“הספר כתוב בגוף ראשון מפי משכיל ממוצא איטלקי במאה ה-17 שנופל בשבי העות'מאני והופך לעבד של חוג'ה (מלמד) הדומה לו כשתי טיפות מים. החוג'ה תאב הידע מוצא בעבדו מקור עשיר לתשוקותיו האינטלקטואליות ושניהם נוברים בנימי נשמתם אחד של השני. מחד - שניהם משתפים פעולה במספר מיזמים שהצלחתם מביאה אותם עד לחצר הסולטן העות'מאני, וזה לבסוף מטיל עליהם משימה: לבנות נשק קטלני שאין לעמוד בפניו. מאידך - העבד והחוג'ה מנהלים ביניהם מלחמה פסיכולוגית. העבד נוקט באמצעים רגשיים כשהחוג'ה משיב לו בשלל עונשים. אורחאן פאמוק הוא רב-אמן אך הכתיבה שלו כבדה ולעתים קשה לקריאה. מסוג הספרים שבגלל רגע של חוסר ריכוז צריך לחזור ולקרוא את כל הפסקה מהתחלה. למרות זאת, יש בספר חוכמה ועומק וניתן לדלות ממנו תובנות רבות - כדוגמת הרעיון שאנשים די פוחדים מידע שעלול לערער את תפישותיהם, איתן הם מרגישים בנוח. בהחלט נכון גם להיום. פאמוק מתאר את איסטנבול של המאה ה-17 כאילו היה שם בעצמו ודיבר עם האנשים - האמונות הטפלות, הסלידה ממדע והעוינות למערב. כמו כן, חצר הסולטן הגדושה באינטרסנטים. חלק מהספר מתרחש על רקע מגפת דבר שמתפרצת בעיר ואני חייב לציין שהדמיון להתמודדות עם הקורונה היום מאוד משעשע (או עצוב). בספר לא ברור מה בדייה ומה אמת ולפעמים גם דמויות העבד והחוג'ה מתערבבות ביניהם. סה"כ שווה לקרוא את הספר הזה. אמנם הוא לא קולח אבל יש בו הרבה קסם והוא גם קצר.”

“קשה לי עם ספרים פילוסופיים ו"המבצר הלבן" של טורקי זוכה פרס הנובל, אורחאן פאמוק, הוא בדיוק כזה. המון פלפולים מי הוא אני והאם אני הוא האחר או האחר הוא אני נידונים ונטחנים עד דק ופרט לכך העלילה קלושה. התקציר הבטיח המון, אך הספר קיים רק מעט. סטודנט איטלקי נלכד בשבי על ידי הטורקים ומועבר כמתנה על ידי הפשה הטורקי למלומד מקומי, בן טיפוחיו. שמו של המלומד לא מוזכר וכולם פונים אליו בכינויו - חוג'ה, המורה. חוג'ה שסקרנותו ורצונו ללמוד ולחקור בכל תחומי המדע לא יודעת סובע, מכריח את העבד הצעיר ללמד אותו את כל מה שלמד מינקותו ועד יומו האחרון במולדת החל מספרות, דרך אסטרונומיה, כימיה ומתמטיקה. בשל היותו של חוג'ה מתבודד, שני הגברים מבלים את כל זמנם סגורים בתוך ביתו של חוג'ה ולומדים, קוראים, כותבים ודנים על כל דבר לעייפה. מה שמעצים את חוויתם ומשפיע על הלך רוחם הוא הדמיון הפיזי המדהים בין האדון והעבד, עד כדי כך שהסובבים כמעט ואינם מצליחים להבדיל ביניהם. בין שני הגברים נרקם סוג של אהבה אפלטונית מזוכיסטית. בגלל הדמיון הרב והזמן הרב שהם מבלים יחד, הזהויות שלהם מתערבבות וההבחנה מי הוא האני ומיהו האחר הופכת להיות קשה יותר ויותר. למרות כל הפילפולים ופילסופים אי אפשר להגיד שהספר לא מעניין. היחס העוין של הסביבה למדע ולסקרנות האנושית נדון בהרחבה, ההבחנות של חוג'ה לגבי המוח האנושי היו לעתים חדות מאוד והקשר שנרקם בין שני הגברים לבין הסולטן מאז היותו של האחרון נער סקרן ופתוח לדעות אחרות גם הוא הוסיף לעניין. דבר נוסף שלא יכלתי שלא לשים לב אליו היה העדר נשים בספר. לפעמים התפלאתי האם באיסטמבול של המאה השבע עשרה הקימו משפחות וילדו ילדים. הנשים הוזכרו אולי שלוש פעמים בספר, להרף אין ונעלמו בתהום הנשייה. מומלץ לבעלי כיבה פילוסופית חזקה.”

“ספר לא רע, אבל יחסית למה שציפיתי איכזב. קראתי ספרים נוספים של פאמוק "שמי הוא אדום" ו"הספר השחור" שלפי דעתי יותתר מוצלחים. לא מצליח להתעלות מעבר לאנקדוטה חביבה על חילופי זהויות ויחסים בין המערב למזרח.”

“ספר לא משהו...לא קראתי ספרים אחרים של הסופר זוכה פרס הנובל , אבל אני מניחה ומקווה שספרים אחרים שלו יותר טובים.”

“הספר כתוב בגוף ראשון מפי משכיל ממוצא איטלקי במאה ה-17 שנופל בשבי העות'מאני והופך לעבד של חוג'ה (מלמד) הדומה לו כשתי טיפות מים. החוג'ה תאב הידע מוצא בעבדו מקור עשיר לתשוקותיו האינטלקטואליות ושניהם נוברים בנימי נשמתם אחד של השני. מחד - שניהם משתפים פעולה במספר מיזמים שהצלחתם מביאה אותם עד לחצר הסולטן העות'מאני, וזה לבסוף מטיל עליהם משימה: לבנות נשק קטלני שאין לעמוד בפניו. מאידך - העבד והחוג'ה מנהלים ביניהם מלחמה פסיכולוגית. העבד נוקט באמצעים רגשיים כשהחוג'ה משיב לו בשלל עונשים. אורחאן פאמוק הוא רב-אמן אך הכתיבה שלו כבדה ולעתים קשה לקריאה. מסוג הספרים שבגלל רגע של חוסר ריכוז צריך לחזור ולקרוא את כל הפסקה מהתחלה. למרות זאת, יש בספר חוכמה ועומק וניתן לדלות ממנו תובנות רבות - כדוגמת הרעיון שאנשים די פוחדים מידע שעלול לערער את תפישותיהם, איתן הם מרגישים בנוח. בהחלט נכון גם להיום. פאמוק מתאר את איסטנבול של המאה ה-17 כאילו היה שם בעצמו ודיבר עם האנשים - האמונות הטפלות, הסלידה ממדע והעוינות למערב. כמו כן, חצר הסולטן הגדושה באינטרסנטים. חלק מהספר מתרחש על רקע מגפת דבר שמתפרצת בעיר ואני חייב לציין שהדמיון להתמודדות עם הקורונה היום מאוד משעשע (או עצוב). בספר לא ברור מה בדייה ומה אמת ולפעמים גם דמויות העבד והחוג'ה מתערבבות ביניהם. סה"כ שווה לקרוא את הספר הזה. אמנם הוא לא קולח אבל יש בו הרבה קסם והוא גם קצר.”

“קשה לי עם ספרים פילוסופיים ו"המבצר הלבן" של טורקי זוכה פרס הנובל, אורחאן פאמוק, הוא בדיוק כזה. המון פלפולים מי הוא אני והאם אני הוא האחר או האחר הוא אני נידונים ונטחנים עד דק ופרט לכך העלילה קלושה. התקציר הבטיח המון, אך הספר קיים רק מעט. סטודנט איטלקי נלכד בשבי על ידי הטורקים ומועבר כמתנה על ידי הפשה הטורקי למלומד מקומי, בן טיפוחיו. שמו של המלומד לא מוזכר וכולם פונים אליו בכינויו - חוג'ה, המורה. חוג'ה שסקרנותו ורצונו ללמוד ולחקור בכל תחומי המדע לא יודעת סובע, מכריח את העבד הצעיר ללמד אותו את כל מה שלמד מינקותו ועד יומו האחרון במולדת החל מספרות, דרך אסטרונומיה, כימיה ומתמטיקה. בשל היותו של חוג'ה מתבודד, שני הגברים מבלים את כל זמנם סגורים בתוך ביתו של חוג'ה ולומדים, קוראים, כותבים ודנים על כל דבר לעייפה. מה שמעצים את חוויתם ומשפיע על הלך רוחם הוא הדמיון הפיזי המדהים בין האדון והעבד, עד כדי כך שהסובבים כמעט ואינם מצליחים להבדיל ביניהם. בין שני הגברים נרקם סוג של אהבה אפלטונית מזוכיסטית. בגלל הדמיון הרב והזמן הרב שהם מבלים יחד, הזהויות שלהם מתערבבות וההבחנה מי הוא האני ומיהו האחר הופכת להיות קשה יותר ויותר. למרות כל הפילפולים ופילסופים אי אפשר להגיד שהספר לא מעניין. היחס העוין של הסביבה למדע ולסקרנות האנושית נדון בהרחבה, ההבחנות של חוג'ה לגבי המוח האנושי היו לעתים חדות מאוד והקשר שנרקם בין שני הגברים לבין הסולטן מאז היותו של האחרון נער סקרן ופתוח לדעות אחרות גם הוא הוסיף לעניין. דבר נוסף שלא יכלתי שלא לשים לב אליו היה העדר נשים בספר. לפעמים התפלאתי האם באיסטמבול של המאה השבע עשרה הקימו משפחות וילדו ילדים. הנשים הוזכרו אולי שלוש פעמים בספר, להרף אין ונעלמו בתהום הנשייה. מומלץ לבעלי כיבה פילוסופית חזקה.”

“ספר לא רע, אבל יחסית למה שציפיתי איכזב. קראתי ספרים נוספים של פאמוק "שמי הוא אדום" ו"הספר השחור" שלפי דעתי יותתר מוצלחים. לא מצליח להתעלות מעבר לאנקדוטה חביבה על חילופי זהויות ויחסים בין המערב למזרח.”

“ספר לא משהו...לא קראתי ספרים אחרים של הסופר זוכה פרס הנובל , אבל אני מניחה ומקווה שספרים אחרים שלו יותר טובים.”