לא לעיתים קרובות אני רוכשת עותק דיגיטלי במחיר מלא בעיקר משום שאני יודעת כי תוך זמן קצר תהיה הנחה על הכותר ואז בלחיצת כפתור אוריד אותו לטאבלט שלי ואקרא בנחת.
אך משראיתי את הפרסום הראשון לספר זה, הייתי חסרת סבלנות.
אני עוקבת ברצון רב דרך הרשתות החברתיות אחר פרסומיו של פרופסור חיים וייס בעיקר משום שהוא מרצה וכותב באופן מרתק ומובן על נושאים שבעיני תמיד נחשבו לעגומים, פרוזאיים משהו ולעיתים משמימים: היהדות, על כל זרמיה, פילוסופיה, ספרות רבנית, חוקים, הלכות.
תמיד חשבתי שלהיות דתי זה כמו להלך בשדה מוקשים, במבוך ובו שיחים דוקרים. כיצד ניתן למצוא מנוח או יופי או לב כשאתה מהלך על ביצים וחושש מטעויות או משבירת החוקים?
הראשון שעשה לי סדר בבלגן היה חיים באר. הוא בא מהעולם הזה, הכבד והזקן אך בזכות כתיבתו הנוגה והמרגשת הצלחתי לדמיין את דמויותיו מהלכות, תוהות, מתפללות ומתייסרות והבנתי שלהיות יהודי זה לא פיקניק.
קראתי בשקיקה על עוני, עצבות ומעשים טובים ולבי הוצף בחום ואהבה.
במקביל, נחשפתי עם שאר העולם ואשתו לסדרות מצוינות כגון ״שטיסל״ ו״מלכויות של מטה״. בספר האגדה אני מעיינת מדי פעם וחולמת שיעבור דיגיטציה ועדיין מחפשת חומרים, ספרים ומידע שיעזור לי להבין טוב יותר את שורשיי.
וייס הינו גלוי לב. כתיבתו תמה, נאיבית כמעט ״קנדידית״ (מלשון קנדיד עפ״י וולטר ולא קנדידה). הוא סופר מהימן ונאמן.
אני מאמינה לסיפורי ילדותו, מזדהה עמו ורוצה לבקר במקום שבו גדל,
לראות את האתרים שעליהם כתב, לנשום את ריחות ילדותו.
חיסרון אחד ויחיד מצאתי בכרך הזה והוא: קוצר היריעה.
קרעים-קרעים, פיסות יקרות של זיכרונות עברו חלפו ביעף והספר אזל לי.
השתוקקתי לעוד והתפנוק בא לקיצו.
לפני שפצחתי בקריאה באו לידיעתי העובדות הבאות: חיים באר ערך את הספר ורובי נמדר ליווה אותו מראשיתו.
זה הזכיר לי את המשפט האלמותי שאמרה רנה זלווגר לטום קרוז בסרט ״ג׳רי מגוויר״ כשהאחרון הגיע לביתה להתחנן שתיקח אותו חזרה: You Had Me At Hello. אין צורך להכביר במילים, להלל אנשים, לשבח תכנים.
פשוט תקראו, תתענגו ולא תתחרטו.
יש לי הרגשה שמחברו של הספר יזכה בפרס על יופיים, כנותם והודם של סיפוריו הבלתי נשכחים.












![העלמה אלזה [מהדורת 2022]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1007434.jpg)




