• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המבצר הלבן

המבצר הלבן

מאת אורהאן פאמוק

הביקורת של Ranran

תמונה של Ranran
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
המבצר הלבן

המבצר הלבן

מאת אורהאן פאמוק

הביקורת של Ranran

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של Ranran
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2003
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/7
ביקורות על המבצר הלבן
הבאה
נתי ק.
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 11 שנים

“קשה לי עם ספרים פילוסופיים ו"המבצר הלבן" של טורקי זוכה פרס הנובל, אורחאן פאמוק, הוא בדיוק כזה. המון”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•2 דקות קריאה

הספר כתוב בגוף ראשון מפי משכיל ממוצא איטלקי במאה ה-17 שנופל בשבי העות'מאני והופך לעבד של חוג'ה (מלמד) הדומה לו כשתי טיפות מים. החוג'ה תאב הידע מוצא בעבדו מקור עשיר לתשוקותיו האינטלקטואליות ושניהם נוברים בנימי נשמתם אחד של השני.
מחד - שניהם משתפים פעולה במספר מיזמים שהצלחתם מביאה אותם עד לחצר הסולטן העות'מאני, וזה לבסוף מטיל עליהם משימה: לבנות נשק קטלני שאין לעמוד בפניו.
מאידך - העבד והחוג'ה מנהלים ביניהם מלחמה פסיכולוגית. העבד נוקט באמצעים רגשיים כשהחוג'ה משיב לו בשלל עונשים.
אורחאן פאמוק הוא רב-אמן אך הכתיבה שלו כבדה ולעתים קשה לקריאה. מסוג הספרים שבגלל רגע של חוסר ריכוז צריך לחזור ולקרוא את כל הפסקה מהתחלה. למרות זאת, יש בספר חוכמה ועומק וניתן לדלות ממנו תובנות רבות - כדוגמת הרעיון שאנשים די פוחדים מידע שעלול לערער את תפישותיהם, איתן הם מרגישים בנוח. בהחלט נכון גם להיום.
פאמוק מתאר את איסטנבול של המאה ה-17 כאילו היה שם בעצמו ודיבר עם האנשים - האמונות הטפלות, הסלידה ממדע והעוינות למערב. כמו כן, חצר הסולטן הגדושה באינטרסנטים. חלק מהספר מתרחש על רקע מגפת דבר שמתפרצת בעיר ואני חייב לציין שהדמיון להתמודדות עם הקורונה היום מאוד משעשע (או עצוב). בספר לא ברור מה בדייה ומה אמת ולפעמים גם דמויות העבד והחוג'ה מתערבבות ביניהם.
סה"כ שווה לקרוא את הספר הזה. אמנם הוא לא קולח אבל יש בו הרבה קסם והוא גם קצר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ע
עמית לנדאו
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של חיים
חיים
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של מלכה לוין
מלכה לוין
תמונה של כרמלה
כרמלה
18קוראים|גיל ממוצע59|44%נשים

על המבקר

תמונה של Ranran

Ranran

חבר מזה 4 שנים
24 ביקורות•1 נבחרות•532 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•סיפורי חיים•ספרות
תמונה של Ranran
Ranran
חבר באתר מזה 4 שנים
ביקורות24
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל532
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת22סיפורי חיים1ספרות1

דיון על הביקורת

6 תגובות
Ranran
Ranran•לפני 4 שנים

תודה בת-יה

בת-יה
בת-יה•לפני 4 שנים

נשמע מעניין - תודה.

Ranran
Ranran•לפני 4 שנים

יש לו ידע עשיר מאוד ורעיונות טובים

אבל הספרים שלו כבדים ודורשים ריכוז גבוה, שלא תמיד בנמצא. מספריו שקראתי - 'הספר השחור' באמת מתיש מאוד; 'המבצר הלבן' ו'שמי הוא אדום' הם ספרים טובים אבל לא קל לצלוח אותם. תודה על התגובות.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

אלה שקראתי שלו התישו אותי.

משה
משה •לפני 4 שנים
הכי אהבתי משלו את "שמי הוא אדום".
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 4 שנים

מה שקראתי של פאמוק חיבבתי. תודה

6 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של Ranran

פומפיי

פומפיי

רוברט האריס

מהתחלה לא היו לי ציפיות גבוהות במיוחד מהספר הזה, יותר נכון מהסופר. יצא לי לקרוא את רוברט האריס והוא לא... אין לו את ה... בואו נגיד שיש סופרים טובים ממנו. בכל זאת, יש לי חולשה להיסטוריה ובמיוחד היסטוריה עתיקה והסקרנות הייתה חזקה ממני. חוץ מזה, בתקופה שהמונדיאל תפס את רוב שעות הפנאי שלי, ספר קליל דווקא יכול להתאים.
האקווה אוגוסטה היא אמת מים המספקת את צרכיהם של תושבי מפרץ ניאפוליס. בעקבות בעיה בזרימת המים נשלח אטיליוס, מהנדס מים מרומא כדי לאתר ולתקן את התקלה. במהלך העבודה, הוא וצוותו מגיעים לפומפיי, עיר תוססת המצוייה במערכת בחירות. בנוסף מתקיימות בעיר חגיגות לכבוד וולקן - אל האש והנפחים. בסוף הספר מתברר שוולקן לא היה מרוצה מהפולחן של אנשי פומפיי ובתור עונש מחליט להשמיד את העיר, אבל זאת רק פרשנות שלי.
פומפיי בספר היא המקבילה של סדום המקראית. עיר המונהגת על ידי אנשים עשירים ומושחתים, חסרי מוסר ונהנתנים המעבירים את זמנם באורגיות, פדופיליה וסעודות פאר הכוללות מנות שלא טרחו להרוג אותן. מצב העם לא הרבה יותר טוב, הם בורים, חוטאים, חובבי מרחצאות וקרבות גלדיאטורים. בניגוד אליהם, אטיליוס הוא אדם ישר ומתקדם הבז לאמונות טפלות, חסיד המדע המתעב פוליטיקאים.
בשניים-שלושה הפרקים הראשונים נראה שמדובר בספר טוב ומבטיח, אך די מהר הוא מידרדר לסיפור הוליוודי קיטשי עם עלילה רדודה. יש היעלמות מיסתורית, תככים, מזימות ועוד משהו שאני לא בטוח האם אפשר לקרוא לו סיפור אהבה. הכל בסיפור הזה צפוי, בנאלי ומשעמם למדי. אטיליוס הוא אמנם אדם פיקח אך הוא פותר תעלומות ומבין דברים במהירות בלתי נסבלת. גם שאר הדמויות הן לא משהו שילווה אותי הרבה זמן. בסוף רק היה חסר שאיזה יפיוף עם קוביות בבטן ופרצוף קשוח יסנן בין שיניו לעבר הר הגעש משהו כמו "I will have my vengeance, in this life or the next".*
עד עכשיו דירוג של כוכב אחד, אבל לא הכל גרוע בספר הזה. התיאורים של האריס את אמת המים, העיר, ספינות ובכלל חיי היומיום בהחלט ראויים. כמו כן, תיאור נהדר של התפרצות הר הגעש ולא רק ביחס לשאר הדברים בספר. יש גם אנקדוטות היסטוריות מעניינות מהאימפריה הרומית. אין ספק שהסופר עשה מחקר רציני לפני כתיבת הספר ועל זה מגיע לו דירוג של שלושה כוכבים או שניים וחצי. חבל שהאריס לא השקיע חצי מן המאמץ הזה כדי כתוב עלילה קצת יותר מעניינת.
סה"כ בהחלט אפשר לדלג.

* ציטוט מהסרט גלדיאטור.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Ranran
בושה [מהדורת 2011]

בושה [מהדורת 2011]

סלמאן רושדי

כולנו יודעים מה קרה לסלמאן רושדי אחרי פרסום "פסוקי השטן" - המחאה, שרפת הספרים, הפתווה, הירידה למחתרת ולא מזמן גם התקיפה המזעזעת בניו יורק (אומרים שהוא יהיה בסדר). ובכן, "בושה" זה האח הקטן של "פסוקי השטן" אפילו שהוא נולד קודם (אצל רושדי זה הגיוני). גם בספר הזה, רושדי יורד על האיסלאם, אם כי במתינות יחסית. כמו גם על פקיסטאנים, הודים, בנגלדשים, אנשי צבא, פוליטיקאים ולמעשה על כולם.
איך מסכמים ספר כזה הכולל המון דמויות, עלילות ותת עלילות? עומר הוא בן לשלוש אמהות שאינו חש בושה, סופיה היא אימבצילית - אישה מבוגרת עם מוח של ילדה שכל כולה בושה, ראזה הוא גנרל שכל הישיגיו הם מיתוס חסר שחר שבעיקר מתבייש באחרים. אלו רק חלק מהדמויות הססגוניות בספר הזה שהבושה היא הדמות הראשית בו. הכל נובע מן הבושה (או מחוסר בושה). שלוש משפחות הקשורות אחת לשנייה הן האליטה וראשיהן הם מנהיגיה של מדינה דמיונית.
המדינה הזאת היא פקיסטן על אירועיה המשמעותיים - עצמאותה שלה ושל הודו, פירודה מפקיסטן המזרחית (בנגלדש של היום), מרידות מבית והפיכה צבאית. כמו כן, אירועים משמעותיים באזור כמו הפלישה הסובייטית לאפגניסטן והמהפכה האיסלאמית באיראן.
הדמויות בספר מבוססות על האנשים האמיתיים שהנהיגו את המדינה. שמותיהם בדויים ולקוחים מתוך ההיסטוריה של האזור.
הספר מעביר נהדר את החיים במדינה דיקטטורית, אך דווקא מצד ההנהגה - משחקי הכוח והאינטרסים הצרים, שחיתות, צנזורה ורדיפה של מתנגדים. אליטה ששינתה את פניה לאורך השנים מחיי מסיבות וחיי ההוללות פרי המורשת הבריטית ועד לאיסלמיזאציה.
הספר כתוב כאגדה עם קפיצות קדימה ואחורה בזמן ולא מעט קטעים סוריאליסטים. אירועים קשים, מעשי טבח ומלחמות מסופרים בציניות והומור כמו שרק רושדי יודע לכתוב. הוא מצייר לקורא דיוקן נהדר של מדינה כושלת בעלת אחוז גבוה של אנלפאבתים, תפישות פרימיטיביות ויחס ברברי לנשים. גם אנשים משכילים, מנהיגים ורמטכלים, שמהם היינו מצפים להתנהלות רציואנלית, מונעים בעיקר מהרגש. בנוסף, בספר יש הרהורים מעניינים על היסטוריה וזהות קולקטיבית.
הספר דחוס מאוד והוא שילוב של סאטירה, רומן היסטורי-פוליטי, אגדה, פרודיה, הגות מדינית וכמובן טרגדיה. תוסיפו לזה כתיבה וירטואוזית, הומור נפלא, דמיון נהדר, קצב מסחרר ותקבלו את הספר הטוב ביותר של סלמאן רושדי.
סה"כ ספר נהדר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Ranran
מהו המה

מהו המה

דייב אגרס

חצי דקה על מלחמת האזרחים בסודן: ה SPLA הם צבא הנוצרים-עובדי האלילים שמורדים בממשלת סודן האיסלמיסטית, שמשתמשת בשבטים מוסלמים שיגרשו את הדינקה תמורת שלל. תחילה הממשלה האתיופית מקבלת את הפליטים, אך היא נופלת וזאת החדשה מגרשת אותם בעזרת שבטים מקומיים לקניה תוך כדי כריתת ברית עם האריתראים. במקביל בדארפור, שבטים ערבים מוסלמים טובחים בשבטים אפריקאים מוסלמים. צבא המורדים מתפצל ל SPLA דינקה ו SPLA נואר שעד עכשיו נלחמו יחד נגד צבא סודן והשבטים הערבים ומעכשיו גם הורגים אחד את שני. הנואר גורשו בידי הממשלה בגלל שבשטחם נמצא נפט על ידי האמריקאים, שהסינים מעוניינים לקנות ולכן הם מחמשים את צבא סודן. בסוף כולם מגיעים לקקומה שבקניה, שם הם מצטרפים לסומלים, אוגנדים, בורונדים, אריתראים ורואנדים שכבר נמצאים שם בגלל מלחמות אחרות. כל הקבוצות שהוזכרו מחולקות לשבטים, חמולות, בתי אב, רועי בקר, חקלאים, מעמד גבוה, מעמד נמוך וכו' וכו'.
הספר מספר את סיפורו המופלא של אצ'אק, ילד דינקה נוצרי שכפרו נחרב וגורל משפחתו אינו ידוע לו. בתוך כל הקלחת הזאת, כחלק מטור אינסופי של פליטים, ברעב ומחלות הוא עובר מדבריות, יערות ונהרות. תוך כדי סכנה יום יומית מפני חיות טרף וחיות אדם, הוא מנסה להגיע לחוף מבטחים שאף אחד אינו יודע היכן הוא נמצא. מהו המה הוא כרוניקה של השרדות בגהנום עלי אדמות עד להגעתו של אצ'אק לארה"ב. אך גם שם הוא אינו מוצא נחת (לא לדאוג, אין פה ספויילרים והכל ידוע מן ההתחלה).
אצ'אק מספר את סיפורו כשהוא כבר כמה שנים בארה"ב. הוא קורבן לשוד אלים, מתעלמים ממנו בחדר מיון והוא לא מרוצה בעבודתו. את סיפורו הוא מספר לשודדים, לאח בבית החולים וללקוחות במכון כושר בו הוא עובד, אך לא באמת, אלא בכאילו - גימיק זול שפוגע בשטף הקריאה ונראה כאילו רק משמש כמקפצה לאגרס להעביר ביקורת על ארה"ב ומדיניות ההגירה שלה, נושא מעניין לכשעצמו אך סוטה יותר מדי מעיקר העלילה.
שיהיה ברור, ילד שנטרף על ידי אריה, מעשה טבח, רעב ומחלות זה תמיד עצוב במיוחד כשמדובר בילדים קטנים, אך אפילו מסופר בינוני הייתי מצפה לאיזה ערך מוסף. הרי סיפורים כאלה אני יכול לקרוא גם בעיתון. אגרס פשוט לא מצליח "לשים" את הקורא במקום ההתרחשות.
מחד, דייב אגרס עושה עבודה טובה, בצורה קולחת וללא מלל מיותר הוא מצליח להסביר את הכוחות הפועלים, את הפוליטיקה וההיסטוריה של סודן ומעל הכל את סיפורו המדהים של אצ'אק. גם סיפור התקלמותו בארה"ב, העוני, הגזענות והפערים התרבותיים מעניינים.
מאידך, הכתיבה שלו היא... איך להגיד בעדינות? פשוט גרועה. על אף הסיפורים המרגשים, הכתיבה מאוד שטחית, מרוחקת, חסרת רגש. ההרגשה היא שקוראים משהו בין מגזין לערך בוויקיפדיה. נראה שאגרס עושה עבודה של קלדן/ית ותו לא, פשוט כותב כל מה שאצ'אק מספר לו כפי שהוא.
איך מדרגים ספר כזה? לתת לו שלושה כוכבים יהיה לא צודק וארבעה כוכבים מלאים לא מגיעים לו. אז נעשה את זה ככה - חמישה כוכבים גדולים לסיפור ושני כוכבים לכתיבה. ממוצע של שלושה וחצי, אז יאללה שיהיה ארבעה מינוס.
סה"כ למרות הדברים השלילים, שווה לקרוא.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Ranran
לשרת את העם!

לשרת את העם!

יאן ליין-קה

מצד אחד, יש משהו מושך בספר שנאסר לפרסום, צונזר או הוחרם. יש איזה קסם כשאיש אחד מכניס אצבע לעין למדינה שלמה, לאידיאולוגיה או דת. חוץ מזה, תמיד משעשע לראות טרולים נעלבים שמשתוללים בגלל ספר.
מצד שני, בסין הכל מצונזר.
וו דא-ואנג הוא כפרי שעובד במשק הבית של קולונל בצבא הסיני הרחק מביתו ומשפחתו. וו הוא סיני טוב, שאינו סוטה מילימטר מהאידיאולוגיה הקומוניסטית, חניך מצטיין שיודע לדקלם את כל הגיגיו של מאו. הוא להוט לשרת את העם על הצד הטוב ביותר, כלומר את הקולונל, שזה בעצם אותו הדבר.
כשהקולונל נמצא בשליחות, אישתו, ליו ליין מנסה לפתות את וו אך הוא מסרב. פתאום וו נזכר שהוא נשוי, ושהבטיח לחמו לפני שהתחתן עם בתו שבעתיד יהפוך לקצין בצבא. בכך יבטיח להם אישור מעבר מכפר הולדתו לעיר (בסין אסור היה לעבור מהכפר לעיר באופן חופשי והיה תלוי בדרגה או באישור מיוחד), כשקרבה לאישתו של הקולונל רב-ההשפעה יכולה לעזור לו בכך. הוא מנצל את פיתוייה של ליו ותוך זמן קצר השהות שלהם בבית הופכת לחגיגה של מין וחילול השם, כלומר חילול המאו, המאו דזה-טונג שם רשעים ירקב (חה חה אותי אף אחד לא יצנזר). מכאן גם הרגשות מתעוררים, אותן תופעות לוואי פסיכולוגיות-פיזייוגוליות שתמיד צצות במצבים כאלה ומסבכות את העניינים.
בתקציר כתוב שהספר מתרחש בשנת 1967, תחילת "מהפכת התרבות" בסין, עוד אחת מאורגיות הרצח וההרס של היו"ר מאו. בספר זה לא ממש מורגש, ובכלל הרקע לעלילה למעשה לא קיים. נראה שרק בזכות שמות האנשים והמקומות הקורא בכלל יודע שהוא מחזיק בידו ספר שעלילתו מתרחשת בסין.
מאוד חימם את ליבי לקרוא מספר איזכורים של ציפור הדרור, וכל זאת למה? בשנים 1959-62 הושמדה כמעט כל אוכלוסיית הדרורים בסין בטענה שהיא פוגעת ביבול החקלאי. מיליונים של סינים יצאו מביתיהם ותופפו על סירים במטרה להבהיל את הדרורים, עד שאלה לא יכולו לנחות. תוך זמן מה החל לרדת גשם של דרורים שמתו מתשישות. התוצאה הייתה דווקא ירידה חדה בתפוקה החקלאית, בשל מיני חרקים שהדרורים ניזונו מהם ובהעדרם זללו בלא מפריע את התוצרת. בסופו של דבר נאלצה סין לייבא מאות אלפי ציפורי דרור כדי להחזיר את המצב לקדמותו. כל זאת כחלק מ"הזינוק הגדול קדימה", מספר רפורמות מואצות לתיעוש מהיר והגדלת התפוקה החקלאית בסין או בקיצור מיזם מגה-חולני מבית היוצר של מאו שגרם למותם של 20-50 מיליון סינים ברעב. כאמור, כל זה לא מופיע בספר אפילו ברמז וחבל, כי אולי הוא היה מקבל דירוג קצת יותר גבוה.
הספר הוא ביקורת על הצבא בפרט ועל המשטר
הקומוניסטי בכלל. בעלי התפקידים הבכירים הם כל יכולים והאדם הפשוט בקושי מאכיל את משפחתו. הכל מונע מתוך אינטרסים אישיים. רק בבית הקולונל, בין וו לליין, המעמדות נעלמים ונוצרת מציאות של "כל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו". אחרי הכל, צריכה להיות איזה פואנטה בספר.
הכל בינוני מאוד בספר הזה ואין ממש טעם לטרוח לקרוא אותו. רק אם במקרה יש לכם אותו בבית ובא לכם להעביר כמה שעות מבלי לאמץ את המוח יותר מדי. וגם אז כנראה שיש לכם בבית ספר יותר טוב.
אגב, גם את הספר זה קניתי ביריד הספרים. בינתיים שני ספרים ושלושה כוכבים, ביחד.
סה"כ אפשר לדלג.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Ranran
קוסמופוליס

קוסמופוליס

דון דלילו

יריד ספרים זה כיף. נכנסים למתחם, רואים את ערימות הספרים בזיל הזול ורוצים לקנות הכל. דון דלילו? שמעתי עליו פעם, לעגלה! תחילה מטיילים לאט ונוגעים בכל ספר, אך מהר מאוד ההתלהבות יורדת, הסבלנות אוזלת ומתחילים להתקדם מהר יותר. כבר לא הופכים ספרים ומדלגים על מדפים שלמים, כשרק מה שבאמת מעניין אותנו לוקחים (סאראמאגו שלא קראתי, לא ניקח?). אך דלילו שלנו שמוסווה תחת ערימת הספרים מצליח לעבור את הסינונים ולהגיע לקופה בשלום. "הספר הזה שלי??", אני שואל את הקופאית. "בטח, הוא היה בעגלה שלך."
אריק פקר הוא מיליארדר ניו יורקי, הוא עומד בראש חברת השקעות מצליחה, יש לו בית במאה מיליון דולר, לימוזינה לבנה עם כל התוספות ובקיצור, כל מה שיש לאנשים עם המון כסף. יום אחד לאריק מתחשק להסתפר, הוא נכנס ללימוזינה ומורה לנהג לנסוע למספרה שנמצאת בצד השני של העיר. שומר הראש הראשי שלו מזהיר אותו שהיום נשיא ארה"ב מבקר באזור הפקוק במילא, ויגרום לעומס כבד עוד יותר, אך את אריק זה לא מעניין. יש גם מסע הלוויה של ראפר מפורסם, עוד יותר עומס, גם זה לא מעניין את אריק. הפגנה אלימה של אנרכיסטים? לא מעניין. להזמין ספר לבית - לא! רק למספרה שבקצה השני של העיר. נו טוב, נוסעים (ונוסעים ונוסעים ונוסעים) ככה עד סוף הספר.
בדרך מביתו למספרה, יושב לו אריק בהנאה כמעט אירוטית ומביט בצגים המראים גרפים וטבלאות של השד יודע מה שקשור להשקעות. הוא קונה הרבה יינים (המטבע היפני) וכנראה שהולך להפסיד את כל הונו. במהלך הנסיעה נכנסים ויוצאים מהלימוזינה שלו מיני יועצים ותיאורטיקנים כלכליים וגם הרופא שלו שעושה לו בדיקה רקטאלית. אמיתי לגמרי, נשבע, עמ' 47: "הוא שמע אוושת החלקה של לטקס..." בסדר בסדר, לא צריך.
אך זה לא הכל, אריק גם יוצא מספר פעמים מהלימוזינה שלו - למסעדה, לחנות ספרים, לקוויקי בבית מלון (פעמיים), למסיבת טכנו ועוד' (לא ברור איפה הלימוזינה הענקית שלו חונה בכל הפעמים האלה בעומס הבלתי נסבל הזה). הסוף קצת יותר מעניין ואפילו מגרד את השני כוכבים. יאללה די מספיק.
דון דלילו מנסה להציג בספר מיקרוקוסמוס של ארה"ב, על האוכלוסייה המגוונת שלה, הסוגיות הפוליטיות, הפערים בין עניים ועשירים וכו'. כל זאת תוך כדי נסיעה ברחובות ניו יורק.
האמת? רעיון לא רע. הביצוע - עלבון לספרות -
דיאלוגים של סרט הוליוודי דל תקציב, פילוסופיה בשקל על זמן, אושר, אהבה ומה לא. אין תיאור אחד ראוי לשום דבר, שום דמות מעניינת, כלום אחד גדול. קישקוש אמריקקי מטופש שנכנס הישר לרשימת הספרים הגרועים ביותר שקראתי בחיי.
הופתעת מר דלילו? לא ציפית שאקרא אותך, חשבת שאתן לך לרבוץ לי על המדף ללא מעש עד שאתקל בך בעוד כמה שנים (וגם אז לא אקרא אותך)? אז חשבת... ואני חשבתי שהגורל שם אותך בעגלה שלי ושזאת תהיה תחילתה של ידידות נפלאה. אז חשבתי. שלום לך ולא להתראות.
סה"כ לשמור מרחק!

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Ranran
נמר השלג

נמר השלג

צ'ינגיס אייטמטוב

אי אפשר לכתוב ביקורת על ספר של אייטמטוב מבלי להזכיר את ספרו הנפלא... בעצם כן אפשר. זה באמת לא הוגן, אייטמטוב סופר מצויין וזה עוול גדול לקרוא את ספריו תחת צילה הכבד של יצירת מופת כמו... אוי, מה קורה לי? זה בלתי נשלט. טוב, זה לא הולך ככה, הביקורת הזאת צריכה חוקים:
1. לא מדברים על והיום איננו כלה.
2. לא מדברים על והיום איננו כלה!
נמר שלג זקן שאיבד את אהובתו לנמר שלג אחר, מנודה מהלהקה ומחפש מקום להתבודד בו (ממתי נמרים חיים בלהקות?). גם ארסן הוא נמר, הוא עתונאי עצמאי שמבקר את כולם. גם הוא מאבד את אהובתו לנמר חזק ממנו ואיתה את החלום להפיק את אופרת "הכלה הנצחית", המבוססת על אגדה מקומית. הוא מתכנן נקמה. במקרה ובדיוק באותו הזמן נסיכים ממדינות המפרץ מגיעים למסע ציד באזור (רוצים לנחש מה הם צדים?) וארסן רואה בזה הזדמנות להוציא את נקמתו על הפועל. אך יש טוויסט בעלילה. נסתפק בזה.
ארסן הוא האדם המודרני, מוסרי ואידיאולוג שמנסה להשאר מחוץ לקלחת (למזלנו כיום התפישות שלו בסכנת הכחדה, בדיוק כמו נמר השלג). האולגרכים מנסים "לצוד" אותו, להשתיק ו"להרחיק מהלהקה". מצד שני, יש לו גם זיקה למסורת המקומית וייצרים שמתפרצים מדי פעם.
ההקבלה בין ארסן לנמר השלג היא ברורה ובאה לידי ביטוי לכל אורך הספר. כמו כן, גם ההקבלה בין המציאות לאגדת הכלה הנצחית.
העלילה מתרחשת בתקופה הפוסט סובייטית - רעידת אדמה כלכלית ועליית האוליגרכים. הפערים הכלכליים מתרחבים כשהון ושלטון אחד הם. הכל נהפך לסחורה - האומנות, אהובתו של ארסן היא זמרת אופרה שהלכה אחרי הכסף הגדול ונהייתה לזמרת פופ; העיתונות, כלי תקשורת משבחים את מי שמרבה במחיר; הטבע, מכירת משאבי טבע ומסעות ציד בתשלום. אפילו בני אדם, אבל זה כבר ספויילר.
לדעתי היה צורך להרחיב מעט על התקופה, שהכרחית להבנת העלילה. הסופר לא עושה את זה ובכך פוגע בחווית הקריאה.
בגדול, הספר לא רע, הוא קליל וקולח. אין בו קטעים מעניינים במיוחד, אך גם לא משעממים במיוחד והבינוניות נשמרת לכל אורכו. לא זכור לי שצחקתי במהלך הקריאה, אך גם לא שפיהקתי. הספר סביר לגמרי, אולי אפילו חביב, אך לא יותר מזה.
סה"כ אפשר לנסות.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Ranran
איך מתחתנים

איך מתחתנים

אמיל זולא

ספרות זולא
ביקורת 2 מתוך 2
*הביקורת הזאת נכתבה תחת עיניה הפקוחות של אישתי וההערות בסוגריים נועדו כדי למנוע אי נעימויות...
"איזו שיטה מוזרה, לחלק את האנושות לשני מחנות, את הגברים מצד אחד, ואת הנשים מן הצד האחר; ואחר כך, לאחר שחימשו את שני המחנות זה נגד זה, לאחד אותם ולומר להם: "חיו בשלום!" (מאמי, את זה זולא כתב, לא אני, את יכולה לקרוא בעצמך בעמ' 15).
אני לא יודע כמה המשפט הזה רלוונטי היום בעולם המערבי, אבל הוא בהחלט תקף לחלק גדול מאוכלוסיית העולם, אולי אפילו הרוב. כמו כן, גם לחלק לא קטן מאזרחי ישראל - חרדים ובדואים לדוגמא.
"איך מתחתנים" הוא האח של "איך מתים", כשלא מעטים יגידו שאין הבדל בין שני הדברים (אבל לא אני). ארבעה סיפורים על חתונות בצרפת של המאה ה-19. כל אחת של בני מעמד אחר  - מאריסטוקרטים ועד לפשוטי העם. ככל שהמעמד החברתי שונה, הפאר, מספר המוזמים וחשיבותם בחברה, האוכל וטיב התזמורת משתנה גם כן. גם הסיבות, או יותר נכון האינטרסים, משתנים ונעים בין רכוש למעמד (אבל אצלי לא היו כאלה). רק בתחתית ההיררכיה האינטרסים נעלמים וניתן למצוא את הדבר הזה... נו, איך קוראים לזה?? אה, אהבה (שאצלי הלב גדוש בה).
גם ילדים לא ממש נולדים מהחתונות האלה, למעט אצל זוג אחד, אלה שאוהבים. לא יודע כמה זה באמת אפיין את התקופה ההיא, אך ייתכן שזה באמת תחילת הירידה בפיריון באירופה שהובילה אותה להיכן שהיא היום. כך או כך, בסופו של דבר אצל כל הזוגות נוצר איזה סטטוס קוו, שבו היחסים נמשכים. אולי זאת העצה שניתן לקחת גם למאה שלנו (אבל אני לא צריך אותה).
למרות שזו לא יצירת מופת, רואים שזולא קורץ מהחומר של הטובים ביותר. הוא מינימליסט, אך בשל כשרונו יש לו את היכולת לתאר מצבים במשפט אחד, מה שלאחרים דורש הרבה יותר. ההבחנות הדקות שלו והתיאורים הריאליסיטם עושים את הספר לאמין מאוד. אין לי ספק שאקרא עוד מהסופר הזה.
מומלץ. ארבעה כוכבים ממני, אימוג'י צוחק ולב מאישתי. חג שמח לכולם.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Ranran
איך מתים

איך מתים

אמיל זולא

ספרות זולא
ביקורת 1 מתוך 2.
שני ספרונים של אמיל זולא קניתי בזמן שחיכיתי שיגררו לי את האוטו. בכל זאת, צריך להעביר ארבע שעות של המתנה. כמה ימים לפני זה הוא כבר נשמע מקרטע עד שבוקר אחד הוא החליט להתפגר במרכז תל אביב. ממש כאילו יד מכוונת מעורבת בזה, נעצרנו כמה עשרות מטרים מחנות ספרים. טוב, לא יד מכוונת ולא נעליים. אין דבר סביר יותר מחנות ספרים במרחק הליכה במרכז תל אביב. לאחר מאה שנים של בדידות ומנת יתר של פנטזיה, גורלות וצירופי מקרים - סוף סוף הרגליים על הקרקע.
אישית, יש לי חולשה לספרים שהעלילה בהם מתרחשת בטרקלינים לאור עששיות כשבחוץ חנויות של בעלי מלאכה וכרכרות רתומות לסוסים עוברות מרחקים הנמדדים בפרסאות. במיוחד כשזה נכתב באותה התקופה והסופר למעשה מתאר מציאות קיימת.
"איך מתים" הוא סיפורם של חמישה אנשים בני מעמדות שונים בצרפת של המאה ה-19. כל אחד מת בסביבה שונה; אחוזה מפוארת או חדרון שדולף לתוכו גשם, ממזרון נח ועד סמרטוט ממולא בקש, הלווייה מפוארות או ליווי של מספר תושבי הכפר ומידת הפאר של הכנסייה ובית הקברות.
למרות ההבדלים, קיים גם הרבה מן המשותף. ראשית כולם בסוף מתים, ונראה שרק הקרובים ביותר באמת אבלים והשאר מהר מאוד מאבדים עניין ועוברים לשיחות חולין, ההכרח שבהמשך שגרת החיים, החישובים הכלכליים ואירגון הלוויה.
רגע, זה בדיוק סיפור מותו של האוטו שלי וזה כבר צירוף מקרים יותר רציני. אגב, למרבה התדהמה, הגרר הגיע ממש מהר והרס לי את שטף הקריאה.
אמיל זולא זה ריאליזם הארד קור, על גבול הספרות עיון. הוא לא מרבה במילים, מאוד מדויק ומטיח לנו את האמת בפרצוף, שעל אף שהיא מהמאה ה-19 היא עדיין רלוונטית.
בינינו, כולנו היינו פעם בהלוויה של הדוד של החבר או של הסבתא של הידידה. כולנו הרגשנו את הרטט של הפלאפון בכיס (במידה וזכרנו להשתיק אותו) וחיכינו לרגע הנכון לבדוק מי שלח לנו הודעה.
סה"כ ספר טוב מאוד, שווה קריאה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Ranran
מאה שנים של בדידות [מהדורת 2002]

מאה שנים של בדידות [מהדורת 2002]

גבריאל גרסיה מארקס

הרבה זמן אני מחזיק בדעה שגבריאל גרסיה מארקס הוא לגמרי אובררייטד. בתגובה לאמירה הזאת, תמיד היו עונים לי שלא קראתי את "מאה שנים של בדידות". ובכן, הטיעון הזה כבר לא בתוקף ודעתי עליו לא השתנתה.
לא אתיימר ואנסה לסכם את עלילת הספר הזה, זה בלתי אפשרי. אין סוף דמויות עם שניים-שלושה שמות בלבד לוקחים חלק באין סוף אירועים שפשוט אי אפשר לעקוב אחריהם. אז בגדול, הספר מספר את תולדות משפחת בואנדיה לאורך מאה שנים. שבעה דורות של אהבות ואכזבות, שמחות וטרגדיות, תככים ומזימות, מלחמות, אסונות ומה לא. במקביל, זה גם סיפורו של מקונדו, מושב שהוקם על ידי המשפחה וחווה איתם את כל התהפוכות.
אני לגמרי יכול להעריך את העבודה של גרסיה מארקס בספר הזה. הוא בונה עולם פנטסטי קסום ומעניק אופי לכל אין סוף הדמויות שלו. הדמיון שלו משתולל ללא רסן בכל עמוד ועמוד והקורא נזרק לעולם קסום. מעל הכל, ראוי להערצה הקצב המסחרר של הספר - אם להשתמש במושגים של ריצה, אז גרסיה מארקס רץ מרתון בספרינט והקורא מסיים את הספר עם הלשון בחוץ (מילולית).
יש חלקים שהספר שאב אותי לתוכו ולא יכלתי להפסיק לקרוא אותו. יש בו תיאורים נהדרים וקטעים מרגשים, אך רוב הספר אינו כזה. יותר מדי קטעים סתומים שאי אפשר לרדת לסף דעתו של המחבר ולא מעט "קריאות זומבי", בהם "התעוררתי" לאחר מספר עמודים ושאלתי את עצמי "מה קראתי עד עכשיו?" או "לאיזה אאורליאנו הכוונה בחלק הזה?". רמת העניין בספר עולה ויורדת בפראות ממש - מפרק שיכל להיות פסגת הספרות ועד לעירבוביה מוחלטת של דמויות ואירועים בלתי ניתנת להבנה. בנוסף, אפילו ששם הספר כולל בתוכו תקופת זמן, תחושת הזמן בספר מעורערת לגמרי.
למרות שהעולם בספר הוא פנטסטי, ניכרת בו המציאות של אמריקה הלטינית - מהפכות צבאיות ומלחמות הליברלים נגד השמרנים, מקומה של הדת הקתולית וההתערבות של גורמים זרים בעינייני המדינה.
"מאה שנים של בדידות" הוא מהספרים האהובים של המאה העשרים (ואולי בכלל) והוא נכלל בכל רשימה של הספרים הגדולים של... לדעתי לא בצדק. ייתכן שהיה בו משהו אוונגרדי בתקופה שיצא (שנת 67), אך אותי אישית הוא התיש וממש חיכיתי לסיים אותו. למרות זאת, לא אמליץ לכם לא לקרוא אותו (למי שעדיין לא קרא). בכל זאת מדובר בקלאסיקה בעלת ערך שכל אוהב קריאה ראוי שיכיר.
מאוד קשה לדרג ספר כזה. אני יכול להבין כל דירוג שהספר הזה מקבל מאחד ועד חמישה כוכבים. אך ביקורת בסימניה זה עניין רציני ואין בו מקום להנחות. אז מצד אחד, גרסיה מארקס בהחלט ראוי לשבח על המאמץ והדמיון. מצד שני, הוא גזל ממני הרבה אנרגיה ולא ממש התחברתי.
סה"כ אפשר לנסות ומי שיאהב ירוויח.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Ranran

ביקורות נוספות על "המבצר הלבן"

המבצר הלבן

המבצר הלבן

אורהאן פאמוק

קשה לי עם ספרים פילוסופיים ו"המבצר הלבן" של טורקי זוכה פרס הנובל, אורחאן פאמוק, הוא בדיוק כזה. המון פלפולים מי הוא אני והאם אני הוא האחר או האחר הוא אני נידונים ונטחנים עד דק ופרט לכך העלילה קלושה. התקציר הבטיח המון, אך הספר קיים רק מעט.

סטודנט איטלקי נלכד בשבי על ידי הטורקים ומועבר כמתנה על ידי הפשה הטורקי למלומד מקומי, בן טיפוחיו. שמו של המלומד לא מוזכר וכולם פונים אליו בכינויו - חוג'ה, המורה. חוג'ה שסקרנותו ורצונו ללמוד ולחקור בכל תחומי המדע לא יודעת סובע, מכריח את העבד הצעיר ללמד אותו את כל מה שלמד מינקותו ועד יומו האחרון במולדת החל מספרות, דרך אסטרונומיה, כימיה ומתמטיקה. בשל היותו של חוג'ה מתבודד, שני הגברים מבלים את כל זמנם סגורים בתוך ביתו של חוג'ה ולומדים, קוראים, כותבים ודנים על כל דבר לעייפה.
מה שמעצים את חוויתם ומשפיע על הלך רוחם הוא הדמיון הפיזי המדהים בין האדון והעבד, עד כדי כך שהסובבים כמעט ואינם מצליחים להבדיל ביניהם.

בין שני הגברים נרקם סוג של אהבה אפלטונית מזוכיסטית. בגלל הדמיון הרב והזמן הרב שהם מבלים יחד, הזהויות שלהם מתערבבות וההבחנה מי הוא האני ומיהו האחר הופכת להיות קשה יותר ויותר.

למרות כל הפילפולים ופילסופים אי אפשר להגיד שהספר לא מעניין. היחס העוין של הסביבה למדע ולסקרנות האנושית נדון בהרחבה, ההבחנות של חוג'ה לגבי המוח האנושי היו לעתים חדות מאוד והקשר שנרקם בין שני הגברים לבין הסולטן מאז היותו של האחרון נער סקרן ופתוח לדעות אחרות גם הוא הוסיף לעניין.

דבר נוסף שלא יכלתי שלא לשים לב אליו היה העדר נשים בספר. לפעמים התפלאתי האם באיסטמבול של המאה השבע עשרה הקימו משפחות וילדו ילדים. הנשים הוזכרו אולי שלוש פעמים בספר, להרף אין ונעלמו בתהום הנשייה.

מומלץ לבעלי כיבה פילוסופית חזקה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
המבצר הלבן

המבצר הלבן

אורהאן פאמוק

מפאת כבודו של המחבר חתן פרס נובל, הצלחתי בקושי רב לסיים איכשהו את הספר הזה. זה לא הספר - זה אני. העלילה בקושי זזה, ההתפלספות רבה, הרקע מעניין -אבל מה קשה לסחוב ספר כזה עד הסוף.
בטוח שזה ספר טוב אבל כנראה "למטיבי לכת" - אני זקוק לקצת יותר פעילות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•רוני
המבצר הלבן

המבצר הלבן

אורהאן פאמוק

ספר לא רע, אבל יחסית למה שציפיתי איכזב. קראתי ספרים נוספים של פאמוק "שמי הוא אדום" ו"הספר השחור" שלפי דעתי יותתר מוצלחים. לא מצליח להתעלות מעבר לאנקדוטה חביבה על חילופי זהויות ויחסים בין המערב למזרח.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ציפור מתעופפת
המבצר הלבן

המבצר הלבן

אורהאן פאמוק

ספר לא משהו...לא קראתי ספרים אחרים של הסופר זוכה פרס הנובל , אבל אני מניחה ומקווה שספרים אחרים שלו יותר טובים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קפה לאטה
המבצר הלבן

המבצר הלבן

אורהאן פאמוק

נעזב מחוסר ענין.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•רוני pery
המבצר הלבן

המבצר הלבן

אורהאן פאמוק

ספר מצויין

לפני 15 שנים•
★★★★★
•המכשפה נחמוש