, סרט שהוא עדיין לא יודע על מה יהיה. מאותו רגע הסרט קורם עור וגידים, וסופיה – הכוכבת הראשית שלו – מטולטלת למסע בין תאילנד, אוסטרליה ושוב הולנד. הבמאי – סטנלי פורבס, שאינגלז את שמו ההולנדי הבלתי ניתן להגייה והפך במאי בינלאומי ידוע. הוא מיטיב מאד לתאר את סרטיו העתידים, בלי תסריט ושטויות, עד לרמת הפיקסל הבודד. אבל כמו שקורה לעתים מסתבך עם עצמו, מערבב בין בימוי לתשוקה ונופל על הפנים, פשוטו כמשמעו.

ואני? התאכזבתי קצת. אמנם ספר קריא וקולח המבהיר כמו שאר ספריו את התימה של קוך. אמנם יש בו רגעים צלולים וברורים – במיוחד במשפט הסיום. אמנם קוך מעוקר הוא עדיין קוך, שאם תותר לי קלישאה ביום גרוע שלו הוא טוב מסופרים בינוניים ביומם המוצלח. אבל בכל זאת, ציפיתי ליותר.

****





המספר הוא במאי הולנדי מזדקן (ששינה את שמו ל"סטנלי" האמריקאי, חסר האופי, הרוצה-להיות-קובריקי) שעשה כמה דברים בחיים אבל לא באמת, כלומר לא בסקייל אמריקאי אלא רק הולנדי פרובינציאלי, שמצד אחד ויתר על החיים ועל ה-FOMO שהם מציעים - לכל מי שעדיין צעיר, בכל אופן - ומצד שני בוערים בו עדיין רמצים של להט ורצון להשאיר חותם ולא להירקב לאטו כאחד האדם. בביתו של סופר (מזדקן), אחד מגיבורי סרט דוקומנטרי-ביוגרפי שהוא מביים, הוא פוגש את בתו בת השש עשרה של הסופר, סופיה, ונופל בקסמיה. כמתוך רפלקס של חיה גוועת הוא מציע לה להשתתף בסרטו הבא - זה שעדיין לא נולד עדיין באותו עת - והיא מסכימה. בגילו המופלג, בבדידותו וברצונו "לגלות" עוד כוכבת אחת, מתעוררים בו רגשות כלפי סופיה שחלקם אפלטונים ואבהיים - לפחות זה מה שהוא מספר לעצמו - וחלקם טהורים פחות - ואת זה הקורא מנחש די בקלות בעצמו. הם יוצאים לצילומים חובקי עולם, עריכות, שינויים, לחצי הפקה וליהוק, אבל בעצם מה שקורה הוא שהם מספקים להרמן קוך הסופר אפשרות לפרוש שוב בתוך ספר בדיוני את משנתו המיזנטרופית, העוקצנית, הצינית על תחלואי החברה המערבית בכלל וההולנדית בפרט, על הזדקנות, על שאיפות כמוסות ועל החיים וכל קסמם הרע.

הייתי רוצה לכתוב שזה מצליח, שהספר כבש אותי כיתר ספריו של קוך, אבל לראשונה אצלו, משהו הרגיש לי כאן עבש וממוחזר, כמו ספר אחר של קוך שכבר קראתי ושכחתי. more of the same, גם לחובבי הרמן קוך.

השתעממתי, ורק רציתי שהספר ייגמר. למזלי, הוא קצר למדי, אז זה לא לקח יותר מדי זמן.


****

נניח שהייתם יושבים ליד בנאדם לא מוכר והוא היה מתחיל לברבר ולא מפסיק במשך כמה שעות. חדר המתנה של רופא זה לא מעשי, תור לספרית גם לא, אז נניח בתור במיון (מיון הולכים, משהו קל כמו וירוס, אבל במיון, כידוע, מחכים המון שעות).
אחרי שהיה מסיים את הדיבור האסוציאטיבי והמעניין, אם כי לא ממש חשוב, על היותו במאי נחשב בהולנד ועל עשיית סרטים בהולנד, ועל קרנות הקולנוע בהולנד, ועל השחקנים בהולנד, ולכולם היה קורע את הצורה, הייתם מסתכלים עליו היטב ואומרים: הי, אתה הרמן קוך, לא?

אז הרמן קוך כתב שני ספרים טובים, ארוחת ערב המעולה ובית קיץ עם בריכה המצוין. משם והלאה הוא הידרדר לדיבורים בעלמא. נדמה שההוצאות לאור פשוט מקליטות אותו, הקלטה של כמה שעות, מתמללות את ההקלטה וכורכות את הדפים לספר, ואז אפשר להקליט איזה סופר אמיתי שישפוך את הגיגיו על סופרים בהולנד ולהוציא לאור גם את התשפוכת הזאת.

לא אכחיש שקראתי את הספר בעניין רב, למרות שהוא משעמם נורא ולא קורה בו שום דבר. אוקסימורון? לא בדיוק, זה כמו האיש ההוא במיון שמקשקש בקומקום והקשקוש שלו מעניין, אבל לא הייתם כורכים את הקשקוש הזה לספר.

אז על מה הספר? הגיבור המספר הוא במאי קולנוע מופלא בעיני עצמו וכנראה בינוני בעיני תעשיית הקולנוע ההולנדית וגם האמריקאית (גם שם הוא מביים משהו), שפוגש יום אחד אצל ידידו הסופר את הבת היפהפייה של הסופר, סופיה. וסופיה כמו הרבה בנות שש עשרה וקצת היא יפהפייה פורחת, ומספיק רגע אחד שבו היא נכנסת לחדר כדי לגרום לבמאי המזדקן שלנו לרצות לעשות עליה סרט. כי הבמאי המזדקן שלנו, סטנלי שמו, נדלק למראה נערות יפהפיות בנות שש עשרה וקצת.

אין לו רעיון לסרט על סופיה, אבל במקום הוא ממציא משהו על סרט פסיפס (יש לכם מושג מה זה? אני אפילו לא טורחת לבדוק בוויקי, על העיקרון) ומשכנע את הוריה המודאגים שהוא יעשה ממנה כוכבת. סרט הפסיפס, מתברר, הוא סרט עם תוכן במשקל נוצה בדיוק כמו הספר הזה, סו קולד אומנות בלי תוכן, על נערה שנוסעת לאוסטרליה ושם היא רואה את בית האופרה המרהיב, שמקרוב לא כל כך מרהיב, ומשוטטת על חוף הים, פוגשת בחור קנדי, נופים חולפים, דיאלוגים נטולי תוכן, מתגעגעת הביתה, לא מתגעגעת הביתה, (לסרט קוראים השיבה הביתה) ולסרט אין תוכן ולא קורה בו כלום מהדיוטי פרי בסחיפהול ועד החזרה הביתה. אהה, שכחתי פרט מאוד חשוב, יש בסרט עוד גיבורים חוץ מסופיה, זוג מזדקן שיצא לפנסיה ומממש תשוקה לנסוע לאוסטרליה, וגם איזה חסר בית שנפצע, וחבל ששכחו לצבוע את שיניו כך שייראה כמו חסר בית נטול שיניים, ולא כמו חסר בית עם שיניים בריאות. אבל כל טייק עולה המון כסף, אז כמה פעמים מסתפקים בטייקים שצולמו ולא מצלמים שוב, כי לכל במאי אומנותי כמו סטנלי יש מפיק פחות אומנותי, ששומר על התקציב.

יש בסרט עוד שחקן, גם הוא מזדקן, עוד יותר מזדקן מסטנלי הבמאי וסופיה מתאהבת בו (בת שבע עשרה מתאהבת בבן שבעים, הגיוני, לא?) אפילו בשביל הרמן קוך זה מוגזם.

ועשיית הסרט המדהים הזה, שאפילו בנטפליקס לא היו מקרינים, הוא התוכן של הספר.

רגע, רגע, שכחתי משהו חשוב. לסטנלי יש רעיון איך לגרום לקהל שלא למצמץ במהלך הצפייה, והוא מוריד את רוב הקלוזאפים של סופיה ומצלם אותה בעיקר מאחור, כדי שקהל הצופים ישב על קצה הכיסא ויחשוב: מתי סופסוף נראה את הפרצוף היפהפה של השחקנית הזאת? ממש כמו שיהלום מטמינים בקופסה סגורה, או בכלל, כל מה שרוצים לייקר מחביאים.

בהתחשב שהספר הזה הוא כלום בכלום, כתבתי עליו די הרבה, לא?

הייתי נותנת לו 2 כוכבים, אבל הרמן קוך יודע לכתוב גם כשהוא כותב שטויות במיץ. אז ארבעה כוכבים על כשרון הכתיבה וכוכב אחד על תוכן הספר.

באיזה מקום נכון היה לקרוא לספר המשובח 'איך לשחוט פרות קדושות'.
סטנלי פורבס (המספר) הוא במאי קולנוע הולנדי ותיק כבן שבעים שסרטיו זכו להצלחה וכעת הוא רוצה לפרוץ בסרט חדש, "השיבה הביתה"- מה שנקרא 'סרט פסיפס'. עלילות לא ליניאריות המתרחשות במקביל ומצטלבות בסופו של דבר. לשחקנית הראשית בחלק המתחיל בסידני שבאוסטרליה הוא רוצה ללהק את סופיה הצעירה ויפת התואר, בתם של ידידיו קארל וסימון.
הספר עצמו, בדומה לסרט, מוגש במעין פסיפס. סטנלי וצוות ההפקה עם סופיה והשחקן הוותיק מייקל בנדר עובדים באוסטרליה ובמקביל ביקורת צינית, חסרת רחמים ומושחזת על העולם דרך עיניו של סטנלי ממרום גילו ונסיונו. ובסיפור הזה המשתלב באירועים במהלך העבודה על הסרט ולקראת הפרמיירה בהולנד אין לו אלוהים, גם בתחום עבודתו. דרך עיניו לומד הקורא על תעשיית הקולנוע, טייקים וההשקעה הכספית הרבה. ההבדל בין האמנות הקולנועית לתיאטרון.
האגו הנפוח של שחקנים וניצבים, כשהאחרונים מלעיטים את עצמם במהלך העבודה בכריכים, מתבכיינים כשקפה נשפך על חולצתם וצריך לדאוג להם לחולצה נקייה.
הוא מנפץ בלי רחמים אייקונים חברתיים מקודשים. חג המולד וחגיגות השנה החדשה נלעגים בעיניו. תיירים סינים ומערביים עם מקלות סלפי ונראה שכל תכליתם אינה באמת לטייל אלא להעלות לפייסבוק ולאינסטוש את תמונותיהם חסרות ההשראה ונטולות הכישרון על רקע בית האופרה של סידני וכנסיית סגרדה פמיליה בברצלונה. מבנים שמרחוק מעוררי התפעלות אבל מי שמתבונן ממש מקרוב רואה איך כרסמו בהם שיני הזמן וכיערו אותם. התיירים החיוורים וצרובי שמש במצרים המואילים לתת טיפ למדריך המקומי היודע שעבורם מדובר בפרוטות.
התקינות הפוליטית המסרסת בימינו כפי שמשתקפת בקולנוע שהוא עצמו יצר בעברו ויודע מה הצופה רוצה. נבלים בעלי לב זהב, אם יחידנית בשוק אורגני הפוגשת מומחה לאיכות הסביבה ונרקומן בגמילה. ומה הס מלהזכיר- מהגר כהה עור המבצע שוד, רווקה נצחית מושכת בגלל אגוצנטריות חסרת פשרות ואבוי- שחקן כדורגל הומו שיצא מהארון ונזרק מהקבוצה לקול זעקות ה'גוועלד, אפלייה מבישה' בהתעלמות מהעובדה שנזרק בגלל היותו באמת שחקן גרוע.
מסעדות המציגות עצמן במדריכי נסיעות 'ידידותיות לילדים'. אז מהי מסעדה שאינה כזו?
המחבר מעלה דרך עיני סטנלי מעלה נקודות מעניינות על תפקיד ההיסטוריה בחיינו. מה היה קורה אילו נולד חמישים שנה קודם. מלחמות העולם, באג אלפיים ומגדלי התאומים. ביקורת מרומזת אודות סופרים הכותבים ספרים עבים עד הגזמה למילוי מדף.
ובמקביל לביקורתו הלגלגנית ישנן התפתחויות מפתיעות וגילויים בציר השני- סופיה, המפיק דויד רוטנברג, מייקל בנדר והוא עצמו.
'אין מקום בו לומדים להכיר את המין האנושי כמו במסיבה לאחר הבכורה. אלה שרוצים להיות קרובים, הטרמפיסטים הדבקיים. במאי חסר כישרון שלתסריט הכושל שלו יש ריח רקוב של שמן שחומם יותר מדי פעמים, מביים פרסומות ומקווה שלסרטו הבא- אם יצא- יבואו יותר מ-1,200 צופים'.
חריף, שנון ולא עושה חשבון.

הספר הזה הוא כמו לצפות בסרט בגרסת במאי ואומר לצפות בסרט באורך מלא ותוך כדי לשמוע את קולו של הבמאי המספר על כל התלאות שעבר עם הסרט. בספר יש כל מיני איזכורים של אנשי שם מתעשיית הקולנוע, ולמרות שהרמן קוך הוא מהולנד ואנחנו מישראל אפשר להבין מזה שבכל זאת גדלנו על אותם שמות פחות או יותר, וזה מעניין, כי הוא לא סתם מזכיר אותם אלא בעניינים שתורמים לספר.

"סרט עם סופיה" זה ספר שאני מאמין שכל אחד יכול להינות ממנו דיי בקלות, ואני יכול להודות בכנות כמי שתקופה מסויימת בחייו עסק (בהתנדבות) בצילום ועריכת כתבות וידיאו ובנוסף יצר גם סרט אחד קצרצר שהדברים שהרמן קוך העלה על הכתב בשמו של הבמאי מוכרים לי מתוך העיסוק שלי היה בתחום דומה לזה. התנאים שיש בשטח שבו מצלמים ופרט לזה המצב של החומר הגולמי שאיתו אנחנו צריכים לעבוד בסופו של דבר.

~ספויילר~ בשלב מסויים בספר הבמאי מדבר על למעט להראות את פניה של (הכוכבת) סופיה על המסך. ~ספויילר~ תארו לכם למשל מצב בו אתם חוזרים הביתה עם קטע וידיאו ובו אתם מגלים שלא עליכם חיברתם את המיקרופון למקום הלא נכון במצלמה ואתם בכל זאת צריכים להוציא מזה כתבה שחייבת להיכלל במסגרת תוכנית שצריכה להשתחרר לאוויר. מהתלאות שעברתי ובגללן אני לא מתגעגע לתקופה ההיא אבל נותנים לי בקריאת ספר כזה מימד נוסף.

זה הספר השישי של הרמן קוך ואם לעשות סקירה קצרה לכל הספרים שלו. את ספר הביכורים, "בית קיץ עם בריכה" - אהבתי. את הקריאה של הספר "ארוחת הערב" - צלחתי מבלי ממש למצוא בו עניין ומהספר הנוכחי, "סרט עם סופיה" שכבר העטיפה שלו מסגירה שמדובר במשהו עם קולנוע, נהנתי מכל רגע. בעקבותיו אני רוצה לקרוא את שאר הספרים שיצאו לאור בתקופת ביניים ולא יצא לי לקרוא אותם, בתקווה שהם ימצאו חן בעיניי כמו הספר הזה. המומלץ מאוד !!!

איך אני אומרת את זה מבלי להעליב אף אחד?
ובכן, אני אגיד את זה כמו שזה עובר לי בראש - אני חושבת שהספר הזה טיפשי.

כמו סרט בלי פואנטה.
זה כמו להסתכל על אסלה מזהב במוזיאון ולחשוב: "זה בטח אומר משהו, בטח האומן טמן כאן מסר, אבל מעניין לי את העכוז מה הוא, אני לא הולכת לטרוח בלחשוב על זה, זה לא יפה או מעניין אותי בכלל. עכשיו איפה האומנות האמיתית בבניין הזה?"

העלילה לא מעניינת, המחשבות של הדמות הראשית לא מעניינות, התהליך היצירתי שלו לעיתים מעורר השראה אבל לא בקטע של ללמוד מזה אלא בקטע של לרצות לחוות תהליך יצירתי משל עצמך, כזה שאתה מבין טוב יותר מהתיאורים שכתובים כאן.

אז יש נערה, קוראים לה סופיה, ויש במאי זקן בשם סטנלי שברגע שהוא רואה את סופיה בת השש-עשרה הוא אוחז בידה קצת יותר מדי זמן ומציע לה להשתתף באיזשהו סרט שהוא עובד עליו.
העניין הוא, שאין שום סרט, הוא הולך לחשוב על סרט במיוחד עבור סופיה, כי הוא רוצה לעשות סרט עם סופיה.
יש הרבה מחשבות על... דברים, כמו חגים, סרטים, תיירות, טבע, והכול עטוף במיזנתרופיות.
האדם הזקן חושב שהוא משהו מיוחד, ואני לא יכולה שלא לתהות למה אני צריכה לדעת שהוא חושב שהוא משהו מיוחד כשברור שהוא לא.

כל הדיבור שלו על כך שהוא רוצה לשמש דמות אב, או עדיף בעיניו, דמות סב עבור סופיה - פשוט כל כך לא אמין, וקצת מגעיל.
המצחיק הוא מה שקורה בסוף, אבל זה כבר ספוילר אז שנייה.

ספוילרים

בסוף סופיה מתחברת עם שחקן זקן שמשחק איתה בסרט, שהוא נשוי ומבוגר מהדמות הבמאי הזקן שאנחנו עוקבים אחריה בשלוש שנים.
סטנלי ללא ספק מזהה את זה, והוא לא אוהב את זה, הוא אפילו מציע להטיס את החבר של סופיה לביקור, למרות שברור שהיא לא רוצה.
ואז הוא מחליט להוריד את כל הסצנות עם השחקן הזקן שקוראים לו מייקל, ואז לא יודעת מה קורה לבן אדם, הוא נטרף, הוא מחליט שהוא למעשה רוצה סרט בלי סופיה, אז הוא חושב על איך לבשר לה שבקושי יראו אותה בסרט שהיא אמורה להיות השחקנית הראשית שלו.
הוא לוקח אותה למסעדה, מברבר על כל מיני דברים שאני מדלגת עליהם כי קראתי את החמישים עמודים האחרונים ברפרוף, כי הרבה מהפרקים לא מוסיפים שום דבר לעלילה וכשלעצמם לא מעניינים בכלל, ולפני שהוא אומר לה שהיא לא תהיה בסרט הזה אבל שהוא יצור עבורה סרט אחר, היא אומרת לו שהיא בהיריון.

ואז, מכיוון שקראתי ברפרוף, לא כל כך הבנתי אבל העניין הזה שסופיה בהיריון גרם לו לשנות את המחשבות המקוריות שלו של להוריד את שניהם מהסרט, ואני חושבת שהוא התאכזב מכך שכשהיא הגיעה להקרנת הבכורה לא ראו את הבטן שלה, כאילו ציפה שתהיה איזושהי דרמה.
הוא מאבד הכרה, ושוב, אני קוראת ברפרוף אז אני לא כזה עוקבת, אבל פתאום סופיה מספרת לו מה קרה בערב הזה ושהוא ניסה לנשק אותה ושהיא סטרה לו, והיא מבקשת ממנו לעזור לה לספר להורים שלה שהיא ומייקל עומדים להתחתן בעוד חודש כשהיא תהיה בת שמונה-עשרה.
בסוף של הספר הוא מחליט להבריז ולא לעזור להם, כי העורך בחדר עריכה יודע לקרוא שפתיים ומסתבר שמייקל אמר לסופיה להתעלם מסטנלי, שפעם סטנלי היה עושה סרטים טובים אבל הוא איבד את זה בשנים האחרונות.

וזה פשוט מעניין לי את התחת סבבה?
לא מתחרטת על כך שקראתי ברפרוף את החמישים העמודים האחרונים של הספר, כל מה שהם עשו זה להראות שהדמות שאנחנו עוקבים אחריה היא פשוט אדם נוראי שחושב את עצמו יותר מדי.
זה שסופיה בסוף נכנסה להיריון מגבר נשוי, שהוא גם זקן ומבוגר מסטנלי, ושהם מאוהבים ועומדים להתחתן, זה פשוט קורע ואני מרוצה מזה.
אבל באופן כללי, זהו ספר סתמי.

גמעתי את הספר "בשלוק אחד" כמו שהיינו אומרים בסלנג של פעם. הספר קריא מאוד והעלילה זורמת.
קוך משתמש באלמנטים של סיפור מתח כדי לחקור מה מפעיל גבר מזדקן בשלהי שנות השישים לחייו. הציר המרכזי הזה נבנה באמצעות תהליך יצירה של סרט, נערה צעירה שנעוריה הם האנטיתזה, והתחרות הבלתי נמנעת עם גברים אחרים וביותר מתחום אחד. ההזדקנות שהמספר מתייחס אליה מתקיימת בשני מימדים, האישי של המספר שהוא במאי סרטים מצליח, ושל התרבות המערבית כולה שהוא אינו חוסך את שבטו ממנה. זה מזכיר מאוד את וולבק, אלא שכאן הדברים נאמרים אפילו בצורה ישירה ובוטה יותר יש מפי המספר. כשק החבטות העיקרי משמשים ההולנדים, שהבמאי ההולנדי שהצליח בהוליווד עושה חוכא ואיטלולא מיכולתם להצמיח ספרות או קולנוע בעלי ערך שאינם כפופים לתקינות פוליטית מעייפת. העלילה מקבלת תפניות מעניינות והסוף מסביר את החידה שמוצגת לנו בהתחלה, לא בדיוק כפי שציפינו.
דוגמא אופיינית לספר:
"שרדתי מונולוג של שש שעות. פרויקט מגלומני של במאי תיאטרון שלא החמיץ אף הזדמנות להדגיש בראיונות לתקשורת את "הפגיעות" של האמנות. "של כל אומנות טובה", הוסיף בכל פעם, וכך, בנשימה אחת, ביטל את כל האמניות האחרות, אמניות שמחזיקות את עצמן: סרטים שמושכים קהל, ספרים שאנשים רוצים לקרוא. במאי שלרגע לא מפקפק בכך שהכישרון שלו כה גדול עד שראוי שהמדינה תממן אותו מימון מלא. במאי שרוצה שאת המשכנתא שלו יממנו אנשים עובדים שלעולם, אבל לעולם לא יצפו מרצונם החופשי במונולוג בן שש שעות".
מומלץ.

הרמן קוך עושה זאת שוב ב"סרט עם סופיה". הוא מתרחק מכל מה שנקרא פוליטיקלי קורקט. לפני שאתן דוגמא, בא לי להודות לקוך מאוד על ספר שפתח לי צוהר לחייו של במאי מזדקן עם תעודות. מה אגיד ומה אומר. להיות במאי מוצלח זו משימה כל-כך מורכבת; פרוייקט של ממש הדורש חדות עין, חושים מחודדים, יכולות לספוג ביקורות שליליות ועדיין לעמוד על הרגליים ולהמשיך, המקצוע דורש גם הצטיינות ביחצנות, יכולת יוצאת דופן להפיק רעיונות מבריקים בהינף רגע ועוד ועוד.
נחזור כעת לסירוב של קוך ללכת בתלם וההעזה להיות ההיפך מ"פוליטקלי קורקט" - להיות דעתן ובה בעת שלם עם עצמו. עמ' 204 (ציטוט), "יש מדריך מסעדות עם רשימת מסעדות ידידותיות לילדים באמסטרדם. "ידידותי לילדים" - צריך לתת למושג הזה לשקוע קצת כדי להבין מה הוא באמת אומר, ולתהות אם יש לו בכלל זכות קיום... עצם קיומה של רשימת מסעדות ידידותיות לילדים, פירושה ששאר המסעדות אינן ידידותיות לילדים, או אפילו עוינות אותן ...לא ידידותית לילדים, אתה לא יודע לקרא? אנחנו מאה אחוז מסעדה לא ידידותית לילדים... אנחנו עלולים להשתיק אותם, לירוק להם בפנים או להעיף להם סטירה... יכול להיות שנפיל אותם לרצפה, נכה אותם בפניהם באגרוף..." ובהמשך (עמוד 205) "העניין עם המסעדה הידידותית לילדים הוא שזה המקום האחרון שאתה רוצה ללכת אליו." וכל הדיון הזה שייך ועוד איך לעלילה, אבל כיצד? - "בשלט שליד דלת המסעדה שאמר "מסעדה ידידותית לילדים" הבחנתי מיד. אבל אז לא ידעתי שכעבור כמה שעות הוא יקבל משמעות אחרת עבורי," אומר הבמאי סטנלי פורבס, מה שמאפשר לו כעת לחזור לעלילה בצורה מתוחכמת ולהפתיע את הקורא. קוך אינו פוליטיקלי קורקט במובנים רבים, ובלשון העם "הוא אינו סטנדרטי". הפתעות רבות ממתינות לכם בספר הנפלא, המתוחכם, והמומלץ הזה.