אני חושב ,שלמרות הכל הוא אהב אותה ונשא את זיכרון התקופה שלהם יחד עד סוף ימיו. את זה אפשר לומר גם על פריז העיר וגם על אשתו הראשונה של המינגווי, האדלי. את הספר הזה הוא כתב כשכבר היה בגיל העמידה, מפורסם, עשיר, אבל כנראה לא מאושר כמו שציפה להיות. התרשמתי שנפשו של המינגווי לא הייתה שלווה בשום שלב בחייו, גם לא באותה תקופה עליזה של פריז. זה השליך גם על היחסים שלו עם הנשים בחייו, שתמיד היו מורכבים ומאוד אמוציונליים.

המינגווי הגיע עם אשתו ובנו הקטן לפריז באמצע שנות ה-20 של המאה שעברה, כי חבריו סיפרו לו שזו עיר זולה וקל לחיות בה אפילו אם אתה עני. היום זה נשמע משעשע, שכן מדובר באחת הערים היקרות בעולם. המינגווי ואשתו הצליחו להסתדר לא רע אז, גם אם נאלצו לוותר על ארוחה פה ושם בזמנים מסוימים. היו פעמים שהסתכנו, הימרו עם ממונם הזעיר במרוצי סוסים והרוויחו הון קטן.

המינגווי מעיד על עצמו ביושר, שהיה אדם קשה לעיתים עם אשתו, במיוחד בכל הקשור לניהול כספים. עם זאת ניכר, שעבור עצמו היה חובב חיים טובים, במיוחד בכל הקשור לארוחות גורמה ומשקאות אלכוהוליים משובחים. כאן צריך לציין שהמינגווי מרבה עד מאוד לתאר שתיית אלכוהול בספר: וויסקי, יינות לבנים, יינות אדומים, ברנדי, קוניאק, ליקר - מה שבא. עד כדי כך, ששמתי לב לא אחת, תוך כדי הקריאה, שבא לי למזוג לעצמי משקה. האלכוהול היה ככל הנראה המענה שלו למצוקות נפשו המצולקת ממלחמת העולם הראשונה, בה שירת ונפצע. הוא ללא ספק היה נציגו של "הדור האבוד", כפי שהגדירה זאת הסופרת גרטרוד שטיין, שאת הסלון שלה נהג לפקוד ועמה היה מיודד.

הסופר בתחילת דרכו התרועע עם אנשי בוהמה רבים, שחיו אז בפריז. ביניהם היו ציירים ,סופרים, משוררים, מבקרי ספרות. אחדים מהם כבר לא ממש זכורים היום, אבל אפשר לציין במיוחד את המשורר עזרא פאונד, עמו היו להמינגווי יחסים חמים במיוחד. פאונד הקים קרן עבור כשרונות במצוקה, הנקראת 'בל אספרי' ,שעזרה להם מעט להחזיק את הראש מעל המים. עבור פאונד ,היה מוכן המינגווי הצעיר למתן את מזגו הנוקשה, אפילו לבצע משלוח אופיום(!) וגם לחטוף קללות ובקבוקי חלב לראש ממשורר תמהוני. חבל שפאונד הפך לפשיסט אנטישמי בהמשך חייו. בכלל, נראה כי הקהילה האמנותית העליזה של בוהמיינים מכל רחבי העולם, חיה בעולם משלה, אקסצנטרי, ללא עכבות ושררה בין חבריה מתירנות מינית, שאני בספק אם ישנה כמוה בפריז של היום.

פרק מרתק במיוחד מוקדש למסעם המשותף של המינגווי וסקוט פיצג'רלד לעיר ליון ובחזרה. בנסיעה הזו הפגין פיצג'רלד התנהגות הזויה ברמות שלא יאומנו - בטח הייתה היום זוכה לשלל אבחנות מתחום בריאות הנפש כמו אובססיה, היפוכונדריה ועוד תארים. האיש שהיה נוירוטי עד העצם והתייחס לבן לווייתו כמו למשרת אישי, חשף בפני המינגווי פרטים אינטימיים מאוד אודות עצמו ואשתו זלדה (אותה המינגווי שנא) . מה שמפתיע עוד יותר, זה שהמינגווי פרסם את כל זה!
הוא סלח לפיצג'רלד על הכול כי העריץ אותו וביתר שאת לאחר שקרא את הרומן החדש שלו 'גטסבי הגדול'. מה שמעניין, זה שהם שתו משקאות חריפים תוך כדי נהיגה ברכב מקרטע על כבישים רעועים. למשטרה באותם ימים זה לא היה אכפת, העיקר שלא ישחקו פוקר!
כך או אחרת, המסע המשותף דחף את המינגווי לשנס מותניים ולהתחיל לכתוב את הרומן הראשון שלו, מה שלימים יהפוך ל -'וזרח השמש'.

המינגווי בסופו של דבר עזב את פריז וגם את האדלי עם מאהבת (ככל הנראה לא הראשונה). אולם פריז תמיד נשארה עמו, בה כנראה הרגיש באמת מאושר, למרות העוני . הוא נזכר בהתרפקות כיצד לווה ספרים וכסף מסילביה ביצ' , בעלת 'שייקספיר אנד קומפני', שעודנה קיימת בפריז (ביקור מומלץ). לדעתי כך הוא אהב גם את האדלי עד סוף חייו, שהייתה מזוהה אצלו עם התקופה המאושרת של אז.


אני אוהב קפסולות זמן כאלה. אמנם מבחינה ספרותית הספר לא מתעלה לרמות מרקיעות שחקים, מדובר באוסף זיכרונות נדיר וחושפני של תקופה, אשר שימשה בסיס להפיכתו של ארנסט המינגווי לענק שגדל להיות.

אני חושב ,שלמרות הכל הוא אהב אותה ונשא את זיכרון התקופה שלהם יחד עד סוף ימיו. את זה אפשר לומר גם על פריז העיר וגם על אשתו הראשונה של המינגווי, האדלי. את הספר הזה הוא כתב כשכבר היה בגיל העמידה, מפורסם, עשיר, אבל כנראה לא מאושר כמו שציפה להיות. התרשמתי שנפשו של המינגווי לא הייתה שלווה בשום שלב בחייו, גם לא באותה תקופה עליזה של פריז. זה השליך גם על היחסים שלו עם הנשים בחייו, שתמיד היו מורכבים ומאוד אמוציונליים.

המינגווי הגיע עם אשתו ובנו הקטן לפריז באמצע שנות ה-20 של המאה שעברה, כי חבריו סיפרו לו שזו עיר זולה וקל לחיות בה אפילו אם אתה עני. היום זה נשמע משעשע, שכן מדובר באחת הערים היקרות בעולם. המינגווי ואשתו הצליחו להסתדר לא רע אז, גם אם נאלצו לוותר על ארוחה פה ושם בזמנים מסוימים. היו פעמים שהסתכנו, הימרו עם ממונם הזעיר במרוצי סוסים והרוויחו הון קטן.

המינגווי מעיד על עצמו ביושר, שהיה אדם קשה לעיתים עם אשתו, במיוחד בכל הקשור לניהול כספים. עם זאת ניכר, שעבור עצמו היה חובב חיים טובים, במיוחד בכל הקשור לארוחות גורמה ומשקאות אלכוהוליים משובחים. כאן צריך לציין שהמינגווי מרבה עד מאוד לתאר שתיית אלכוהול בספר: וויסקי, יינות לבנים, יינות אדומים, ברנדי, קוניאק, ליקר - מה שבא. עד כדי כך, ששמתי לב לא אחת, תוך כדי הקריאה, שבא לי למזוג לעצמי משקה. האלכוהול היה ככל הנראה המענה שלו למצוקות נפשו המצולקת ממלחמת העולם הראשונה, בה שירת ונפצע. הוא ללא ספק היה נציגו של "הדור האבוד", כפי שהגדירה זאת הסופרת גרטרוד שטיין, שאת הסלון שלה נהג לפקוד ועמה היה מיודד.

הסופר בתחילת דרכו התרועע עם אנשי בוהמה רבים, שחיו אז בפריז. ביניהם היו ציירים ,סופרים, משוררים, מבקרי ספרות. אחדים מהם כבר לא ממש זכורים היום, אבל אפשר לציין במיוחד את המשורר עזרא פאונד, עמו היו להמינגווי יחסים חמים במיוחד. פאונד הקים קרן עבור כשרונות במצוקה, הנקראת 'בל אספרי' ,שעזרה להם מעט להחזיק את הראש מעל המים. עבור פאונד ,היה מוכן המינגווי הצעיר למתן את מזגו הנוקשה, אפילו לבצע משלוח אופיום(!) וגם לחטוף קללות ובקבוקי חלב לראש ממשורר תמהוני. חבל שפאונד הפך לפשיסט אנטישמי בהמשך חייו. בכלל, נראה כי הקהילה האמנותית העליזה של בוהמיינים מכל רחבי העולם, חיה בעולם משלה, אקסצנטרי, ללא עכבות ושררה בין חבריה מתירנות מינית, שאני בספק אם ישנה כמוה בפריז של היום.

פרק מרתק במיוחד מוקדש למסעם המשותף של המינגווי וסקוט פיצג'רלד לעיר ליון ובחזרה. בנסיעה הזו הפגין פיצג'רלד התנהגות הזויה ברמות שלא יאומנו - בטח הייתה היום זוכה לשלל אבחנות מתחום בריאות הנפש כמו אובססיה, היפוכונדריה ועוד תארים. האיש שהיה נוירוטי עד העצם והתייחס לבן לווייתו כמו למשרת אישי, חשף בפני המינגווי פרטים אינטימיים מאוד אודות עצמו ואשתו זלדה (אותה המינגווי שנא) . מה שמפתיע עוד יותר, זה שהמינגווי פרסם את כל זה!
הוא סלח לפיצג'רלד על הכול כי העריץ אותו וביתר שאת לאחר שקרא את הרומן החדש שלו 'גטסבי הגדול'. מה שמעניין, זה שהם שתו משקאות חריפים תוך כדי נהיגה ברכב מקרטע על כבישים רעועים. למשטרה באותם ימים זה לא היה אכפת, העיקר שלא ישחקו פוקר!
כך או אחרת, המסע המשותף דחף את המינגווי לשנס מותניים ולהתחיל לכתוב את הרומן הראשון שלו, מה שלימים יהפוך ל -'וזרח השמש'.

המינגווי בסופו של דבר עזב את פריז וגם את האדלי עם מאהבת (ככל הנראה לא הראשונה). אולם פריז תמיד נשארה עמו, בה כנראה הרגיש באמת מאושר, למרות העוני . הוא נזכר בהתרפקות כיצד לווה ספרים וכסף מסילביה ביצ' , בעלת 'שייקספיר אנד קומפני', שעודנה קיימת בפריז (ביקור מומלץ). לדעתי כך הוא אהב גם את האדלי עד סוף חייו, שהייתה מזוהה אצלו עם התקופה המאושרת של אז.


אני אוהב קפסולות זמן כאלה. אמנם מבחינה ספרותית הספר לא מתעלה לרמות מרקיעות שחקים, מדובר באוסף זיכרונות נדיר וחושפני של תקופה, אשר שימשה בסיס להפיכתו של ארנסט המינגווי לענק שגדל להיות.