נורה קריגר, סטודנטית צעירה לארכיאולוגיה, חוזרת לחופשת סימסטר מלימודיה בברלין לביתה בליטא. השנה היא 1931. אמה ודודתה מחכות לה, ועוד שלל דמויות. אביה, פגוע נפש מזה מספר שנים, מורחק מהבית, והזכרונות והמחשבות אודותיו אינם מרפים. ואז מגיע לביקור קצר, אחרי שהות ארוכה באמריקה, ידידו של האב שמקיים מזה שנים קשר מרחוק עם בני הבית, כולל נורה, ונורה נכנסת לסחרור שכולל אהבה חד־צדדית לאיש זה, בן גילו של אביה. מטרת ביקורו של האיש, שמו אלברט ארין, לא מפוענחת היטב ע"י בנות המשפחה, הן מפתחות ציפיות כאלה ואחרות לגביו, ולכל הפחות שמחות בנוכחותו.
לאה גולדברג כתבה את הרומן בשנים של מלחמת העולם השנייה. נורה, בת דמותה המובהקת של לאה גולדברג, מתעדת קונפליקטים מרתקים, גם אישיים מאוד, וגם כאלה שמייצגים את רוח התקופה, כמו למשל משבר הזהות שלה כצעירה יהודיה שנמשכת לתרבות ורעיונות אוניברסליים, ותולה בפתרון הציוני תקוות רבות לחיים ערכיים, תרבותיים ומשמעותיים יותר. מתוארת בכמה מקומות הבושה לנוכח תכונות סטריאוטיפיות יהודיות שהיא נתקלת בהן במפגשים שונים. העברית, מבחינתה, היא המרכיב המשמעותי בפתרון המיוחל, ולאה גולדברג הרי דורשת ומקיימת, ומלבד שיריה הנפלאים והמרגשים, גם ספר זה הוא הוכחה מרגשת למקוריות ולעומק שידעה לחלץ מהשפה הקמה לתחייה.
הספר, אם כן, מרגש ומלהיב במיוחד למי שאוהב שירה, ואת שיריה בפרט. ההבחנות שלה והשפה העשירה הן תענוג. גילויי הלב שלה מרגשים, ויש לא מעט תיאורים מכמירי לב. אזכיר (בלי להרוס) את דמותה של תקלה ואחיה הגוסס, ואת הזכרון של האב שמגיע לבית-הספר להביא את האוכל לבתו.
נהניתי מהזיקות ליצירות אחרות: הפרשנות לפיוט של ר' משה בן עזרא, פיוט שהוא למעשה המוטו של הספר ושממנו נגזר שמו, עדות לאותה התחקות נוגעת-ללב אחר האור ("וְלא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זהַר"); ההקשרים המוזיקליים, החל בכותרת החלק השלישי (מתוך ארבעה) "הנערה והמוות" שרומזת עניינית לשתי דמויות שונות בעלילה, אבל גם קורצת לשוברט, וכלה בתיאור היציאה לאופרה הקומית "הספר מסביליה" של רוסיני (ותיאור משני גם של "לה טרוויאטה" הטרגית של ורדי בהפקה זולה); ההקבלה בין נורה מ"בית הבובות" של איבסן לבת דמותה של לאה גולדברג, נורה, שבאופן מפורש קרויה על שמה; ומעל לכל – הזיקה לשיריה של לאה גולדברג עצמה, אשה בודדה עד כאב שכתבה על עצמה: "אַתְּ אִשָּׁה לֹא יָפָה, בַּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, / נֵר כָּבוּי עַל שֻׁלְחָן שַׁבָּת. / כְּיָרֵחַ חִוֵּר שָׁקוּף בֵּין אוֹרוֹת שָׁמַיִם / אַתְּ תָּמִיד – בֵּין תְּכֵלֶת תְּהוֹמוֹת וְאַחַת", שבו־זמנית דוחה ומתגעגעת למולדתה ליטא: "עֲלוּבָה שֶׁלִּי, אביונה וּמָרָה, / לַמֶּלֶךְ אֵין בַּיִת, לַמַּלְכָּה אֵין כֶּתֶר - / רַק אַחַת בָּעוֹלָם אֵת שִׁבְחֵךְ אָמְרָה / וּגְנוּתֵךְ־חֶרְפָּתֵךְ כָּל הַיֶּתֶר", ושהעבר שלה והבדידות שלה כרוכים יחד, כמו גם נופי ילדותה והשפה העברית שלכאורה מה לה ולנופים אלה:
טוֹבְעִים בִּשְׁחוֹר נָהָר פָּנָסִים אֲדֻמִּים,
כְּפִרְחֵי פָּרָג, שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַצְּרוֹר.
כְּלוֹנְסְאוֹת הַבַּרְזֶל מִתַּחְתַּי רוֹעֲדִים וְהוֹמִים,
בִּזְרוֹעוֹת חֲשֵׁכָה רְטֻבּוֹת לוֹפֵת צַוָּארִי הַמָּגוֹר.
**
ציטוטים נבחרים:
אנטוניה הלכה בראש. רעמתה האדמונית היתה יפה מאוד. יצאנו לשדה. ושם היה חול ופסי רכבת. הלכנו לאורך הפסים, והערפל היה מדחיס והולך. ממש כמסך על הכל. ולפתע־פתאום, על החול, בצד אדני המסילה, ראינו שפע כזה של פרגים אדומים. פריחת־פרא כזאת. ולא היה עוד כלום. רק השלהבות האדומות הללו והערפל. לא היה בעולם אלא שני צבעים בלבד. אדום ואפור. רק אלה השניים.
(50)
הוא קם, כיבה את הסיגריה בתוך המאפרה, אחר־כך עמד מול כוננית הספרים והעביר ציפורן אחת על־גבי הכריכות, כפי שנוהגים להעביר על מנעני־הפסנתר ילדים או וירטואוזים.
(139)
באוקטובר כבדים הימים כבדיל, והלילות ארוכים ונסערים. באוקטובר דופק המטר על המרצפת להעיר אבנים מתות, והאבן היא אבן לעולמים. ובאשר יפול המטר על הקרקע, הרי שם היא רופסת וחלושה. כל האגסים נשרו, כל העגורים נטשו את שדותינו, וחלונותינו אטומים.
(206)
הימים אשר יבואו, שיירת־הימים הארוכה הקרויה חיים, שלי הם. בציפורני אחזתים ולא ארפה מהם. לכו אתם לאשר תלכו, אך אנחנו, כל הצעירים גזולי־הילדות, עשוקי הביטחון והשקט, אנחנו מחנה אדיר, מליונים, מליונים של אנשים צעירים בעולם כולו, נלמד להתחיל את חיינו מן הבגרות. וחיינו יהיו חיים. על־אפם ועל־חמתם של כל משבשי החיים ומסרסיהם, על־אפם ועל־חמתם של כל עושי־ההיסטוריה, המענים את הילדים ורוצחים את הוריהם, על־אפם ועל־חמתם של השמנים והדשנים, העוברים על פנינו ואומרים: "כך יאה להם", ובלבד שלא יטרידו את שלוותם... אחיה ואוהב את החיים הללו. אוהב אותם על כיעורם, על חוליים, על אימתם - ולא אצא מדעתי. אני רוצה לחיות. לחיות הרבה, לחיות חיי אדם אשר מותר לו לנשום, לחיות באור, באורם של ימי העתידים לבוא.
(217)
**
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.
בעודי שקוע בפיסקה יפה בספר, בשבת בצהרים, התעוררה משינה בתי הקטנה בת השנה וחצי וקישקשה לעצמה במיטתה. ולפתע שרה, מילמוליה עוקבים אחר מתאר המילים ואי אפשר לטעות במנגינה: לילה לילה מסתכלת הלבנה.
