קשה לי עם ספרים פילוסופיים ו"המבצר הלבן" של טורקי זוכה פרס הנובל, אורחאן פאמוק, הוא בדיוק כזה. המון פלפולים מי הוא אני והאם אני הוא האחר או האחר הוא אני נידונים ונטחנים עד דק ופרט לכך העלילה קלושה. התקציר הבטיח המון, אך הספר קיים רק מעט.

סטודנט איטלקי נלכד בשבי על ידי הטורקים ומועבר כמתנה על ידי הפשה הטורקי למלומד מקומי, בן טיפוחיו. שמו של המלומד לא מוזכר וכולם פונים אליו בכינויו - חוג'ה, המורה. חוג'ה שסקרנותו ורצונו ללמוד ולחקור בכל תחומי המדע לא יודעת סובע, מכריח את העבד הצעיר ללמד אותו את כל מה שלמד מינקותו ועד יומו האחרון במולדת החל מספרות, דרך אסטרונומיה, כימיה ומתמטיקה. בשל היותו של חוג'ה מתבודד, שני הגברים מבלים את כל זמנם סגורים בתוך ביתו של חוג'ה ולומדים, קוראים, כותבים ודנים על כל דבר לעייפה.
מה שמעצים את חוויתם ומשפיע על הלך רוחם הוא הדמיון הפיזי המדהים בין האדון והעבד, עד כדי כך שהסובבים כמעט ואינם מצליחים להבדיל ביניהם.

בין שני הגברים נרקם סוג של אהבה אפלטונית מזוכיסטית. בגלל הדמיון הרב והזמן הרב שהם מבלים יחד, הזהויות שלהם מתערבבות וההבחנה מי הוא האני ומיהו האחר הופכת להיות קשה יותר ויותר.

למרות כל הפילפולים ופילסופים אי אפשר להגיד שהספר לא מעניין. היחס העוין של הסביבה למדע ולסקרנות האנושית נדון בהרחבה, ההבחנות של חוג'ה לגבי המוח האנושי היו לעתים חדות מאוד והקשר שנרקם בין שני הגברים לבין הסולטן מאז היותו של האחרון נער סקרן ופתוח לדעות אחרות גם הוא הוסיף לעניין.

דבר נוסף שלא יכלתי שלא לשים לב אליו היה העדר נשים בספר. לפעמים התפלאתי האם באיסטמבול של המאה השבע עשרה הקימו משפחות וילדו ילדים. הנשים הוזכרו אולי שלוש פעמים בספר, להרף אין ונעלמו בתהום הנשייה.

מומלץ לבעלי כיבה פילוסופית חזקה.

קשה לי עם ספרים פילוסופיים ו"המבצר הלבן" של טורקי זוכה פרס הנובל, אורחאן פאמוק, הוא בדיוק כזה. המון פלפולים מי הוא אני והאם אני הוא האחר או האחר הוא אני נידונים ונטחנים עד דק ופרט לכך העלילה קלושה. התקציר הבטיח המון, אך הספר קיים רק מעט.

סטודנט איטלקי נלכד בשבי על ידי הטורקים ומועבר כמתנה על ידי הפשה הטורקי למלומד מקומי, בן טיפוחיו. שמו של המלומד לא מוזכר וכולם פונים אליו בכינויו - חוג'ה, המורה. חוג'ה שסקרנותו ורצונו ללמוד ולחקור בכל תחומי המדע לא יודעת סובע, מכריח את העבד הצעיר ללמד אותו את כל מה שלמד מינקותו ועד יומו האחרון במולדת החל מספרות, דרך אסטרונומיה, כימיה ומתמטיקה. בשל היותו של חוג'ה מתבודד, שני הגברים מבלים את כל זמנם סגורים בתוך ביתו של חוג'ה ולומדים, קוראים, כותבים ודנים על כל דבר לעייפה.
מה שמעצים את חוויתם ומשפיע על הלך רוחם הוא הדמיון הפיזי המדהים בין האדון והעבד, עד כדי כך שהסובבים כמעט ואינם מצליחים להבדיל ביניהם.

בין שני הגברים נרקם סוג של אהבה אפלטונית מזוכיסטית. בגלל הדמיון הרב והזמן הרב שהם מבלים יחד, הזהויות שלהם מתערבבות וההבחנה מי הוא האני ומיהו האחר הופכת להיות קשה יותר ויותר.

למרות כל הפילפולים ופילסופים אי אפשר להגיד שהספר לא מעניין. היחס העוין של הסביבה למדע ולסקרנות האנושית נדון בהרחבה, ההבחנות של חוג'ה לגבי המוח האנושי היו לעתים חדות מאוד והקשר שנרקם בין שני הגברים לבין הסולטן מאז היותו של האחרון נער סקרן ופתוח לדעות אחרות גם הוא הוסיף לעניין.

דבר נוסף שלא יכלתי שלא לשים לב אליו היה העדר נשים בספר. לפעמים התפלאתי האם באיסטמבול של המאה השבע עשרה הקימו משפחות וילדו ילדים. הנשים הוזכרו אולי שלוש פעמים בספר, להרף אין ונעלמו בתהום הנשייה.

מומלץ לבעלי כיבה פילוסופית חזקה.