ביקורת ספרותית על שמונה דקות מאת אור שהם
ספר טוב

---

****





משהו בפרמיס המסקרן של הספר הזה, כפי שהוא מתגלם בפרולוג הקצר ובפרק הראשון שקראתי ב"עברית", הזכיר לי ביותר ממובן אחד את "מר באום" של אסי דיין, בו גיבור הסרט מתבשר שהוא גוסס מסרטן, וכי נשארו לו תשעים ושתיים דקות לחיות. "קיבינימאט, זה לא לפה ולא לשם", אומר מר באום, כשהוא יושב במכוניתו ומחשב מה יעשה עכשיו ואיך, ממי, ואם בכלל להיפרד.

העולם כמנהגו נוהג, הכוכבים במסלולם, בני האדם חיים כדרכם, כשלפתע השמש נעלמת. בינתיים הכול ממשיך, כמעט רגיל, בניכוי אירוע קוסמי בעל מימדים קטסטרופליים, כזו שלא באמת מרגישים בריל-טיים אלא כמין הבטחת אימים של העתיד הקרוב. העלטה ושידורי הטלוויזיה הם כר פורה לתאוריות קונספירציה חובקות עולם.

כתבתי פה כבר פעם באחת הביקורות שפחות מעניינים אותי ההיבטים הפרקטיים והגלובליים של האפוקליפסה, איך ברוס וויליס יפוצץ את האסטרואיד או ישמיד את חללית החייזרים, ויותר מה קורה לאנשים הקטנים - אלון אלפרט ממודיעין, למשל. איך הוא אמור להתנהג כשגלי צונאמי בגובה שני קילומטרים מתנפצים על החופים או כשנודע לו שהשמש כבתה ויש לו שמונה דקות לחיות, או תשעים ושתיים, או שבוע. מה אז. אבל באמת.

ותיקי האתר אולי זוכרים איך אהבתי פעם סיפורי אפוקליפסה, אך בשנים האחרונות, עם התרחשותן של סמי-אפוקליפסות הן בחיי האישיים והן ברמה הארצית והגלובלית, נעשיתי כבר חרד מדי לתסריטי אימה ואני מוצא עצמי תופס מרחק ונאטם כשמשהו נעשה אישי או מאיים מדי. אף על פי כן כשקראתי את תקציר הספר התמלאתי מיד ברצון לקרוא, והעובדה שאור הוא אחת הדמויות החיוביות כאן באתר - מפרגן, לא מתלכלך, לא מצטרף לקנוניות, ותמיד בא בטוב - הטתה את הכף.

אז אור שהם שלנו כתב ספר מעניין וכתוב היטב, רהוט גם אם צנום (לקח לי משהו כמו שעה לקרוא את הפורמט הדיגיטלי), על מה קורה כשביום בהיר אחד (חחחח) ובניגוד לכל תחזית סטטיסטית סבירה, נגמר לשמש הכוח והיא נכבית. אנחנו חולפים במהירות דרך מגוון דמויות ומקומות שונים בגלובוס, ממרילנד וסאו-פאולו דרך מדריד ושווייץ ועד ישראל, ומקבלים מין ארוחת טעימות חטופה על מה מתרחש בפרק הזמן המסקרן מכולם, כשהכול מתמוטט בבת אחת ובכל זאת עדיין עומד על תלו, וכשבעיקר הקורא נמצא חצי צעד לפני הדמויות שבספר ויודע שמחר השמש לא תזרח. באופן הזה אנחנו מרוויחים מצד אחד הרהורים מכל מיני סוגים, זוויות ונקודות מבט שונות - אפילו כזו של חמור לובי - אך מצד שני כמעט בלתי אפשרי להעמיק או להגיע לחיבור רגשי מספק מהקצאה של ארבעה חמישה עמודים לדמות, מאופיינת ומעניינת ככל שתהיה, ויאללה-נעבור-הלאה-לסיטואציה-הבאה. נדמה לי שהיה מקום לעשות עוד איזה סבב או שניים על כל הדמויות, אולי בפרספקטיבה של יום-יומיים-שבוע קדימה ולראות איפה כולם נמצאים כשהקוביות כבר הוטלו וגורל העולם כבר ברור. ייתכן שכך היה נוצר צורך להיכנס יותר לעבי-הקורה הטכנית-מדעית, אבל מאידך היינו זוכים באפשרות לסגירת מעגל שלמה יותר ונפטרים מהתחושה של משהו שנולד (אולי) מסיפור קצר ושהתארך יתר על המידה.

סחתיין עליך, אור.


*****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על שמונה דקות