ביקורת ספרותית על שמונה דקות מאת אור שהם
ספר בסדר

---

החיים עוברים על מי מנוחות. בני האדם עוסקים בעמל יומם או לילם. ישנים, חולמים, אוהבים וכועסים. כל אדם פרטי חושב שצרתו היא הצרה הגדולה ביותר,
כל בני האדם חושבים שהם מרכזו של העולם, אך מה קורה כאשר אירוע אחד מלכד את העולם, תרתי משמע? מה יתרחש כאשר השמש תעלם?

בלבול. כאוס. חוסר הבנה. נסיונות הולכים ונשנים לייפות את המצב, לא להכניס את האנשים לפאניקה. לא לעורר את חמתם או את דאגתם. לא רק בני האדם שותפים לקקופוניה שנוצרה אלא גם החיות, שידוע שבחוש יכולות להרגיש את השינויים האקלמיים לפני בני האדם.

על כך הספר שלפנינו, המנסה להציג תופעה חריגה, כמעט בגדר מדע בדיוני, מה יתרחש כאשר השמש תעלם כלעומת שהופיעה? כיצד יגיבו האנשים?

הספר מחולק למספר פרקים, שבעה במספרם אם אינני טועה, וכל פרק מתאר חלק אחר בעולם וכיצד בני האדם והחיות מגיבים למצב נדיר ומשונה זה. גבר עיוור בארצות הברית, מתנקש בברזיל ואפילו חבורת צעירים בישראל.

תגובתם של האנשים והחיות מעניינת, אור כותב בצורה יפה וקולחת, למרות אורכו הקצר של הספר, הוא נגמע במהירות בשל שפתו והעניין שהוא מייצר אך דבר מה לא היה שלם לי כאשר סיימתי את קריאתו. הרגשתי שהוא אכן ספר בוסר. למרות ידענותו של אור בנושאים שונים, הרגשתי שדבר אחד חשוב נזנח והוא עומקן של הדמויות.
הרגשתי שאין זה ספר שלם אלא הצצה למה שיכל להיות ספר שלם. מעין אסופת סיפורים קצרה שלא הספיקה להתפתח לכדי משהו שלם, בעל עומק אמיתי. למרות החשש והתהיות שהספר העיר בי בעניין העלמותה של השמש, ומה היה קורה אם חלילה וחס דבר כזה יקרה באמת, לא הרגשתי חיבור לדמויות. הספר כל כך קצר שלא מתאפשר לך באמת להבין לליבן, להתרגש או לפחוד עמן שכן עד שמבצבצת ומפלחת את ליבך תחושה כלשהי כלפיהן, הופ, נוצר מעבר חד אל דמות אחרת וסיפור אחר שמקשה עליך לגבש דעה מוצקה וחבל.

טוב היה לו היה מתמקד בסיפור אחד והיה מפתח אותו לאורו שכן הסתקרנותי על טיבן של הדמויות, על המשך קורות חייהן, על מניעיהן לא באה על סיפוקה כלל. הרגשתי שהיה להן פוטנציאל גדול שלא מומש. העומק שאני מחפשת בדמויות היה מאוד חסר. הפחד הקמאי שמקנן בלב האדם, הנוגס ולופת מפני מאורע בלתי יאומן כזה לא הורגש במלואו, בבחינת חצי תאווה בידך.

עם זאת, כמו שציינתי קודם לכן, אהבתי את הכתיבה, את המסר הפילוסופי שמאחוריו והפרק הטוב, לטעמי, בספר, הוא הפרק מנקודת מבטו של החמור. כתיבתו של אור בפרק הזה הייתה עשויה לעילא ועילא, גבוהה ופיוטית עם הומור נעים וחינני, כמו שאני אוהבת, אך סייג קטן יש לי גם בהקשרו של פרק זה: כל הספר נכתב בגוף שלישי אך פתאום, בלי התראה, הפרק הזה כתוב בגוף שני, לא הבנתי את פשר המעבר. לעניות דעתי, הוא היה יכול להיות מצוין גם היה ממשיך את הפרק בגוף שלישי ולא בגוף שני דווקא.

דבר נוסף שהקשה עלי הוא הקונספט של נקודת מבט הכוללת מספר דמויות מכמה מקומות בעולם שהוא בבסיסו מעניין אבל כשמסיימים את הספר לא באמת מרגישים שיש איזו לכידות בין הסיפורים, כלומר, יש את החלק של העלמות השמש כמובן, אבל לדעתי זה לא מספיק. אם נניח זה היה ספר על העלמות השמש שמסופרת מנקודת מבט של בני משפחה אחת ובעל החיים שלהם, לדעתי, זה היה יוצר אחדות אמתית בין הסיפורים וגם בה בעת הבאתן של נקודות מבט שונות. כמובן שזו רק דעתי ויש חלקים טובים בספר וסך הכול מדובר בספר חביב.

בין שלושה לארבעה כוכבים.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על שמונה דקות