“מזה זמן שאני הולך שבי אחר המחשבה ההודית של העת הקדומה (תרבות עמק האינדוס, באזור הגיאוגרפי של פקיסטאן של היום וצפון מערב הודו בשנים 3000 ועד 1700 לפנה"ס), התרבות הוודית שקמה על חורבותיה (1500 ועד 500 לפנה"ס), המעבר להינדואיזם ופילוסופיות שונות שהנצו ממנו , כמו הבודהיזם והג'ייניזם.
ההינדואיזם שקול לפסיפס של אמונות, מנהגים, סתירות פנימיות, פילוסופיות וזרמים מגוונים אשר קשה להגדיר בצורה ממוקדת. ואולם, ניתן לומר כי תחת מטריית המושג "הינדואיזם" (אותו תבע הקולוניאליזם הבריטי במאה ה 19 ), נכלל כל מי שמקבל את קורפוס הוודות (נחשבות לתורה שניתנה בעל פה, ונכתבו בין 1500 ל 500 לפנה"ס), כסמכות עליונה.
פנתאון האלים ההינדואי הוא רב וססגוני וכך גם הסיפורים והשירים המרכיבים את המיתולוגיה ההודית (הפוראנות - סיפורי עבר עתיק). אגדות וסיפורים פורמטיביים הם חלק בלתי נפרד מהמסורת ומסייעים להבנת התרבות והמחשבה (למשל סיפורי הבודהה אשר מרביתם הם אגדות בעלות חשיבות מכרעת להבנת הפילוסופיה הבודהיסטית).
"חלקיק של הירח" הוא סיפור אהבה הודי אשר הופץ בשנת 1898 על ידי פרנסיס ביין (1863 – 1940) - פרופסור להיסטוריה וסופר אנגלי, חי בהודו תחת שלטונה הקולוניאליסטי של בריטניה.
למרות שחלקיק של הירח הוא המפורסם מבין ספריו, ישנם לא מעט נוספים אשר התפרסמו. טענתו הייתה כי לא הוא אשר כתב את הספרים כי אם תרגם אותם מכתבים הודים עתיקים בשפת הסנסקריט אותם קיבל מאציל הודי, בן למעמד הברהמינים (מעמד כוהני הדת של הודו שנחשב למעמד הבכיר במרשם הריבוד החברתי על פי המסורת בתת היבשת). אותו ברהמין נספה במגפת הדבר בעיר פונה שבהודו עם כל משפחתו ועל פי דבריו של ביין, הוא הצליח להעביר אליו את כתבי היד הללו ממש שעות ספורות טרם מותו ובכך הצליח להצילם מגורל השריפה יחד עם גופת הברהמין...
על פי ביין, חלקיק של הירח הוא האפיזודה השמינית מתוך שישה עשר פרקים ביצירה הספרותית: "תסיסתו של ים הזמן" שהוא סיפור בריאה הודי עתיק המתאר את חיבוץ אוקיינוס החלב על ידי האלים, תהליך שהביא, בין היתר, לבריאתו של הירח.
למרות שבתחילה קיבלו את גרסתו בנוגע למקור היצירה, עם השנים הועלו ספקות לגבי אמיתות טענתו של ביין וכיום הסברה היא כי הוא זה אשר כתב את הסיפור.
המלך סוריאקנטה אשר שלט בארץ רחוקה, היה איש רב פעלים וניחן בתכונות אופי שכל אדם היה מקווה לקבל. אלא שלא הצליח להתרגש מיופיין של נשים, שלא לדבר על אהבתן. עם השנים , הפך העניין למהותי עבור הממלכה כולה משום שבלא בן יורש עתידה היה לוט בערפל, מה שהדאיג מאד את שריו של המלך. ללא ידיעתו, הם הפיצו ברחבי הממלכה קריאה לפעולה ושכר בצידה, לכל מי שיוכל לשנות את דעתו של המלך לגבי המין הנשי. צייר מסתורי נענה לאתגר והציג למלך סדרת ציורים כאשר ביניהם מצא המלך תמונת דיוקן של אישה אשר גרמה לו להתמכר ליופיה באחת, ומכאן ואילך היה אחוז דיבוק להשיג אותה. מדובר היה בנסיכה אננגראגה, בת אחד מאחיו של מלך הנאגאס – יצורים מיתולוגיים , אשר ניחנה בבינת על (אני מתפתה כמעט לכתוב כאן "בינה מלאכותית...") ויכולה לענות על כל שאלה. היא מעמידה את מחזריה הרבים במבחן של סדרת שאלות שיוכלו לשאול אותה על פני 21 יום, כל פעם שאלה אחת. יזכה בה רק מי שהצליח להקשות קושיה שתכריע אותה – מה שלא קרה עד כה. מנגד, מי שנכשל במשימה, עשוי להיהפך לעבד בארמונה.
סוריאקנטה נעתר לקחת עימו למסע את בן לווייתו החכם רוסאקוש, אשר בפועל הוא אשר מתייצב למול המלכה מדי יום ומספר לה סיפור אותו הוא חותם בשאלה. הספר הוא בעיקרו קובץ עשרים הסיפורים והחידות אשר נשאלת הנסיכה.
גיבורי הסיפורים כמו גם מוסרי ההשכל, הם חלק מהפנתאון ההינדואי. אנו פוגשים את האל טוואשטרי הנחשב לנגר וארכיטקט האלים (בבעלותו הייתה פרה פלאית אשר הפיקה את נוזל טקס הקורבן הוודי – הסומה – מה שמכונה "הדבש של טוואשטרי").
מיודענו אל הפיל – גנשה, גם הוא מופיע בסיפורים בתפקידו כפותח הדרכים ומסיר המכשולים. האל אינדרה, אשר בתקופה הוודית היה נחשב למלך האלים, לאל המלחמה, שליט הברק, הרעם והגשם. נשקו הקטלני הוא חוד הברק ( Vajra ) אותו התקין לו האל הנגר טוואשטרי. וכך הלאה.
הסיפורים (החידות של רוסאקוש) יפהפיים ועוסקים בכלל תחומי החיים, ברגשות, בשמחות ובכאבים האנושיים.
התבנית של שאלות וחידות היא חלק משמעותי מהמתודולוגיה של חכמי תקופת האופנישדות, אותם כתבים אשר מסמנים את המעבר מהתרבות הוודית אל ההינדואיזם. חכמים אלו, אשר נטשו את חיי הכפר וויתרו על השותפות במכלול המשפחתי חברתי לטובת נדודים בישימון, ניהלו תחרויות ידיעה (Vidja) שנקראו "ברהמודיה" - הכוונה היא לתחרויות ידיעת העצמיות הטהורה – ה"אטמן" הפרסונלי וה"ברהמן" הקוסמי. על פי המסורת ההינדואית, מי שהיה מפסיד בתחרויות הידיעה, קרי מבטא חוסר הבנה בהקשר למהות העצמיות הטהורה, היה עלול לאבד את ראשו, תרתי משמע.
אומר רק כי הנסיכה הביסה את יועצו של המלך וענתה לכל שאלותיו. בסופו של דבר, פנה המלך לבקשת עזרה מהאלה סאראסוואטי, אשר יחד עם האלה ואץ' נחשבות לאותה מהות אלוהית האחראית על השפה והצליל. לא נפקד גם מקומו של עץ האשוקה – הקשור לאל האהבה. כזכור, באפוס הראמאיאנה, מחזיק השד ראוואנה בחורשת עצי האשוקה את סיטא, אשתו של ראמה, אותה חטף.
סוף הסיפור, עם מעורבותו של האל שיווה, הוא שמח ועצוב כאחד, ותלוי בפרספקטיבה בה הוא נמדד – זו של ההינדואיזם, או זו המערבית של ימנו.
יופי של ספר.”
