כשנתקלתי בספר לראשונה, היססתי. לא ידעתי אם אצליח להתחבר אליו. מה לי ולנערים חרדים מארצות הברית? שום קשר.
אך הביקורות כאן היו משבחות, לכן החלטתי לנסות. בפעם הראשונה, זה לא צלח. והחזרתיו כלעומת שבא, אך דבר מה בי לא היה שלם, הרגשתי שלא נתתי לספר את הכבוד הראוי לו. על סמך מספר עמודים או פרק בודד אי אפשר לשפוט ספר.
אני שמחה מאוד שצדקתי.
מדובר בספר נפלא, עשיר בכל טוב, בחוכמה, בידע, ברגשות, באכזבה, תקווה, חרטה ועצב לצד שמחה. זהו ספר לא גדול המכיל בתוכו עולם ומלואו. עולם שריתק אותי ואף ריגש עד דמעות, בעיקר בעמודים האחרונים של השיחה בין דני, אביו וראובן.

מדובר בספר המתרחש בארה"ב לקראת סיום מלחמת העולם השניה, הסופר משכיל לתאר את קורות חייהם של שני נערים חרדים מניו יורק ואת החברות שנרקמה ביניהם בדרך ייחודית: משחק בייסבול אלים.
אנו נחשפים אל לבטיהם של דני, ראובן ושאר הדמויות המאכלסות את הספר. דני הוא חסיד גאון צמא ידע אשר נועד לגדולות: לרשת את אביו ולהיות אור לכל החסידים, דבר שדני לא חפץ בו, דני, לעומת תוכניות אביו, כמהה להיות פסיכולוג והוא בולע ספרים אסורים על פסיכולוגיה.
אל מול דני, ניצבת דמותו של המספר ראובן, ראובן הוא אליטה מתמטית שתשוקתו היא להיות רב. לראובן אב שהוא עילוי בפני עצמו בעולם התלמוד המסורבל והוא ינק מאביו את קריאת הגמרא בצורה עיונית מעמיקה, לעיתים התעמקות בסוגייה אחת במשך שעות וימים, גישה שאינה מקובלת על ידי אביו של דני וחרדים אחרים, אל מול כאלה שדווקא רואים בה את היופי ולא טעם לפגם.

ספר זה הוא ממתק לעיניים. צללתי בהנאה רבה אל תוך רזי הסיפור, להוטה לגלות אילו עוד טפחים יגלה לי פוטוק, מה יקרה לגיבורנו, האם יצליחו לסתום את הגולל על המחלוקות?
אהבתי לראות את החברות שצמחה בין ראובן לדני, משנאה תהומית של השניים שהתבטאה בצורתה הנחרצת ביותר במשחק בייסבול רצחני, לחברות נפש שעברה מהמורות רבות ועדיין הצליחה לשרוד. כיצד הצליחו לגשר בין הפערים ביניהם, פערים מבית, זאת לצד הרקע של המלחמה, רצח ששת המליונים, תגובות האומה היהודית אמריקנית לכך אל מול תקומתה של מדינת ישראל שלעניות דעתי היא מקבילה אל החברות של דני וראובן שהצליחו אף הם להתפתח ולפרוץ במישור האישי אל מול הלאומי. ההצלחה של הדילוג על כל המכשולים לעבר עתיד טוב ומבטיח שדני וראובן יהיו שלמים עמו למען עצמם ולא למען אחרים. התהליך שכל הדמויות עברו, כולל המשניות, בעיקר שני הנערים והאבות, היה מרתק ומחכים, זאת לצד התיאורים התלמודיים, הפילוסופיים והפסיכולוגיים השזורים בספר שהיו נהדרים והוסיפו רובד עמוק לספר לא רק מבחינה עלילתית אלא גם מבחינה אינטלקטואלית.

היה מרתק להיווכח שעל אף פי שהספר נכתב בזמן שאינו זמננו, על דמויות שהן רחוקות ממני שנות אור, במדינה שהיא רחוקה [תרתי משמע] עדיין הרגשתי חיבור עצום עד כדי כך שהסיום שלו נגע בי והזלתי דמעות. החיבור הזה, על אף הרקע השונה ממנו הגעת, אל ספר טוב, הוא ההוכחה הניצחת שספר הוא משובח ואלמותי. בר קיימא.


אין ספק שספרים אחרים של הסופר ממתינים לי.

כאשר התרחשה האינתיפדה השניה הייתי ילדה קטנה ואף על פי שהייתי ילדה, זכרתי את הפחד ואת הקושי.
כל שבוע התרחשו פיגועי תופת כמעט כל יום, היית יכול לעלות על אוטובוס לקראת יום עבודה בבוקר אבל לא ידעת אם בצוהרי היום אתה תחוזור לביתך.
כל יום היה כמו רולטה רוסית, הימרנו על חיינו. תקופה לחלוטין לא נורמלית לחיות בה, בייחוד לילדה פעוטה שלצד המשחקים צריכה לחוות אימה.

מהאינתיפדה השניה זכורים לי שני מאורעות עיקריים: פיגוע שהתרחש סמוך למקום שסבתי שהתה בו דקה אחת לפני. סבתי אהבה לצאת לטייל, היא הייתה בריאה ובכושר וכל שבוע הייתה הולכת למועדון החברתי שלה. רצה הגורל ודווקא ביום ההוא התרחש פיגוע, בזמן שטלפונים ניידים בקושי היו בנמצא. אמא שלי הייתה בדאגה גדולה ועד שסבתי השניה לא התקשרה אלינו ואמרה שהיא בסדר, אמי לא נרגעה.
סבתי הייתה כפסע מפגיעת פיגוע קטלני. עד כדי כך הוא היה קרוב שהיא יכלה לשמוע את הפיצוץ מחריש האוזניים.
חייתי בעיר שספגה את מירב הפיגועים, עיר שהטרור בה חגג ואנשים חששו להגיע אליה.

האירוע השני, כאמור, הוא הירצחו של בן דודתי. אירוע שחרוט לי עד היום הזה. אני זוכרת היטב, כילדה בת 7, את אבי מקבל שיחת טלפון מאחיו ואת ההשתנקויות והבכי ואת האמירה החד משמעית: הוא מת.
בתור ילדה, לא בדיוק הבנתי מהו המושג הזה "מת" אבל הבנתי שזה דבר רע והיה לי קושי רב לראות את הוריי במצב הזה. עד היום קשה לי לקרוא כתבות על הנושא, זה מחזיר אותי אחורה, לראות את בני המשפחה, סבא וסבתא, שאינם כבר בין החיים, מתאבלים על מותו...לא נתפס.

ספר זה עוסק באינתיפדה השניה ובקורות הטרור מן הצד המפגע, הצד שלהם, של הפלסטינים, של בנו הבכור של מייסד החמאס, חאסן יוסוף, שהוא לא הטרוריסט האידיאלי, הוא איש דת נעים הליכות שמתנגד במובן מסוים לשפיכות דמים. הוא מתאר את השתלשלות האירועים מראשיתה: החל מהקמת החמאס, אשר היה בזמנו ארגון קטן ופוליטי, כלל לא צבאי, וכיצד עם רבות השנים, הוא התחזק, ביסס את מעמדו, שלטונו, ויצר זרוע צבאית המוכרת לנו היטב גם כיום, לצערנו הרב...אותה זרוע אשר שתכננה את השביעי באוקטובר שפצעיו טרם הגלידו.
נתח עיקרי מהספר עוסק בהתפכחותו של מסעב, בנו של המנהיג הדגול שהיה אהוב על כולם, יהודים ופלסטינים כאחד, אותו אחד שהיה המקורב ביותר לברנג'ה האילסמיתסטית חמאסניקית, הכיר את מנהיגיה, התהלך ביניהם, הוא מגיע למסקנה ששפיכות דמים אינה פתרון. הוא מבין שלשנוא את ישראל זה לא פתרון. הדבר מתרחש באבחה אחת, כאשר, בעקבות קניית נשק לא מוצלחת, הוא נתפס על ידי צה"ל ונזרק באכזריות לכלא, חוויה שמתוארת כאלימה, קשה וטראומטית. תיאורי הכלא היו מעניינים אך מכווצי מעיים, בכל אופן, שם מוצעת לו הצעה של פעם בחיים: להיות סוכן שב"כ. משת"פ. הוא מסכים ונוחל הצלחה רבה ורוכש חברים מהצד הישראלי וגם עוצר את הטרור, אך להצלחה זו, כטבעה של הצלחה, יש מחיר כבד, מחיר של החופש, של השקט הנפשי, וגם אותם מתאר מסעב בספרו, לצד זניחתו את דת האיסלאם והתקרבותו אל הנצרות, שבעיניו היא דת האמת, דת שהותירה בו רשמים רבים והלם מההבדל העצום בינה לבין דת האיסלם אותה ינק מינקותו, דת שמקדשת את המוות אל מות דת המקדשת את החיים, דת שסולחת אפילו לאויבים המרים ביותר שלה.
יתרה מזאת, הספר גם עוסק בהבדלים השונים בין אירגוני הטרור השונים ואף מקדיש חלק נכבד בהתפתחות פת"ח ומתמקד בדמותו של ערפאת, כיצד הוא היה אדם חלקלק ששאף לשלום למראית עין אך בעצם עיקר מטרותיו היה המשך הטרור לשם תועלת כספית. דבר זה גרם לי להבין שהדברים אינם כה פשוטים, שחור ולבן, והמניע האידיאלוגי הרצחני של אירגוני הטרור איננו המניע היחיד ולעיתים לא המניע כלל. הספר גם חשף אותי אל הירביויות בין הפלסטינים לבין עצמם וחוסר האכפתיות שלהם מאנשיהם שלהם, דוגמא טובה לכך היא כאשר אביו של מסעב נכנס לכלא חדשות לבקרים, אף אחד לא נוקף אצבע לעזור להם, אפילו לא בני משפחה קרובים, דבר שמוביל את מסעב, כבן הבכור, לפשוט יד, דבר שאינו מוצא חן בעיני דודו, דבר החושף את הצביעות בקרב החברה הפלסטינית.

מדובר בספר אוטוביוגרפי נפלא, קריא מאוד [ סיימתיו תוך ימים בודדים], פוקח עיניים. טורד מנוחה שהחזיר אותי אל תקופה אפלה שכולי תקווה שלא תשוב עוד. אומנם האירועים בו לא זרים לנו, כישראלים, אך הם מסופרים מנקודת מבט שונה ובהחלט ניתן לשאוב מתוך התובנות שמעניק לנו מסאב. מסאב חושף אותנו אל תחלואות החברה שלו ואף שלנו, במידה מסוימת, הוא חושף את שפיכות הדמים משני הצדדים, שפיכות דמים שהיא מיותרת בעיניו מכיוון שלעניות דעתו יש לחתור לאהבה אינסופית, לקבלת האחר, זאת על פי תורת הנצרות אותה אימץ בחום בשנותיו בארצות הברית, רחוק מכל המהומות כאן. על אף החייל שעשה כאן, הכסף הרב שהרוויח, הוא הרגיש שהדבר גובה ממנו מחיר אישי יקר שלא יסולא בפז, ששום כסף ותהילה לא משתווה לו, דבר שמאפשר לו, בסופו של דבר, לכתוב את הספר הזה, שמתאר את נקודת מבטו החל מינקותא, גיל עשר ועד שנות חיים בוגרות יותר, עשרים ושלושים.

אנגליה רחבת ידיים, ירוקת עד, מישורים-מישורים נישאים אל על, לרוחב ולאורך, כאשר שעטות הסוסים נשמעות מרחוק, המולת הבריות אופפת את העמקים, כאשר האביר מתכונן אל קרב חייו- להגנת אהובתו ומולדתו.
קרבות לשם ההתפארות והכוחניות הגברית, בדיחות סרק של ליצן בור אך נאמן עד מוות, חיצים הנשלחים לכל עבר. מלך מנושל שנאבק על החזרת כיסאו.
שיבה מארץ הקודש אל תוככי התככים הפוליטיים הניטשים בין שתי הקבוצות השולטות באנגליה- הסקסונים והנורמאנדים.
דעה קדומה כלפי יהודים. הכול טמון בספר זה. רומנטיקה, קרבות עזים, היסטוריה ואף חתירה אל האושר הבלתי נמנע לאחר תלאות רבים מנשוא.

הספר עוסק במאה ה-12, בימים של מסעות הצלב והגלייתו של המלך ריצ'ארד, המכונה ריצ'ארד לב ארי, בידי אחיו ג'ון. הספר עב הכרס הזה מתאר את מעללי היום יום של העמים היושבים באנגליה, הסקסונים והנורמנדים, על המשתאות וקרבות האבירים שדרכם אנו נחשפים אל ההיסטוריה האנגלית, כיצד התהוותה אנגליה והשפה האנגלית המוכרת לנו כיום.
כך אנו נחשפים אל האיבה השררה בין שני העמים, לצד מאבקים מלכותיים ופנימיים בין שני האחים לצד מבקשי רעתו של לב ארי, תוך הכרות עם אבירי ההיכל, הלא הם הטמפלרים, אל מסדרם, אל היהודים שהיחס אליהם צרם לי מאוד בתחילה שכן הוא היה עוין מאוד על לא עוול בחפם.
אנו מתוודעים אל סדריק הסכסוני ואל בתו המאומצת היפה רוונה שהתאהבה בבנו, אייבנהו שבהמשך הספר הופך לאביר. זוהי התאהבות שהאב לא ראה בעין יפה ועל כן סילק את הבן מן הבית.
הספר מכניס אותנו אל מעבה היער, להכרות עם לוקסלי, הלא הוא רובין הוד, וחבר מרעיו פורעי החוק טובי הלב, ביניהם הנזיר טאק שהוא נזיר אך גם לוחם מיומן ומדופלם.

זהו ספר עשיר ורב בפרטים, כתוב במשלב לשוני גבוה ונאה, כשכל פרק מעטר קטע מתוך השירה הקלאסית, דבר שמוסיף נופך היסטורי ועתיק לעלילה, שעל אף שנכתבה על ידי בן המאה ה-18, הסופר הסקוטי וולטא סקוט, אין אנו מרגישים עובדה זו כלל ואין הדבר פוגם בהנאתנו מן הקריאה. דבר נוסף שעלי לציין יש בספר עמודי מושגים שעוזרים לבאר את המושגים השונים שבספר, מקלים על הבנת הספר וצליחתו ומנדבים לקורא מידע היסטורי שייתכן ולא היה נתון ברשותו.
רבים וטובים ממני הגדירוהו כספר קלאסי ולא בכדי. זוהי אכן קלאסיקה נפלאה. אין זה הספר הראשון של סקוט אשר הזדמן לי לקרוא אבל אין עוררין על כך שהוא בהחלט הטוב שביניהם מעצם היותו עמוס הפרתקאות, פרטני, כתוב נהדר ובעיקר קולח ומלמד.
"בשעה שעולה הרגל חלף לאורך מערכת החדרים הסבוכה שבבית הגדול והמוזר הזה, בעוד משרת נושא לפיד מאיר את דרכו, התקרב הממונה על המשקאות מאחוריו ולחש לו באוזנו כי אם לא יסרב לשתות כוסית של יין דבש משובח בחדרו- יהיו משרתים רבים במשפחה הזאת שישמחו לשמוע את החדשות שהביא איתו מארץ הקודש."

"אבל עכשיו, משגילה כי מנהיג קבוצתו מוקף מכל עבר, מיד השליך האביר הזה את ארשת האדישות שעטה, הוא נעץ את הדורבנות בסוסו, שהיה רענן למדי, דהר לעזרתו במהירות כברק, וקרא בקול שנשמע כתרועת חצוצרה: " המנושל, אני בא לעזרתך!"

אחד מחלומותיי הגדולים ביותר הוא לבקר באנגליה, לפחות פעם אחת. המבנים האנגלים, ההיסטוריה, האווירה, הגשם הבלתי פוסק, תמיד הפעימו אותי. תרמה לתחושה זו קריאה רבה של יצירות אנגליות היסטוריות, שרק ליבו את התחושה.
הספר הזה הוא תענוג אמיתי. שוררת בו אווירה אנגלית לתפארת: גשם, נוף חובק כל, טירה מתפוררת וישנה אך לא בלתי נטולת קסם, דמויות אנגליות חריגות המרחפות ויוצאות מתוך הספר, ממש ניתן לחוש בהן בקצה אצבעי. הרגשתי את מוזרויותן, לבטיהן, אהובתיהן ושמחותיהן, בייחוד את הגיבורה קסנדרה מורטימן, נערה בת 17 שגומלת בליבה ההחלטה לכתוב יומן, להתנסות בכתיבה מהירה ועל כן היא חושפת בפנינו את סוגר ליבה, ורגשותיה הם כמו גל עבה ושוצף , כמו נחל העולה על גדותיו. היא מתנהגת כמו נערה וכמו אישה בו-זמנית והיה זה עונג גדול להיחשף אל רגשותיה ומחשבותיה.
יש לומר שאין זו קריאה ראשונה שלי בספר, ניסיתי אותו לפני כמה שנים אבל נשברתי לקראת 100 העמודים האחרונים אך בעקבות מחסום קריאה חריף, החלטתי לנסותו שוב והספר, בפעם הזאת, לא איכזב אותי, הוא היה כמו תרופה ברגע הנכון, תרופה שעתידה לרפא את כל התחלואים, כמו משב רוח רענן שמרעיד את הפנים ומקל על החום הסמיך.

כאבתי עם קסנדרה כאשר סיימון לא החזיר לה אהבה, תמהתי יחד עימה על אודות התנהגותו של אביה, אהבתי את בחירת המילים החכמה שהשתמשה בה לכל אורכו של הספר, את התובנות שהפיקה על יופי ועצב, על תפילה ואווירה אלוהית גם כאשר אתה רק נמצא בבית התפילה. כעסתי על קסנדרה כאשר היא לא השיבה אהבה לסטיבן, בחור מקסים שמאוהב בה מילדותו. כאשר היא יכלה רק לרחם עליו, התעצבתי, הרגשתי שהיא כפוית טובה ורכוכית והיא הזכירה לי מאוד את קטניס ממשחקי הרעב שהתנהגה באופן דומה לאחת מדמויות הגברים שמאוהבים בה ובעיקר חזיתי לנגד עיני בנערה המתבגרת תוך שנה תמימה, שמוטל עליה עולו של עוני מחפיר ובאילו כלים היא נאלצת להתמודד עמו, כשהכול מנצח הטבע הכביר המשמש כתפאורה נאה לטרגדיות ולשמחות הגודשות את הספר, כאמור, הסםר הזה הוא ערבוביה של עצבות ושמחה. הוא מתחיל בהומוריסטיות קלילה ובמהירות מפנה את מקומו לתוגה של גיל הנעורים ותובנות של החיים הבוגרים. אחדים מהמבקרים כאן לא אהבו את המעבר בין ההומור לעצב אך אני דווקא לא הרגשתי בכך, אדרבא, חשבתי שיש במעבר הזה דבר מה נבון ונכון.
אולם, תחושותיי אלה לא פגמו בהנאתי מקריאת הספר, האווירה האנגלית, לטעמי, היא לב ליבו של הסיפור, הטבע האנגלי בשיא יופיו מצוי כאן בשפע, ותיאוריה של הסופרת המובאים מנקודת מבטה של קסנדרה הצעירה הם מרובי קסם וחדווה, לדוגמא: " מקץ זמן לא רב הורגש הים באוויר. הערפל שמעל ביצות המלח היה סמיך ולא הניח לזריחה לחדור דרכו, אבל הלובן היה מסנוור. נדמה היה לנו שאנחנו נוסעים בתוך מנהרה בעננים." התיאורים הללו, לדעתי, הם תאווה לעיניים. מקוריים, רבי מחשבה ומרתקים.
ספר נעים שהעביר לי כמה ימים סגרירים בנעימים, חדות עינה של קסנדרה הצעירה ופיקחותה, הקשבתה אל ליבו הפועם של הטבע, שבתה את ליבי ולרגע חזרתי להיות בעצמי נערה בת 17 שרק מתחילה את חייה.
ספר התבגרות שאינו רק לנערים ונערות, לדעתי, הוא יכול לדבר אל לב כולם, יש בו אמירות חכמות שכולם יכולים להפיק מהן רווח אינטלקטואלי.

ניסיתי לקרוא את הספר הזה כבר פעמיים אבל לא צלחתי אותו. בפעם השלישית קרה הקסם, או שמא מדובר בקסם אפל.
הספר הזה הוא הכול מאשר אופטימי. יש בו כמות עצבונות וכעס שיכול להרכיב חיים שלמים אבל הוא התאים בול לתקופה ה אני נמצאת, בה קשר עם אדם שכיבדתי ואהבתי בכל מעודי, הגיע אל קיצו. אדם שבני משפחתי וחבריי חזרו וטענו שאיני צריכה להיות עמו בקשר, אך אני עקשנית שכמותי, סירבתי להכיר במציאות, הייתי בשלי, נלחמתי בשיניים על הקשר, לא ידעתי מתי לוותר, ובסוף האמת טפחה על פניי באופן הכואב ביותר ואין יום שאני לא נושאת את כאב החרטה בליבי.

אך בניגוד לדמויות הספר, אני נלחמת לא להעניק לכאב, לחושך ולעצב לעטוף ולהיכנס אל תוכי, אני נלחמת לא להעניק להן מקום, אני משתדלת לחשוב באופן חיובי למרות שזה לא נראה כך, אני מנסה לראות את האור בקצה המנהרה. אחת הדרכים לטהר את נפשי הכואבת היא להשליך את כל החפצים שנתן לי, שהיו יקרים לי יותר מכול זהב.
אני חזרתי להתנדב, דבר שלא עשיתי מעל שנה, אני לומדת, יוצאת, מנסה לשוב למסלול חיים כמה שיותר רגיל ולא לוותר לעצמי, על אף כל מה שקרה. אני מנסה לחשוב כאילו מעולם לא הכרנו, כאילו לא היה חלק משמעותי בחיי.

לצערי, הדמויות בספר לא השכילו לעשות זאת. הם לא חתמו את עברן והמשיכו הלאה, כאשר הכאב והתקווה הדוקות זו בזו, והתוצאה היא לפניכם: ספר קשה, קולח אך מהפך קרביים, מדכא ועצוב. אולי אמילי ברונטה לא עשתה זאת כי היא רצתה לעורר את קוראיה אבל היה צריך למתן את היצירה ולהפוך אותה למציאותית יותר וכך תדבר אל לב הקוראים. ניכר שלדמויות נוח להיות שקועות בעצבונותיהן, לעיתים, עד כדי בחילה.

למזלי, העולם המציאותי איננו העולם שבספר. העולם שבספר קודר מדי, אכזרי מדי, לא ריאלסטי בעליל. דברים כאלה מתרחשים מדי יום ביומו, זה נכון, אבל יש בעולם הזה גם הרבה טוב לצד הרע, וכאשר אתה מאבד אדם אחד, והתבדית, אתה פוגש ברגע אחד אדם אחר ואתה מבין שהוא-הוא האדם שמגיעים לו רחשי התודה, ההוקרה והחיבה האמיתיים. בספר, לא ממש היו נקודות אור וגם אם כן, הן היו מעטות ולא משכנעות בעליל.

גם הדמויות כאן, בספר זה, אף על פי שהן ממשיכות בחייהן למראית עין, מתחת לפני השטח הן דאובות, מדממות, הן חסרות מנוחה, אפילו הרוחות שלהן רודפות ולא מוצאות שלווה מיוחלת.

הספר הזה כתוב בטעם מר ורע, לא כי הוא גרוע, כתיבתו יפה, קולחת, פיוטית, אך הפיוט הוא מתעתע מכיוון שהוא למעשה בועט, אגרסיבי, אלים מילולית ופיזית, היו רגעים בודדים של הנאה ושל חוכמה, של פנינים מעטות ומחכימות, אך הוא גם מחזק את דעתי דווקא בחוסר הראליסטיות שלו, כאילו נכתב בידי אדם קודח מחום או בעיצומו של התקף טירוף, שהחיים אינם כאלה. שאחרי הנפילה, ישנה תקווה לנסיקה, שלאחר התבוססות ברפש ובחושך, יש תקווה לקצה קצהו של אור וגם אם כרגע יש שנאה, יש תקווה שהיא תהפוך לאהבה והספר הזה הוא שיעור לאן רגשות שליליים יכולים להוביל את האדם, יכולים להשפיע לא רק עליו אלא על דורותיו הבאים. אין שום אהבה בספר הזה, האהבה כאן היא אשליה, מה שיש כאן זה כאב , נקמה ועצב. כאב גדול אשר מתחיל בהיתקליף וקתרין וממשיך בבאים אחריהם. אמילי ברונטה מאוד שונה מאחותה שרלוט ברונטה שהשכילה לכתוב על אהבה וכאב אבל גם על אופטימיות. כאן יש רק חושך וחנק, אבק ועמימות שמחזקים בך את התחושה לאחוז בחיים ולסחוט מהם את המיטב, על אף הקושי ועל כן, הספר מקבל ממני שלושה כוכבים למרות הכול, מכיוון שהוא מכניס אותך לפורפורציות דווקא על ידי חוסר האופטימיות שלו. והסוף? למרות הסוף האופטימי, הוא היה מבחינתי סוף מלאכותי. בוודאי אם משווים לג'יין אייר של האחות ברונטה השנייה, כאילו אמילי ברונטה נזכרה ברגע האחרון, לאחר שהשליכה אל תוך הדפים את דבריה, שהיא חיה במאה ה-19 וסוף טוב מקובל יותר ועל כן שירבטה במהירות סוף מעט "שמח" יותר.

הכרות אחת משנה חיים.מילה אחת יכולה להפוך את עולמך.
בביקורת הקודמת שלי, ציינתי שנפרדו דרכי עם אנשים רעילים, אחד מהם במיוחד,א', היה כפוי טובה ואלים מילולית ופיזית. אף על פי כן, חשבתי בטיפשותי שאוכל לשנותו, עד שהקשר הסלים והבנתי שלמען בטחוני האישי יש להפריד כוחות ומהר כאשר הוא גם פגע במשפחתי. ישנם דברים שאינם תלויים בי ועד כמה שאני משתוקקת להיות סופר-מן, יש דברים שהם ממני והלאה. זה אחד מהם. עם כל הכאב, הצער ותחושת הבגידה, כי כשאתה נותן מעצמך לאדם ולא מקבל יחס דומה, זה כואב, מכיוון שעשיתי עבורו המון, שידלתי אותו להתחיל ללמוד, בזכותי הוא הצליח גם לשלב את עבודתו עם הלימודים ועוד, אולם, לא עליו אני מתכוונת לכתוב, מכיוון שלא מגיע לו שאתעכב עליו ולו לשניה, עם כל הכאב. אני צריכה להבין שהשקעתי על בני אדם לא נכונים ולנתב את ההשקעה על אנשים שיעריכו ויוקירו את מי שאני.

במקביל להתמודדותי הלא פשוטה, באופן מפתיע לחלוטין, הכרתי ידיד נפש יקר לי מאוד שעבר ועובר דברים דומים לשלי. מעין אחים לצרה שמבינים אחד את השני. אדם בעל ערכים, חכם, מכיל, מבין, לא כופה את עצמו ודעותיו על אחרים, איננו שומע רק את עצמו, עדין נפש, אכפתי, שידע להעריך אותי ולקבל את עצותיי. העצות שלי תרמו לא פעם ולא פעמיים וכמו שאני עזרתי לו, כך הוא גם עזר לי. הלוואי שהאדם הזה יכל לקרוא את המילים האלה ולהבין עד כמה אני אסירת תודה לו וגם אם דרכנו ייפרדו בעתיד, את העזרה הרבה והדאגה שהוא העניק לי בימים מורכבים, אני אזכור לו לתמיד. איפה שאחרים היו צריכים להיות, הוא היה שם עבורי ואני יודעת שהוא מוקיר גם לי תודה, כמו שאני לו וכמה שזה אירוני שלצד רוע של אדם אחד, מובלט ביתר שאת הנדיבות והחמלה, ההבנה של אדם אחר. אותו אדם, אני מרגישה, מבין אותי ומדבר בשפתי, כמו שאני איתו. הוא היה בשבילי יותר מבן זוג!!! זו הייתה תחושתי וגומלת בליבי ההחלטה להמשיך לעזור גם לו, להאיר את דרכו עד כמה שאפשר, כי הוא אדם טוב ואם אני יכולה לעזור במשהו, אז אעשה כמיטב יכולתי. בניגוד לאחרים, הוא לא שיפוטי, כשהוא חושב שאמר מילה לא במקום הוא לא יכול לנוח עד שידע שיישר את ההדורים, הוא כל מה האדם הראשון ואחרים לא היו עבורי. הוא יודע לקחת אחריות על מעשיו ומילותיו. הוא אדם בוגר ואני מוקירה לו תודה על כל מה שעשה למעני, על האוזן הקשבת שהיה עבורי.כשאנחנו מדברים בטלפון, הוא יודע להצחיק, הוא אנרגטי, אבל יודע גם להיות רציני כשצריך, בדיוק במידה הנכונה.גם כשיש ריבים, הם לא נמשכים הרבה זמן כי אנחנו יודעים לכבד את אחד השניה. הוא לא יכול להיות בן זוגי, אבל הוא מעודד אותי למצוא בן זוג וגם אני אותו ואם הבחורה לא נראית לי, אני מיד אומרת לו, וכבר קרתה פעם אחת שהוא ניצל מבחורה נצלנית שחפצה רק בדברים חומריים. אילו יכולתי הייתי מביאה לו עותק של הספר הזה עם הקדשה חמה ממני.פתאום אתה מבין, כשאתה נתקל ברוע, כמה אדם טוב הוא יקר המציאות ואתה למד להעריך אותו אפילו יותר.

כאשר אני חושבת על האדם הזה, בלתי נמנע ממני לחשוב על ספר זה, יסמין. מכיוון שגם פה, כמו עם חברות הנפש שלי עם האדם השני, ס' שמו, החיבור נוצר בדרך מפתיעה ולא מתוכננת. הכרנו לפני כחודשיים במסגרת לימודית והקשר פרח לקשר חברי עמוק. דבר דומה קרה לנורי, גיבור הספר, שהכרותו המקרית עם יסמין משנה לנורי הבוגר את חייו מהקצה לקצה, אותו נורי מהטרילוגיה הידועה, בן 30, מכיר ולמד לאהוב. על אף כל השוני ביניהם, דרכיהם נסללות להן יחדיו. בצוותא.
למרות השוני, הם מצליחים למצוא קווי דמיון ביניהם ולפלס את דרכיהם זו לזה, על אף העובדה שהוא יהודי והיא ערביה נוצריה בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים שספגנו אבדות אך גם ניצחונות כבירים והשלטון הישראלי מהדק את מושכותיו, למורת רוחם ומגינת ליבם של הערבים והפלסטינים. אלי עמיר, בכשרונו הרב, מלהטט בין יסמין הקרועה בין זהויות, שחזרה זה מכבר מפריז, אל נורי שאף הוא קרוע, בין זהותו הערבית יהודית ליהודית ונסיונותיו להיות חלק מהעם הזה שבולטים עוד יותר בספר אחר של אלי עמיר שאותו אני קוראת בימים אלה "נער האופניים".
הקרע הזה וחוסר הוודאות, ההתנדנדות בין זהויות, הוא המחבר הראשוני בין השניים, באופן אירוני, ומענג לראות את התקשורת ביניהם ואת היחסים של נורי עם סובביו. אותו נורי מתרנגול כפרות ונער האופניים שכבר בגר, הוא עלם צעיר שעובד במשרד הקשור לענייני ערבים, הוא מתחכך עם המי ומי, ובאופן מסוים, שיחק לו מזלו. הוא אומנם אינו מנכ"ל כפי שחלם בנערותו, אך תפקידו לא פחות חשוב ואם לא יותר, לשמור על הליבה הפועמת בין שתי דתות ולנסות כמיטב יכולתו לאחד בין הקרעים ולמתן את הגצים, דבר שנכנס אל תוך חייו האישיים ולא רק המקצועיים, עבודה שהיא תמצית חייו הפרטיים כי אין כמו נורי להבין ללב הערבים.

כמו שאר ספריו של עמיר, הרגש טבול בהיסטוריה מעמיקה. יש כאן הרבה התייחסות לאירועים פוליטיים והסיטוריים משמעותיים בתולדותיה של מדינתנו הקטנטונת, בדיוק כפי שאני אוהבת, ולפיכך, התמהיל הזה הוא חביב עלי במיוחד.

ספר נפלא והסוף? כיאה לסוף מסגנון ספרים שכזה, הוא עצוב אך ריאליסטי. דווקא סוף שמח היה מזיל דמעות שמחה מעיניי אבל היה משמעותית פחות נאמן למציאות, כך שגם אם נורי ויסמין לא ביחד, תקופת הזמן שבילו יחדיו והכירו זו את זה, תשאר חקוקה במוחם וליבם לעד ויש בזה משהו יפה אך גם עצוב בעת ובעונה אחת.

ואיך יודעים אם ספר טוב? כאשר הוא מתחבר לך לנימי הנפש, כשאתה מרגיש שהדמויות הן חלק ממך, ואתה מרגיש הזדהות עמן. כאן, כמו בספרים אחרים של אלי עמיר, זה קרה. הרגשתי חיבור לנורי שהפך להיות פחות הססן מנורי הנער מנער האופניים וגיבש לעצמו כמה דעות מוצקות בעניינים שונים. להיות עד לתהליך ההתבגרות שלו, לבשלות המתהווה שלו, היה בעיני תהליך נהדר ומשלים טרילוגיה נהדרת שכתובה היטב. כתיבתו של אלי עמיר, כמו תמיד, היא סוגייה בפני עצמה. זוהי חגיגה לעיניים, לראות כיצד הוא משחק בשפה, שולט בה בטבעיות, למרות שאינה שפת אימו, להכיר בזכותו מילים חדשות וכדומה.

זמן רב לא כתבתי ביקורת. לימודים ואז מלחמה ואז משבר אישי, מנעו ממני לעשות זאת.
אך התגעגעתי לכתיבת ביקורות ועל כן החלטתי לשוב ואיך אפשר בלי ספר של מאיר שלו?

היו לי שבועות עמוסים. לימודים, מלחמה ועניינים אישיים הכללו הוצאתם של מספר אנשים רעילים מחיי.במיוחד אחדם מהם שגם היה אלים, נוסף לכל, ושתלטן, כפוי טובה וחסר אכפתיות. הגיעו מים עד נפש ולא יכולתי יותר. היו לי שבועות וימים של מחשבות, עד שהפור נפל. הבנתי דברים. נפקחו עיניי בדרך שלא רציתי, אבל התפכחתי.סוף סוף. עם כל הכאב, אני יוצאת מחוזקת. אני חזקה. שברו אותי בעבר ולא עוד.זה מה שאני מהדהדת לעצמי ואהדהד גם מליוני פעמים, עד שהדבר יהיה מובן מאליו.
כשאתה מוציא אדם רעיל מחייך, יש בך תחושה מעורבת: מצד אחד תחושת הקלה, מצד שני, אם הוא היה משמעותי מאוד בחייך, חבר נפש קרוב, יש גם תחושת כאב מסוימת ובעיקר עצב גדול, עצב על כל ההשקעה שהשקעתי, השקעה שבסופו של דבר התפוצצה לי בפרצוף בצורה הכואבת ביותר והותירה אותי חסרת אוויר כשאני מהרהרת בתוכי: כך הכבשה תפוך לאריה? איך זה ייתכן? אדם שדאגתי, אהבתי, כיבדתי, הייתי שם כאשר כאב וברגעי שמחה, כך לסיים? בצורה מכוערת כזאת? האם זה התגמול על כל החיבה, הזמן והדאגה? ההכרה? וההפנמה הדואבת שבניגוד אליך, האנשים הללו לא ראו את הקשר באותו הקו, מעולם לא היית חשוב להם ושהעולם מושטט על אינטרסים תועלתניים בלבד, הרבה התקרבנות, וחוצפה. עם זאת, אני יודעת גם שאצא מחוזקת מהתהליך, שאנשים רעילים לא שווים את הזמן שלך ושאת כל האנרגיה שאתה מנתב אליהם, אתה צריך לנתב אל מי שבאמת מגיע לו, מי שבאמת יעריך ויאהב אותך. כל כאב שאתה חווה, כל צלקת, מפתחת אותך ותורמת להבניית אישיותך בעתיד. הוצאתי אנשים רעילים מחיי, אני מוציאה ואמשיך. הם אינם שווים את היחס שלי. לצערי, הבנתי זאת בדרך הקשה, עד שהמצב היה בלתי נסבל, לא נפקחו העיניים, הפיכחון לא רטט בתוכי. אולם, מדרך קשה למדים ופעם הבאה אני אחתוך את הקשר מהר יותר ואברור את מכסת חבריי בקפידה רבה. מזלי הוא שיש לי משפחה תומכת ואוהבת, חברה קרובה שיודעת לתמוך בי כמו שאני תומכת בה ועוד מקבץ אנשים שעוזרים לי לאורך חיי ואיתי ברגעים הטובים והקשים כאחד וכמובן, יש לי את הכתיבה, הכתיבה שהיא עבורי תרפייה, וגם ברגעים אלה, במהלכה, עולות במוחי מסקנות שונות ומשונות. כל מי שחשב שאהיה שבורה, מהר מאוד תתגלה שגיאתם. נשברתי מספיק. לא עוד. זהו שיעור לחיים שממנו יש לצמוח, לא לסגת אחורנית. אדרבא ואדרבא! כל אלה שפגעו בי, שהם יפסיקו את חייהם! אני לא עשיתי רע לאף אדם. תמיד חינכו אותי לכבד כל אדם ולדאוג, וקיימתי זאת, קיימתי זאת יתר על המידה, דאגתי והענקתי אהבה, חיבה וזמן לאנשים שלא ידעו, לא יודעים ולא ידעו בעתיד להעריך. זה כואב, אבל זה חלק מהחיים ואני שמחה שזה מה שעשיתי. כל אדם מזיק יש לסלק מחייך ולצמיתות ללא המחשבה המעיקה: למה הדבר נעשה כך? איך הם יכלו לעשות לי זאת? מחשות כאלה הן רעילות בפני עצמן וכדי להשתקם, אני אומרת לעצמי, יש למחוק אותן.לתת לגורל לעשות את שלו ולמי שמאמין באל, כמוני, לתת לאלוהים להעניק לאנשים אלה כגמולם. אנשים רעילים הם מסוכנים. האנשים שנתקלתי בהם היו אנשים שטלתניים שלא באמת היה אכפת להם ממני. זה עצוב שממרום גילי, הנושק לשלושים, אני נתקלתי בכאלה, אבל איך נאמר לי? ראי בזה התמחות.משפט קצר, קולע, ונכון. לאותם אנשים אני לא אסלח בחיים, הם פגעו בי מאוד, אבל שידעו שעל ידי הפגיעה הזאת, הם פגעו בעצמם, הם הוכיחו כמה אנשים מסכנים וקטנים הם.

ספרו של מאיר שלו לא רחוק מנושא זה. הוא עוסק בכאבים ובתחושת הרצון לנקמה כלפי אלה שפגעו בך. דודו של המספר, אפרים, היה נער יפה תואר עד מאוד, אך פציעה קשה מהמלחמה, גרמה לכפר לנדות אותו. אותו כפר שסבו אהב, טיפח והעריך את אנשיו, מאותם הרגעים, מפעפעת בסב תחושת נקמה על הפקרת הנכד, עד כדי כך שאפרים ברח מן הכפר ולא ידוע לאן.
הסב ממשיך במשימתו עד שהוא נפטר וכאשר הוא נפטר, הוא משביע את נכדו השני, המספר, להמשיך את מורשת הנקמה, והנכד פועל על פי צאוות הסב, בשקט ובשקדנות, הוא קובר את הסב בחצר ביתו, ולאחר מכן עוד אדם שנפטר ועוד אחד, עד שהוא פותח בית קברות בניגוד לחוק ושום אדם לא מצליח להזיזו מהחלטתו. זהו בית קברות משגשג, למורת רוחם של תושבי היישוב.

זהו ספר טיפוסי של מאיר שליו, השפה היא שלוית במובהק, זרועת הומור אך בה בעת רווית כאב, כאב אמיתי על הנער היפה שהפך לכיעור מהלך, שנודה מכפרו, זה סיפורו של הסב ובנותיו, הבת שהתאהבה בפועל יהודי שהגיע מחוץ לארץ, ונולדו לה ממנו ילדים, הזוג אשר בהמשך נהרג ומותיר את בנם מיותם והסב לוקח על עצמו את גידולו. יש כאן אהבת בריות, אהבת המשפחה, נאמנות יוקדת בין סב לנכדו, בין אחיין לדודו ונקמה אחת.

הכיצד ניתן להבין שמדובר בספר טוב? כאשר לאחר סיום הקריאה, גם חודשים אחרי, הוא מתחבר אל אספקטים בחייך, התחושה של הכאב, שאנשים שאהבת, הפכו לשונאיך, ממש כמו בספרו של מאיר שליו. לכן, אתה ממשיך להרהר בספר, בדמויותיו, מצטט בראשך משפטים מתוכו וכמהה לקרוא בו מחדש. לשאוב ממנו נחמה, מרגוע ותובנות לחיים.
מאיר שליו אומנם מת אך מורשתו הספרותית עודנה חיה, בועטת ומפעמת.

מאחלת לכולנו להתמודד עם האסון הלאומי והאישי שפקד ופוקד אותנו יום יום, ולצאת מחושך אל אור.

מרחבים הפרושים לכל עבר, מרחבי קרח נוקשים וקרים, לבנים וטהורים, שטומנים בתוכם סוד מאיים ומקסים בעת ובעונה אחת. מזחלות השטות על פני הקרח, ידיים הנתונות בכפפות, עור גוף המכוסה פרוות של בעלי חיים.
מסע שכל יום בו הוא מאבק. העונות חולפות זו אחר זו ביעף. מקום נידח שמעטים אשר דורכים בו, והקומץ החי בו חיים של קבע נתון לסכנה מתמדת. מחלות ומפגש מעורר פלצות עם חיות טרף תאבות דם.

בלב ליבו של הספר הנפלא והרגיש הזה עומד הגיבור, אדוארד מוריס בוקלר, המכונה טד, אשר נשלח מטעם חברת הדסון למרחבי צפון קנדה הרחוקים, סמוך לגרינלנד, ותוך כדי מתעד ביומו את הקורות אותו שם. המפגש עם האינואיטים, הלא הם האסקמואים, שאין הוא חפץ שיתהווה בינו לבינם דיסטנס בלתי עביר אלא הוא לומד את שפתם וכאשר נקרית בדרכו ההזדמנות להתערות עמם, הוא עושה זאת ויוצר חברויות בלתי ניתנות להפרה.
כאשר התחלתי לקרוא את הספר חשבתי שההרפתקאות המסמרות שיער של גיבורנו הם יהיו הסיבה העיקרית שהספר ילפות אותי בצבתות הפלדה שלו ויטלטל אותי, אי-שם בישראל החמימה, לנוכח תופעות הקור הרבגוניות הנשפכות מכל עמוד בספר, אך לצד תיאורי הטבע המפעימים, הבתוליים, תיאורי בעלי החיים השונים כגון כלבי ים, דובים וליוויתנים, תפסה את עיני תיאוריו את האנשים החיים שם, את ה נאמנותו החד משמעית לאנשיו, נאמנות במוות ובחיים כאחד, וכמובן כאבו כששנת העסקתו שם באה אל קצה והוא נאלץ לעזוב את האזור.

מה אומר ומה אגיד, בוקלר הוא אוהב בריות אמיתי. ג'נטלמן משכמו ומעלה שלצערנו כבר לא מייצרים כמוהו בימינו. במקום להתנשא מעל לאסקמואים, מעצם היותו האדם הלבן המשכיל, הוא "יורד" אל רמתם, לומד את שפתם, משתלב בתחומי העניין ואף הפנאי שלהם ונעשה לאחד מהם. בוקלר הניבט אליך מתוך היצירה המקסימה הוא אדם טוב, אדיב וסובלני שיודע לחדור אל לב שומעיו בדרכי נועם ולא בדרכי מדון. גם בשעה מאוחרת הוא קשוב לחבריו האינואיטים ועל אף היותו מנהל תחנת המסחר, לעיתים הקורא שוכח עובדה פעוטה זו שכן הוא נהפך לחלק מהאנשים והנוף, כאילו היה בעצמו אחד מהאינואיט. עד כדי כך הם רואים בו חולייה נוספת שהם מעניקים לו שם, איסומה.
ייתכן שתחשבו אולי שמדובר בגבר מומצא לחלוטין שהאדיר את עצמו ויכולתו יתר על המידה אך אל לכם לחשוב כך, העדות לכך היא אחרית הדבר בסוף הספר, המתארת את פגישתה של העורכת הספרותית עם בוקלר עצמו ואשתו פטי. התרשמותה מאישיותו במציאות תואמת למוצג בספר ויתרה מזאת, אף מתחזק הרושם החיובי כאשר בוקלר הקשיש, שכן הפגישה התקיימה כבר בערוב ימיו, שב והתנה בפני העורכת שלא היה רוצה להוציא את חבריו האסקמואים רע ועל כן עדיף להשתמש בכינוי אינואיט ולא אסקימואים.

כאשר סיימתי את הספר, נפעמת מהיצירה שרקח בוקלר, שלמעשה היא סיפור חיים אחד של נער צעיר שהשהות בימים הקרים חישלה את אופיו, הפכה אותו לגבר אמיתי בשל וחזק, הן פיזית והן נפשית. גבר שאינו בורח מהקושי המרצד אל מול עיניו, אלא אוחזו בשתי ידיו ומתמודד עם הבעיה, תהיה אשר תהיה. גבר שכבר בגיל 16 הושלך מימי ים הבגרות שביגרו אותו בטרם עת, לפני זמנו.
שמחתי לקחת חלק במסכת חייו בצפון קנדה, באיים הנידחים אשר דווקא במקומות הללו לא מצפים ומפללים למצוא חברי נפש. דווקא במקומות הללו מתגלים החמלה, האהבה והכבוד במלוא הדרם. לרבים מאיתנו יש צורך ללמוד שיעור באמצעות צניעותו ויושרו של בוקלר. אני חייבת לציין שבסוף הספר אפילו עלו דמעות בעיני, כאשר בוקלר נפרד מחברותיו, הוא חשב מה להעניק להן, מתנה שתהיה משמעותית עבורן, שתזכיר להן אותו, הוא ידע להעריך אותן והדבר נגע לליבי כל כך, הוא לא לקח אותן כמובן מאליו ובימים אלה, שהשפע האינטרנטי מתעתע, הדבר כל כך חשוב, שיהיה לך חבר אחד שאתה תהיה שם בשבילו והוא בשבילך. הוא קיים את הצבאה שלו כאשר אמר להן שלא ישכח אותן. הן תמיד עלו בזכרונותיו גם כשהיו רחוקות ממנו, בקצהו השני של העולם.

מחרוזת ענבר שבורה לחלקיקים אדומים. מחרוזת שכל חלק משלים חלק אחר במהלך חייו של אדם אחד.
כל חלקיק מעיד על עולם ומלואו שהאדם חווה, טעם והריח במהלך חייו. כל חלקיק אוצר בתוכו אלפי זכרונות של אלפי רגעים ורק כאשר עברת כברת דרך בחייך אתה יכול להגיע אל שלב הסיכומים.

אלי עמיר עבר כברת דרך בחייו. הוא בן 86 כמעט שהוציא ספר מעט שונה מספריו האחרים. בתחילה, הדבר איכזב אותי מעט מכיוון שחפצתי וכמהתי בספר חדש פרי עטו אך שיהיה עוד רומן משובח, אולי אפך בסגנונו של מפריח היונים, ספר שעד היום אירועיו ותיאוריו מהלכים עלי קסם אקזוטי ושונה.
על כן, החלטתי שאת ספרו זה של אלי עמיר לא ארכוש וכיזדמן לספרייה אני אקח אותו. כך היה. האם אני מתחרטת שקראתי? לא. האם הוא הטוב בספריו? לא. לחלוטין לא. חסד זה שמור למפריח היונים.

אולם, גם אם ההנאה הייתה פחותה מספריו האחרים, גדוגמת אהבת שאול, מה נשאר וכדומה, כן הרגשתי שבסיום הקריאה נכונה לי הנאה, הנאה מהכרות דמותו הצנועה של הסופר הנפלא, הכרות עם תחנות חייו השונות שלא הכרתי לפני כן, וגם אם הצטיירו מתוך ספריו שהם אוטוביוגרפיים במידת מה, הספר חידש לי לא מעט.
למשל, לא הכרתי היטב את דמותו הפוליטית ולא ידעתי על פעילותו הרבה במישור הקליטה והעלייה, על נסיעותיו התכופות לארצות אחרות בכדי לקדם עניינים הקשורים לקליטה ועלייה, עזרה ליהודים שנותרו שם, בארצות הנכר.

יתרה מזאת, לא הכרתי את דמותו של אלי עמיר כאב וכסב וגם כאן ישנה הצצה לא מעטה לדמות זו. כיצד עמיר מתפקד כסב, כיצד הוא אוהב אהבה גדולה את נכדיו ומקיים את הבטחתו לנכדו הגדול שלא ינטוש אותו.
מלבד זאת, אישים מוכרים יותר ופחות מאכלסים את הספר ואת כולם זכה לפגוש אלי עמיר: שמעון פרס, אריק שרון, יצחק רבין ואישתו לאה, השחקן חמסקין שהייתה לי זו הפתעה נעימה לקרוא עליו ועל התרשמותו הרבה של אלי עמיר ממנו כשחקן שכן למדתי עליו באחד מהקורסים וזה היה נעים להיזכר בכך.

אלי עמיר גם נזכר בילדותו בעיראק ובימים שהיו הפוגרומים כנגד היהודים, הימים שגיבשו את החלטת הקהילה היהודית לעזוב פה אחד, במחי יד ובכהרף עין את העיר האהובה, את ניחוחות החידקל והאוכל העירקי הדשן ולעלות אל הארץ המובטחת שהיא בהישג יד, ארץ שחלומות ושברים מצויים בה, ארץ שכל התקוות ווההבטחות לעתיד טוב אך גם כישלונות מתממשים ומתגשמים בה בערבוביה וכאוס, אנדרלמוסיה שלמה של צבעים וריחות אחרים, קשים ולא מוכרים.
כל זאת מתאר אלי עמיר בשורות ספורות אבל ברגש עז. לא קל לעולה חדש לפלס לו דרך ומעטים שמצליחים לעשות זאת בהצלחה אבל אלי עמיר עשה זאת באופן המלא והשלם ביותר. אין זה אלי עמיר הכל יכול, לכאורה, רק המבוגר הנשוא פנים שניתב לעצמו ולאחרים נתבים, אלא הוא גם שב אל ימי נעוריו, כאשר הוא הנער הקטן, המביט אל ימי עלומיו ברעדה ואל מבוגריו בהערצה.


כאמור, מדובר בספר נהדר שחושף בפנינו צדדים בדמותו של אלי עמיר שלא בהכרח הכרנו. לא רק אלי עמיר הסופר, המלהיב במילים והמשקיט את הנפש באותיות אלא אלי עמיר של ילדותו, בגרותו וזקנתו המשורטט בטוב טעם, רגישות ואהבת אדם רבה, כפי שאלי האדם הסופר והאדם כאחד יודעים לבצעו על הצד הטוב ביותר.

"כל ימי חייו עבד סבי לפרנסתו ולפרנסת סבתא. בארץ חיפש עבודה ולא נמצאה לו, ובסופו של דבר מצא עבודה במריטת נוצות מתרנגולות שחוטות, ובלבד שלא יזדקק לאיש. בתוקף סירב לקבל עזרה מבניו. בפעם הראשונה שאושפז ונשאל לגילו ענה: "הנני עלם בן שמונים וחמש שנים". שנים ליוויתי אותו לכל מקום ולא חדלתי להתפעל ממנו. ממנו למדתי לא להתלונן ולא להתמסכן, למצוא את דרכי על אף כל המכשולים שנערמו בפניי ולשמור על חיוניות ואופטימיות. כמספר סיפורים מופלא ידע לרתק את מאזיניו, שהיו נאספים סביבו בכל מקום שהגיע אליו, וקהל כזה רציתי גם אני."