• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
והוא האור

והוא האור

מאת לאה גולדברג

הביקורת של לוּשוּ

תמונה של לוּשוּ
והוא האור

והוא האור

מאת לאה גולדברג

הביקורת של לוּשוּ

תמונה של לוּשוּ
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2005
סדרה:הספריה החדשה
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
zooey glass
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 3 שנים

“"למחרת לא הלכנו ליער": המשפט הזה, העצוב עד מוות, מייצג היטב את הספר המשובח הזה, ספר שלבו לא בהתרחשוי”

2/12
ביקורות על והוא האור
הבאה
פֶּפֶּר
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•1 דקות קריאה

לא רציתי לכתוב ביקורת על הספר הזה.
אני עדיין לא רוצה.
מדוע?

יש ספרים שמזהים את הלב שלך ואתה את שלהם.
לקרוא אותם מרגיש כמו שיחה בין אדם לבין עצמו,
כמו שתי מראות המשתקפות זו לזו בתדהמה ובאהבה.
אתם חולקים איזה פצע, כישלון ייחודי, איזו היסטוריה בראשיתית.
אתה מכיר אותו, מזהה את הDNA שלו
הוא-הוא הספר הסודי שלך.
כששמו יעלה בשיחה תתרגש מעט,
וכשאחר יקרא בו- תחייך אל כריכתו כממתיק סוד.

לעולם לא תוכל לנקד, לציין או להעריך את משקלו הפרוזאי, איכותו הכתבנית
ולטמא את החוטים העדינים שנקשרו ביניכם.

ולכן, אסיים פה.
ורק אבקש, שבקריאתכם
בין דף לדף- מיסרו את אהבתי.

3>

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ילד זיגזג
ילד זיגזג
תמונה של יחיאל
יחיאל
תמונה של גחלילית
גחלילית
תמונה של יושי
יושי
תמונה של Pinky
Pinky
תמונה של michalro
michalro
תמונה של אברהם
אברהם
תמונה של צילה
צילה
23קוראים|גיל ממוצע44|65%נשים

על המבקרת

תמונה של לוּשוּ

לוּשוּ

חברה מזה 17 שנים
14 ביקורות•1 נבחרות•95 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות
תמונה של לוּשוּ
לוּשוּ
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות14
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה95
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת8ספרות מקורית5ספרות1

דיון על הביקורת

8 תגובות
לוּשוּ
לוּשוּ •לפני 9 שנים
גל- תודה רבה חני- אמת שניתן לספור אותם על כף יד, ואני מאמינה שזו חוויה שהיא מעבר לחוויה מול טקסט. יש סופרים שדמותם בכללותה והכתיבה שלהם בפרט מדברת אליך מעבר לחוויה ספרותית.
גל
גל•לפני 9 שנים

כתבת מאוד יפה על תחושה נעימה כל כך...

חני
חני •לפני 9 שנים

לושו אז שלום למהגרת החדשה...ומסכימה עם מירי שחם

לגבי הספרים הללו שמסוכנים לקריאה כי הם מפלחים את הלב.אך אפשר ממש לספור אותם על כף יד.
לוּשוּ
לוּשוּ •לפני 9 שנים
אכן שונרא, מקץ תקופה שבתי לסימניה כתושב חוזר- תחושת ביתית מהולה בריגוש של מהגר. נחמד לחזור, ועוד יותר נחמד לגלות שהנפשות שפעלו-עדיין פועלות ובינהן כמובן-נפשות חתוליות.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 9 שנים

לושינקה, לושינקה, הו היכן את לושינקה?

שבע שנים. ארבע-עשרה ביקורות. ממוצע של שתי ביקורות בשנה. שתי ביקורות נכתבו בימים האחרונים. נא לא לחכות ל-2017 עד לביקורת הבאה.
מירי שחם
מירי שחם•לפני 9 שנים

אלה הספרים הכי מסוכנים לקריאה

קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 9 שנים

אכן

פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 9 שנים

מקסים.

8 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של לוּשוּ

חיים על נייר זכוכית

חיים על נייר זכוכית

יורם קניוק

יש ספרים שיטפטפו ממך דמעות
יש ספרים שיטפטפו אליך פחדים
ויש את יורם פאקינג קניוק, שיבעט לך בלב בקצב הפעימות
עד שתזכר איך זה מרגיש להיות חי, גם אם מעולם ידעת.
תיזרק ותתגלגל, תיסע לאיזו ארץ חדשה, הכל יהיה רע לתפארת, ומטורף כמו המציאות
רכבת הרים שאין בה פיסקאות לא פסיקים ולא נקודות
הספר הזה ינסה לנשוך אותך אם תעז לקחת בו הפסקות.
הוא ילגלג עליך כשתשוב להמשיך לקרוא בו, ולא תבין מה משמאלך ומה מימינך.
תהיה מבוכה בחדר.

קראתי אותו מזמן, נשארו רק רשמים שבלב
ופינה קטנה שמורה לו,
מרופדת בנייר זכוכית.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•לוּשוּ
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

חי לו אדם בימי גרמניה הנאצית
הוא יכול להיות אני, הוא יכול להיות אתה.
איש עמל הוא, מקמץ במילים, מבקש את השקט, לעשות לביתו, לאהוב את אשתו.
הוא אינו מעוניין להקריב את עולמו לטובת פסיכוזה פוליטית.
אך זוהי איננה פוליטיקה.
זהו יקום חדש ומטורלל שבו אינך יכול לבטוח עוד באיש מלבד עצמך,
בו אנשים מתוגמלים על הלשנות, הגסטפו מרחרח בין הבתים, מחפש איזה תירוץ כושל לשלוח אותך אל קיצך בעוון בגידה במולדת.
ואותו אויר גרמני צפוף שמקיף אותו, ״אויר המצחין מבגידה״, עולם בו ״המפלגה״ היא מעל הכל-
מולידה באדם זעם שלא ידע מימיו.

זהו סיפורו של זעם הצדק;
אותו זעם היכול להטריף את נפשו של אדם אשר חי במציאות שנטרפה.
גם אם הכל יהיה לשווא
גם אם הכל חסר סיכוי
גם אם ראשו עלול להערף בעבור זה.
הוא ייעשה מעשה.
זעקתו תישמע.

הנס פאלאדה, שאת סיפור חייו מומלץ לקרוא במקביל לסיפור פרי עטו,
כתב את הספר הזה כיצירתו האחרונה והזועקת, ב-24 ימים.
תארו לעצמכם, ספר עב כרס בן 600 פלוס עמודים היוצא בפרץ שכזה, כמעט בלתי נתפס.
ניתן לראות בספר הזה צוואה,
בחירה להביט ולהתייחס אל העם הגרמני הפשוט בתקופת המלחמה.
העם הגרמני בכיעורו, בעליבותו, בפחדנותו, אך גם ברגעים שבהם אתה עומד משתומם וליבך גדוש בכבוד וגאווה.
חלק מהדמויות שכותב פאלאדה הן תפארת, אתה כמעט יכול להריח אותן מרוב כישרון.
ועל אף שהספר מבוסס על מקרה אמיתי,
פאלאדה ברא סיפורי משנה נפלאים ומשונים המכניסים את הקורא כדייר נוסף בעלילה- המתחבט ומהרהר במתרחש.


רבים שאלו ושואלים את עצמם- איך ייתכן שכולם נדמו ונתנו לרשעים לנצח?!
איך איש לא עשה דבר?
האם תהיתם אי פעם-״מה אני הייתי עושה״?
אם כן- קיראו את הספר הזה
ובסופו, ענו על השאלה.

אתם עלולים מופתעים.




לזכרם של אוטו ואליזה המפל.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•לוּשוּ
אני ודודי

אני ודודי

רפי רוזן

בעולם מתוקן, עברייני מין ספרותיים היו נענשים
במעצר יצירה מידתי.

החלחלה הגואה בי למראה צבעוניותה המחרידה של הכריכה
משליכה אותי 10+ שנים אחורה, לילדה המבוהלת שהייתי בעודי קוראת על דוד שמחה,
אחיינו הרך בשנים וחברתו הרכה גם כן הרצים להם עירומים באחו, כמו לא הייתה חקיקה נגד פדופיליה מעולם.
דוד חיים מלמדם את מנעמי הגוף, האהבה, ואהבת הגוף (תיאוריה ופרקטיקה)
ומסביר להם, כמה אופייני, שהוא-הוא הצודק בעוד כל שאר המבוגרים הם סתם נפיחות
ולנו הקוראים- שפדופיליה זה אחלה.
מגוון של נושאים כלל הספר המסוייט הזה, הודות למנגנון הגנה פסיכולוגי משובח כל אלו הודחקו .

רפי רוזן, מייסד שיטת הביואורגונומי, ניודיסט נלהב ואוהב קטינים מושבע
ביצע בי מעשה סדום רוחני.

ראו הוזהרתם.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•לוּשוּ
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

חומוס-חבר'ה-יופי-אחלה.


next

לפני 16 שנים•
★★★★★
•לוּשוּ
נקמת יותם

נקמת יותם

אהרן מגד

במילה אחת- תפל.

וביותר ממילה-
תחושה של כתיבה מאולצת, עקרה רגשית, עומק של מדור רכילות רע במיוחד.

עכשיו, ספר רע זה דבר אחד.
אבל ספר רע ש"משודרג" על ידי הוספת אינספור ציטטות משמימות וחסרות אוריינטציה על מנת להוסיף נופח עלאק אינטלקטואלי זה כבר בלתי נסבל.

גדולתו של גיבורנו יותם היא בתרגומיו המדהימים של כתבים ביוונית (ע"ע ציטטות מחרידות).
יותם הוא אדם הסובל מנוירוטיות לא אמינה במיוחד (מי סובל יותר? יותם או קוראיו?) התקפי זעם לא ברורים, ובאופן כללי, סובל מאישיות לא מגובשת ספרותית.

לאשתו הפסיכולוגית המהוללת שחייה המקצועיים מורכבים מכנסים והוראת רפואה (?!)
יש עוד פחות טעם וריח מלבעלה.
כמו תבשיל שלא נטעם לפני הגשה.
או לחילופין-הוגש מקולקל...

א-כ-ז-ב-ה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•לוּשוּ
קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

~ "האבנים מדברות ואנחנו לא שומעים." ~

קפקא על החוף

הדמויות:
אדם שמדבר על עצמו בגוף שלישי,
אישה שחיה במקביל לדמותה השניה
ונער עם ערפילית עורב אחת.
בתכנית:
מבוך אדיפלי סוריאליסטי מרוסס גרפיטי פילוסופי.
על המוסיקה:
בטהובן וחברים.
במסע תזכו להנות ממטעמיו של המטבח היפני שיוגש לכם על מצע לבבות חתולים ונגיעות געגוע. [הזן החריף.]
*למקדימים להזמין- הופעת אורח של ג'וני ווקר וחליל נשמות החתולים.
תחזית:
רוח וצלצולים עם סיכוי למטר דגי מקרל בשעות אחה"צ [רצוי להביא מטריה.]

אזהרה: האבנים מדברות ואנחנו לא שומעים.

יפנים,
לך - תבין.

[המלצה זו מוגשת לכם ע"י לושו,
בת העשרים וארבע החזקה ביותר בעולם.]

לפני 16 שנים•
★★★★★
•לוּשוּ
זיכרונות מהזונות העצובות שלי

זיכרונות מהזונות העצובות שלי

גבריאל גרסיה מארקס

"הדם זרם בעורקיה בשטף כמו שיר שהתפצל עד למקומות הכמוסים ביותר בגופה וחזר אל לבה לאחר שטוהר באהבה."

"ריחפתי בין עננים תועים ודיברתי אל עצמי מול המראה מתוך אשליית שווא שאגלה מי אני."

" 'היא תהיה בת חמש עשרה בחמישה בדצמבר' אמרה לי.
'בת מזל קשת מושלמת.' הטריד אותי להיווכח שהיא מציאותית
עד כדי כך שיש לה יום הולדת."

"קסטורינה הכירה לי את עולמם של עלובי החיים, שבו הזונות הזמינו את הלקוחות העניים לארוחות הבוקר השופעות שלהן, השאילו להם סבון, טיפלו בכאבי השיניים שלהם ובמקרי חירום העניקו להם נדבת אהבה."

זהו סיפורו של אדם קשיש, עיתונאי בקושי, הידוע בכיעורו, בקמצנותו, ובעוד אי אלו תכונות מזהירות,
הרוצה להעניק לעצמו, לרגל יום הולדתו התשעים, מנת אדרנלין משובחת בדמות ילדה-נערה בתולה לבילוי לילי נהנתני. כמו כן אנו מקבלים הצצה לעולמן הקודר והלעיתים מחוייך (על פי מארקס) של אלו הנמצאות בצד האפל של החיים.
חששתי מעט מגילויים של פדופיליה מעל דפי הספר
ואף ניתן לומר שישנו רובד אירוטי מינורי,
אך לא צורם מדי.
נסיים במילותיו שלו :

"המין הוא נחמה כשאין לך די אהבה."

חביב, לא יותר.

לפני 16 שנים•לוּשוּ
קרוב להפליא ורועש להחריד

קרוב להפליא ורועש להחריד

ג'ונתן ספרן פויר

"עשינו אהבה באיזורי כלום וכיבינו את האורות. זה היה כמו לבכות. לא יכולנו להביט זה בזה."/ "הייתי צריכה ילד. מה זה אומר להצטרך ילד?"
"לפעמים ביקשתי ממנו משהו שאפילו לא הייתי צריכה, רק כדי לתת לו להשיג אותו בשבילי."

אמנם רוב רובו של הספר מתרחש מנקודת מבטו ובענייניו של אוסקר של, הילד הספק חביב ספק מעיק.
א ב ל, החלק הכובש ביותר בספר בעיני, הדופק המואץ, המילים המדוייקות ביותר(או שמא לומר, אובדנן של המילים)
הוא סביב סיפורה של סבתא של אוסקר, או למעשה-סיפור זוגיותם של סבתו וסבו של אוסקר.
סיפור שיכול בקלות להחזיק ספר משל עצמו, עוצמתי ומדהים.
אל הספר הגעתי בעקבות המלצות חמות ולא היה לי חיבור מיידי אליו, הוא מתחיל בינוני ומסתיים בבעבוע רגשי עוצמתי.
מומלץ לאוהבי עורקים רגשיים מתפתלים.

לפני 16 שנים•לוּשוּ
הזר

הזר

אלבר קאמי

א. קאמי , אחד מעמודי התווך בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שוטח לנו את עולמו המאוד ייחודי של גיבור בעל מה שנראה כמו הפרעת אישיות אנטי סוציאלית.
הכתיבה היא כה מדוייקת- עד כדי תחושת זעזוע של הקורא שנוטה להזדהות טוטאלית עם הגיבור שקאמי יצר( שמתנהלת בצורה חריגה במקרה הטוב.)
קצר ומרשים.

לפני 16 שנים•לוּשוּ

ביקורות נוספות על "והוא האור"

והוא האור

והוא האור

לאה גולדברג

"למחרת לא הלכנו ליער": המשפט הזה, העצוב עד מוות, מייצג היטב את הספר המשובח הזה, ספר שלבו לא בהתרחשויות שבסיפור אלא במה שלא מתרחש בסיפור.
נדמה שיש שתי עלילות: העלילה האחת היא סיפור ביקורה של נורה בקובנה בקיץ של שנת 1931. נורה בתחילת שנות העשרים שלה, סטודנטית יהודייה, ציונית, שלומדת ארכיאולוגיה בברלין. בקובנה היא פוגשת את ארין, ידיד המשפחה שעקר לאמריקה ובאותו קיץ מגיע גם הוא לביקור במולדת. נורה, שבאותו ביקור גם מתמודדת עם סלידתה מאביה חולה הרוח, מתאהבת בארין כמעט מיד.
אל העלילה השנייה אנו זוכים להציץ רק מעט והיא כל הסיפור שלא קרה. כל הדברים שהיו אמורים לקרות והכזיבו. ולמרות שזה סיפור שכמעט ולא מסופר ולא מתרחש בכל זאת מדובר בסיפור סוער ומסעיר, שוקק חיים, שוצף כמו נחל שעולה על גדותיו, וזרימתו הבלתי פוסקת נשמעת כל הזמן מבעד למילים שכן נאמרות ומבעד לדברים שכן קורים.
למחרת, למרות שהובטח לה, ארין ונורה לא הלכו ליער לקטוף פטריות. קורים במקום זאת דברים אחרים, עגומים יותר, אבל גם דברים נחמדים מאוד, וגם סתם דברים כמו מפגשים עם חברי ילדות ועם חברות מאורסות.
זה רומן משובח, כאמור, שמזמין לנבור בו. הוא נשאר פתוח לכל אורכו (פתוח כמו פצע) והקורא מוזמן לנבור. זה רומן חניכה שלא מביא לידי חניכה, כמעט הכל נשאר כמו שהיה - ובכל זאת הסיפור, הביוגרפיה של נורה, מתרחבת: כל מה שלא קרה מצטרף לחייה, נטמע בה, מאיר מעט את הלילות וזורק צל על הימים.

(נכתב לפני שנים, נמצא בטלפון)

לפני 3 שנים•
★★★★★
•zooey glass
והוא האור

והוא האור

לאה גולדברג

מדוע?
כי חשה אני שייסורים נוראים עוברים עלייך, ויש לי יראת כבוד לבעלי הייסורים;
כי חשה אני ששרויה את בבדידות איומה, ויש לי אהבה לבעלי הבדידות.


נורה קריגר בת עשרים.
היא בת יחידה, היא לומדת בברלין, אבא שלה מאושפז בבית מחסה לחולי נפש.
בתוך תוכה היא חוששת תמיד שגם היא משוגעת, שמחלתו של אביה חבויה בה אי שם וביום מן הימים תתפרץ.

בחופשת הקיץ נורה חוזרת אל עיר הולדתה;
אל היהודים הקרתנים, שהיא מרגישה כלפיהם תיעוב אבל גם שייכות;
אל הדודה טובת הלב, הקרבן הנצחי (אצלנו קוראים לזה צו"לניק, צדיק ורע לו, אבל זה כינוי בן ארבעים שנה בלבד);
אל האם העייפה;
אל חבר משפחה מבוגר, זר ומוכר גם יחד, שמופיע בנסיבות לא ברורות ונעלם בנסיבות מסתוריות עוד יותר.

הטירוף נוכח בספר כולו, ובכל דמות בו.
והעצב
והבדידות
והכאב.

המבקרים כולם זיהו בספר יסודות אוטוביוגרפיים - אפילו בכריכה האחורית של הספר ראתה ההוצאה לאור צורך לפרט כמה מהם.
קראתי לאחרונה את "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת, עם כמה ניתוחים נלווים. לכן נקעה נפשי מנקודות השקה בין גיבורי ספרים לחיי הסופר.

רק זאת - את הספר הזה כתב אדם מאוד עצוב ומאוד בודד, ולכן הוא נגע ללבי: כי יש לי אהבה לבעלי הבדידות.




(הציטוט בראשית הביקורת הוא של זלדה, מתוך "כצפור אחוזת קסם")

לפני 10 שנים•
★★★★★
•פֶּפֶּר
והוא האור

והוא האור

לאה גולדברג

נדמה לי שהספרים שאני הכי נהנה מהם הם אלה שלא תיכננתי לקרוא מלכתחילה. אולי זה מפני שכשאני להוט לקרוא ספר כלשהו, אני מפתח עבורו תדמית מסוימת וציפיות גבוהות, וכשאני סוף-סוף מגיע לקרוא אותו, הוא שונה מאיך שדמיינתי אותו ואני מתאכזב.
"והוא האור" הוא אחד הספרים שהחלטתי לקרוא אותם התקבלה בספונטניות, ואכן הרבה זמן לא נהניתי מספר כמו שנהניתי הפעם - וזו גם הסיבה החלטתי שהוא ראוי לביקורת בסימניה.

הקסם של הרומן הזה הוא שאתה מרגיש שאתה עצמך נוכח באירועים המתוארים בו. אתה מרגיש אותם בכל חושיך. בפרק השני, לדוגמא, הדמויות שטות במעבורת אל בית-קיט באי מיוער, ויכולתי ממש לשמוע את המיית המנוע במים, לראות את הקצף הלבן שכלי השיט יוצר על פני המים המפולחים, להריח את ריח הים, ומשהגיעו הדמויות ליער, יכולתי לשמוע את צעדיהן מפצחים עלים חרוכים שנשרו, ונהניתי ביחד איתן כשהשמיים המטירו גשם דק שהרטיב את בקתות העץ של האי.

"והוא האור" הוא מעין רומן אוטוביוגרפי מ1946 ועלילתו מתרחשת בשלושת חודשי הפגרה לאחר שנורה קריגר, בת דמותה של לאה גולדברג, סיימה את שנת לימודיה הראשונה בברלין. לאחר שנה שלא ראתה את ביתה, נאלצת קריגר לחזור לקובנה, העיר שמעלה בה זיכרונות סיוט ושממנה ביקשה להימלט כל חייה: כשהייתה גולדברג בת 9, ומלחמת העולם הראשונה נגמרה, היא חזרה עם משפחתה מנדודיה ברוסיה אל ליטא, וכשהחיילים בגבול ראו את אביה נועל מגפיים אדומים, הם חשבו את מה שכולנו חושבים כשאנו רואים אדם נועל מגפיים אדומים - שהוא קומוניסט ושיש לענות אותו בהוצאה מדומה להורג במשך עשרה ימים - וכך הם אכן עשו. באופן בלתי ייאמן, מגפיים אדומים יכולים לחרוץ את גורלו של אדם, כי מן העינויים האלה אביה של גולדברג לא יצא שפוי, וכך יצא שהיא נאלצה לגור עם אב חולה נפש במשך שנים מספר, ורק פיללה לברוח יום אחד למקום אחר.
המפגש המאולץ עם העיר המסויטת מומתק במקצת כאשר ידיד משפחה ותיק מאמריקה מגיע לביקור בליטא מסיבה לא ברורה, וקריגר - הצעירה ממנו 20 שנה - מתאהבת בו.

בווידוי אישי ומרגש, גולדברג מגישה בפנינו את ניסיונה לבנות חיים שמחים ויציבים על אפם ועל חמתם של נעוריה העשוקים ובצלו של האב החולה. לדעתי, "והוא האור" נמנה עם מיטב הספרות הישראלית, ובדומה לביאליק, טעות היא להתייחס רק לשירתה של גולדברג ולא גם ליצירתה בפרוזה.
אסיים עם ציטוט מהספר שלדעתי משקף את כל יסוד יצירתה של המשוררת הגדולה (שבעוד תשעה ימים חוגגת 110!):

"ואנחנו נחיה. אני אחיה, אחיה ואוהב את החיים הללו.
אוהב אותם על כיעורם, על חלים, על אימתם - ולא אצא מדעתי. אני רוצה לחיות. לחיות הרבה, לחיות חיי אדם אשר מותר לו לנשום. לחיות באור. באורם של ימי העתידים לבוא.
והוא האור. והוא האור אשר ילך ויאור. והוא האור."

לפני 5 שנים•
★★★★★
•ילד זיגזג
והוא האור

והוא האור

לאה גולדברג

איך הגעתי אליו
אלי הספר התוודעתי כשסיימתי לקרוא את "אבדות" של לאה גולדברג. באחרית הדבר של הספר הוזכר הרומן "והוא האור" וזה הספיק. מיד קניתי את הספר, והוא חיכה בסבלנות על המדף של "עוד לא קראתי", חיכה עד שיגיע הרגע המתאים.
והרגע הגיע.
לפני שאני מתחיל בביקורת (יותר מדויק לכתוב:דדיברי הלל), גילוי נאות : ללאה גולדברג שמור מקום חם בליבי, היא המשוררת שהכי מרגשת אותי, ואת שיריה אני מאוד אוהב. על הזמנת החתונה שלנו הופיע ציטוט מאחד משיריה.
ועכשיו ל"והוא האור"
הספר כתוב בצורה מצוינת, ושזורים בו הקשרים חבויים,וכאלה שלא חבויים שמקשרים בין כל הדמויות אפילו השוליות ביותר, וכל דמות היא נגוד, או השלמה לדמות מקבילה. אפילו דמות אורח שלא ברורה תכליתה בקריאה ראשונה.
השפה העשירה של לאה גולדברג גורמת לקריאה כולה להיות עונג צרוף, כזה שאתה חוזר וקורא קטעים שוב ושוב רק כדי להתענג על איך שהם כתובים.
העלילה מצויינת ושופכת אור מסוים על אירופה של תחילת שנות השלושים, וגרמניה הנאצית, בצעדייה הראשונים לקראת התופת שנכונה ליבשת. אם כי אין בספר עיסוק מעמיק בנושא, והוא משמש רקע ותפאורה לסיפור של נורה. נורה נערה צעירה שעוזבת את הכפר על אביה הלוקה בנפשו והקהילה היהודית הצפופה, עוזבת את אימה ודודתה כדי ללמוד ארכאולוגיה בברלין של שנות השלושים. וזאת כדי לעלות לארץ ישראל ולהיות ארכאולגית לחפור באדמת הארץ עד שתגיע לשכבות בהם: "אם נעמיק לחפור שם, נגיע לאותה שכבת קרקע, אשר עליה חרותים עדיין- עקבות אלוהים".
הספר מומלץ בחום, אני נזהר מלהשתמש במילים "חובה לקרוא" וזה לא קל לי.

ציטוט:
"שהרי זה עונשם של בעלי הדימיון: חיים הם באנטנסיביות יתרה את דמיונותיהם עד שיהיו למציאות שניה, ומאחר שאין המציאות חוזרת פעמיים, לא יתכן איפה כי יהיה הדמיון למציאות גשמית"

תהנו מהספר

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
והוא האור

והוא האור

לאה גולדברג

נורה קריגר, סטודנטית צעירה לארכיאולוגיה, חוזרת לחופשת סימסטר מלימודיה בברלין לביתה בליטא. השנה היא 1931. אמה ודודתה מחכות לה, ועוד שלל דמויות. אביה, פגוע נפש מזה מספר שנים, מורחק מהבית, והזכרונות והמחשבות אודותיו אינם מרפים. ואז מגיע לביקור קצר, אחרי שהות ארוכה באמריקה, ידידו של האב שמקיים מזה שנים קשר מרחוק עם בני הבית, כולל נורה, ונורה נכנסת לסחרור שכולל אהבה חד־צדדית לאיש זה, בן גילו של אביה. מטרת ביקורו של האיש, שמו אלברט ארין, לא מפוענחת היטב ע"י בנות המשפחה, הן מפתחות ציפיות כאלה ואחרות לגביו, ולכל הפחות שמחות בנוכחותו.

לאה גולדברג כתבה את הרומן בשנים של מלחמת העולם השנייה. נורה, בת דמותה המובהקת של לאה גולדברג, מתעדת קונפליקטים מרתקים, גם אישיים מאוד, וגם כאלה שמייצגים את רוח התקופה, כמו למשל משבר הזהות שלה כצעירה יהודיה שנמשכת לתרבות ורעיונות אוניברסליים, ותולה בפתרון הציוני תקוות רבות לחיים ערכיים, תרבותיים ומשמעותיים יותר. מתוארת בכמה מקומות הבושה לנוכח תכונות סטריאוטיפיות יהודיות שהיא נתקלת בהן במפגשים שונים. העברית, מבחינתה, היא המרכיב המשמעותי בפתרון המיוחל, ולאה גולדברג הרי דורשת ומקיימת, ומלבד שיריה הנפלאים והמרגשים, גם ספר זה הוא הוכחה מרגשת למקוריות ולעומק שידעה לחלץ מהשפה הקמה לתחייה.

הספר, אם כן, מרגש ומלהיב במיוחד למי שאוהב שירה, ואת שיריה בפרט. ההבחנות שלה והשפה העשירה הן תענוג. גילויי הלב שלה מרגשים, ויש לא מעט תיאורים מכמירי לב. אזכיר (בלי להרוס) את דמותה של תקלה ואחיה הגוסס, ואת הזכרון של האב שמגיע לבית-הספר להביא את האוכל לבתו.

נהניתי מהזיקות ליצירות אחרות: הפרשנות לפיוט של ר' משה בן עזרא, פיוט שהוא למעשה המוטו של הספר ושממנו נגזר שמו, עדות לאותה התחקות נוגעת-ללב אחר האור ("וְלא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זהַר"); ההקשרים המוזיקליים, החל בכותרת החלק השלישי (מתוך ארבעה) "הנערה והמוות" שרומזת עניינית לשתי דמויות שונות בעלילה, אבל גם קורצת לשוברט, וכלה בתיאור היציאה לאופרה הקומית "הספר מסביליה" של רוסיני (ותיאור משני גם של "לה טרוויאטה" הטרגית של ורדי בהפקה זולה); ההקבלה בין נורה מ"בית הבובות" של איבסן לבת דמותה של לאה גולדברג, נורה, שבאופן מפורש קרויה על שמה; ומעל לכל – הזיקה לשיריה של לאה גולדברג עצמה, אשה בודדה עד כאב שכתבה על עצמה: "אַתְּ אִשָּׁה לֹא יָפָה, בַּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, / נֵר כָּבוּי עַל שֻׁלְחָן שַׁבָּת. / כְּיָרֵחַ חִוֵּר שָׁקוּף בֵּין אוֹרוֹת שָׁמַיִם / אַתְּ תָּמִיד – בֵּין תְּכֵלֶת תְּהוֹמוֹת וְאַחַת", שבו־זמנית דוחה ומתגעגעת למולדתה ליטא: "עֲלוּבָה שֶׁלִּי, אביונה וּמָרָה, / לַמֶּלֶךְ אֵין בַּיִת, לַמַּלְכָּה אֵין כֶּתֶר - / רַק אַחַת בָּעוֹלָם אֵת שִׁבְחֵךְ אָמְרָה / וּגְנוּתֵךְ־חֶרְפָּתֵךְ כָּל הַיֶּתֶר", ושהעבר שלה והבדידות שלה כרוכים יחד, כמו גם נופי ילדותה והשפה העברית שלכאורה מה לה ולנופים אלה:

טוֹבְעִים בִּשְׁחוֹר נָהָר פָּנָסִים אֲדֻמִּים,
כְּפִרְחֵי פָּרָג, שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַצְּרוֹר.
כְּלוֹנְסְאוֹת הַבַּרְזֶל מִתַּחְתַּי רוֹעֲדִים וְהוֹמִים,
בִּזְרוֹעוֹת חֲשֵׁכָה רְטֻבּוֹת לוֹפֵת צַוָּארִי הַמָּגוֹר.

**

ציטוטים נבחרים:

אנטוניה הלכה בראש. רעמתה האדמונית היתה יפה מאוד. יצאנו לשדה. ושם היה חול ופסי רכבת. הלכנו לאורך הפסים, והערפל היה מדחיס והולך. ממש כמסך על הכל. ולפתע־פתאום, על החול, בצד אדני המסילה, ראינו שפע כזה של פרגים אדומים. פריחת־פרא כזאת. ולא היה עוד כלום. רק השלהבות האדומות הללו והערפל. לא היה בעולם אלא שני צבעים בלבד. אדום ואפור. רק אלה השניים.
(50)

הוא קם, כיבה את הסיגריה בתוך המאפרה, אחר־כך עמד מול כוננית הספרים והעביר ציפורן אחת על־גבי הכריכות, כפי שנוהגים להעביר על מנעני־הפסנתר ילדים או וירטואוזים.
(139)

באוקטובר כבדים הימים כבדיל, והלילות ארוכים ונסערים. באוקטובר דופק המטר על המרצפת להעיר אבנים מתות, והאבן היא אבן לעולמים. ובאשר יפול המטר על הקרקע, הרי שם היא רופסת וחלושה. כל האגסים נשרו, כל העגורים נטשו את שדותינו, וחלונותינו אטומים.
(206)

הימים אשר יבואו, שיירת־הימים הארוכה הקרויה חיים, שלי הם. בציפורני אחזתים ולא ארפה מהם. לכו אתם לאשר תלכו, אך אנחנו, כל הצעירים גזולי־הילדות, עשוקי הביטחון והשקט, אנחנו מחנה אדיר, מליונים, מליונים של אנשים צעירים בעולם כולו, נלמד להתחיל את חיינו מן הבגרות. וחיינו יהיו חיים. על־אפם ועל־חמתם של כל משבשי החיים ומסרסיהם, על־אפם ועל־חמתם של כל עושי־ההיסטוריה, המענים את הילדים ורוצחים את הוריהם, על־אפם ועל־חמתם של השמנים והדשנים, העוברים על פנינו ואומרים: "כך יאה להם", ובלבד שלא יטרידו את שלוותם... אחיה ואוהב את החיים הללו. אוהב אותם על כיעורם, על חוליים, על אימתם - ולא אצא מדעתי. אני רוצה לחיות. לחיות הרבה, לחיות חיי אדם אשר מותר לו לנשום, לחיות באור, באורם של ימי העתידים לבוא.
(217)

**

וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

בעודי שקוע בפיסקה יפה בספר, בשבת בצהרים, התעוררה משינה בתי הקטנה בת השנה וחצי וקישקשה לעצמה במיטתה. ולפתע שרה, מילמוליה עוקבים אחר מתאר המילים ואי אפשר לטעות במנגינה: לילה לילה מסתכלת הלבנה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אלעד
והוא האור

והוא האור

לאה גולדברג

זהו ספר מאד מאד אינטימי, לא פעם עד-כדי תחושת מחנק מאד חזקה. מחנק אמיתי, כזה שמרגישים בעקבות מוות של אדם אהוב, או באהבה גדולה, כשאינה ניתנת למימוש.
הייתי רוצה לקרוא את הספר הזה בכתב ידה של לאה גולדברג, את המקור, ללא עריכה. אני תוהה אם בכלל אפשרי למצוא אותו איפשהוא.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•חַתְּשֶׁפְּסוּת
והוא האור

והוא האור

לאה גולדברג

כבר אחרי שני עמודים הבנתי מדוע התפרסמה לאה גולדברג כמשוררת ולא כסופרת. בכל זאת קראתי בכוח עד סוף הפרק הראשון - וזנחתי..

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אחד
והוא האור

והוא האור

לאה גולדברג

אוטוביוגרפיה מוסווית[משלבת פרטים אמיתיים ובדויים ] של לאה גולדברג שחושפת בשפה ציורית ומרגשת פכים נסתרים מחייה שעד כה רק נרמזו.
אהבתה החד צדדית לגיבור המהווה תחליף לאביה נוגעת בנימים
הדקים של נפש וממלאת את הקורא בהבנה עמוקה לדמות הגבורה.
מנגד, חשיפת הפן הפחות סימפטי באופייה מעוררת הערכה רבה והבנה.
מאוד אהבתי וממליצה בכל לב!!!

לפני 19 שנים•
★★★★★
•מלי
והוא האור

והוא האור

לאה גולדברג

יש שני סוגי נשים בעולם .
הסוג הראשון הוא אלו שראויות שישפטו אותן לפי גודל הטוסיק ומרפסת הציצים והסוג השני הוא סוגה של לאה גולדברג והוא רוחב השנינות ועומק הנפש .
הרגישות המופלאה שלה מתבטאת בספר הזה במלוא הדרה .
למעשה הספר הוא ספר ישראלי , הוא נכתב בארץ אבל כל כולו הוא אירופה .
חוקרים עושים הקבלה בין הספר לבין סיפור חייה ,
הדמות הראשית נורה היא המקבילה ללאה , היא נעה בין קסם פנימי להתחבטות , אני כאן אבל אני לא כאן . שייכת אך לא שייכת , רוצה אך לא רוצה .
זה בא לידי ביטוי בייסורי אהבה וזה נפרם גם בייסורי המשפחה .

אלמלא הספר היה ספר "לאה גולדברג" , הייתי רואה אותו כספר טיפוסי ולא מתעכב יותר מידי אבל חובה להתעכב , יש משהו מיסתורי בלאה שרוצה לנבור פנימה וללמוד עליה יותר , לרצות להבין באמת ועד הסוף מי היא או להתיימר להבין .

יתרון גדול עוד יותר הוא שהוא נכתב ע"י אחת הסופרות הטובות ביותר שהעולם ידע ועוד בעברית , כך שהוא ללא צורך בתרגום וכמעט לא עריכה , אנחנו מקבלים לאה גולדברג במלוא תפארתה .
זה ממש כמו לגעת בספר קודש ועל כן מפה עוצמתו הספרותית .

אני ממליץ בחום כמובן . אין שום טעם להביא פרטים ממנו , זה סתם יהרוס את חדוות הקריאה שלכם .
קראו אותו באופן מעמיק , עשו אתנחתות מידי פעם , אל תקראו ברצף כדי לסיים ולהתפאר על עוד ספר בספריה . תנו למשפטים לחלחל , לאווירה להתמזג בתוככם .
זה ספר נהדר , אזי התייחסו אליו בכבוד הראוי .

לפני 9 שנים•
★★★★★
•לא מניה ולא מקצתיה
דירוג
5.0
לפני 10 שנים

“מדוע? כי חשה אני שייסורים נוראים עוברים עלייך, ויש לי יראת כבוד לבעלי הייסורים; כי חשה אני ששרו”