“אני חושב ,שלמרות הכל הוא אהב אותה ונשא את זיכרון התקופה שלהם יחד עד סוף ימיו. את זה אפשר לומר גם על פריז העיר וגם על אשתו הראשונה של המינגווי, האדלי. את הספר הזה הוא כתב כשכבר היה בגיל העמידה, מפורסם, עשיר, אבל כנראה לא מאושר כמו שציפה להיות. התרשמתי שנפשו של המינגווי לא הייתה שלווה בשום שלב בחייו, גם לא באותה תקופה עליזה של פריז. זה השליך גם על היחסים שלו עם הנשים בחייו, שתמיד היו מורכבים ומאוד אמוציונליים.

המינגווי הגיע עם אשתו ובנו הקטן לפריז באמצע שנות ה-20 של המאה שעברה, כי חבריו סיפרו לו שזו עיר זולה וקל לחיות בה אפילו אם אתה עני. היום זה נשמע משעשע, שכן מדובר באחת הערים היקרות בעולם. המינגווי ואשתו הצליחו להסתדר לא רע אז, גם אם נאלצו לוותר על ארוחה פה ושם בזמנים מסוימים. היו פעמים שהסתכנו, הימרו עם ממונם הזעיר במרוצי סוסים והרוויחו הון קטן.

המינגווי מעיד על עצמו ביושר, שהיה אדם קשה לעיתים עם אשתו, במיוחד בכל הקשור לניהול כספים. עם זאת ניכר, שעבור עצמו היה חובב חיים טובים, במיוחד בכל הקשור לארוחות גורמה ומשקאות אלכוהוליים משובחים. כאן צריך לציין שהמינגווי מרבה עד מאוד לתאר שתיית אלכוהול בספר: וויסקי, יינות לבנים, יינות אדומים, ברנדי, קוניאק, ליקר - מה שבא. עד כדי כך, ששמתי לב לא אחת, תוך כדי הקריאה, שבא לי למזוג לעצמי משקה. האלכוהול היה ככל הנראה המענה שלו למצוקות נפשו המצולקת ממלחמת העולם הראשונה, בה שירת ונפצע. הוא ללא ספק היה נציגו של "הדור האבוד", כפי שהגדירה זאת הסופרת גרטרוד שטיין, שאת הסלון שלה נהג לפקוד ועמה היה מיודד.

הסופר בתחילת דרכו התרועע עם אנשי בוהמה רבים, שחיו אז בפריז. ביניהם היו ציירים ,סופרים, משוררים, מבקרי ספרות. אחדים מהם כבר לא ממש זכורים היום, אבל אפשר לציין במיוחד את המשורר עזרא פאונד, עמו היו להמינגווי יחסים חמים במיוחד. פאונד הקים קרן עבור כשרונות במצוקה, הנקראת 'בל אספרי' ,שעזרה להם מעט להחזיק את הראש מעל המים. עבור פאונד ,היה מוכן המינגווי הצעיר למתן את מזגו הנוקשה, אפילו לבצע משלוח אופיום(!) וגם לחטוף קללות ובקבוקי חלב לראש ממשורר תמהוני. חבל שפאונד הפך לפשיסט אנטישמי בהמשך חייו. בכלל, נראה כי הקהילה האמנותית העליזה של בוהמיינים מכל רחבי העולם, חיה בעולם משלה, אקסצנטרי, ללא עכבות ושררה בין חבריה מתירנות מינית, שאני בספק אם ישנה כמוה בפריז של היום.

פרק מרתק במיוחד מוקדש למסעם המשותף של המינגווי וסקוט פיצג'רלד לעיר ליון ובחזרה. בנסיעה הזו הפגין פיצג'רלד התנהגות הזויה ברמות שלא יאומנו - בטח הייתה היום זוכה לשלל אבחנות מתחום בריאות הנפש כמו אובססיה, היפוכונדריה ועוד תארים. האיש שהיה נוירוטי עד העצם והתייחס לבן לווייתו כמו למשרת אישי, חשף בפני המינגווי פרטים אינטימיים מאוד אודות עצמו ואשתו זלדה (אותה המינגווי שנא) . מה שמפתיע עוד יותר, זה שהמינגווי פרסם את כל זה!
הוא סלח לפיצג'רלד על הכול כי העריץ אותו וביתר שאת לאחר שקרא את הרומן החדש שלו 'גטסבי הגדול'. מה שמעניין, זה שהם שתו משקאות חריפים תוך כדי נהיגה ברכב מקרטע על כבישים רעועים. למשטרה באותם ימים זה לא היה אכפת, העיקר שלא ישחקו פוקר!
כך או אחרת, המסע המשותף דחף את המינגווי לשנס מותניים ולהתחיל לכתוב את הרומן הראשון שלו, מה שלימים יהפוך ל -'וזרח השמש'.

המינגווי בסופו של דבר עזב את פריז וגם את האדלי עם מאהבת (ככל הנראה לא הראשונה). אולם פריז תמיד נשארה עמו, בה כנראה הרגיש באמת מאושר, למרות העוני . הוא נזכר בהתרפקות כיצד לווה ספרים וכסף מסילביה ביצ' , בעלת 'שייקספיר אנד קומפני', שעודנה קיימת בפריז (ביקור מומלץ). לדעתי כך הוא אהב גם את האדלי עד סוף חייו, שהייתה מזוהה אצלו עם התקופה המאושרת של אז.


אני אוהב קפסולות זמן כאלה. אמנם מבחינה ספרותית הספר לא מתעלה לרמות מרקיעות שחקים, מדובר באוסף זיכרונות נדיר וחושפני של תקופה, אשר שימשה בסיס להפיכתו של ארנסט המינגווי לענק שגדל להיות.”

“"אם נתמזל מזלך לגור בפריז כאדם צעיר, היא תישאר איתך בכל אשר תלך, כל שארית חייך, כי פריז היא חגיגה נודדת."

כשרק הגיע לפריז עבד המינגוויי ככתב של ה״טורונטו סטאר״ ובנוסף גם בבתי קפה. יחד עם אשתו הראשונה האדלי התגוררו בדירת שני חדרים ברח' הקרדינל למואן 74, הרחוב הכי עני בפריז, ללא מים חמים וללא שירותים בדירה. בדירה היו מזרן קפיצים, תמונות על הקירות ובעיקר ספרים. את הספרים הוא קנה/שאל מחנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני" בבעלותה של סילביה ביץ', שהפכה לחברה טובה שלו. החנות/ספריה היתה לצומת מקשרת לסופרים אמריקאים ואנגלים בפריז באותם שנים. המינגוויי התחבר לגרטרוד שטיין וביקר אצלה בסטודיו, לעיתים תכופות, אותו תיאר כאחד החדרים הטובים ביותר במוזיאון הטוב ביותר.

המינגוויי זכה לפגוש אמנים רבים, ביניהם פיקאסו וז'ול פסקן, משוררים כמו עזרא פאונד, שהפך לחבר טוב שלו, ובלז סנדראר, סופרים רבים ביניהם פורד מדוקס פורד, פיצג'רלד עליו כתב שלושה פרקים מרתקים בהם הוא מתאר את הפגישה הראשונה שלהם ואת מערכת היחסים המעניינת שהתפתחה ביניהם, הוא גם ישב לשתות עם ג'ויס, שרי יבש למרות שבכל מקום תקראו שהוא היה שותה רק יין לבן שוויצרי, ואף לימד אותו להתאגרף. הם אכלו המון, שתו המון, עשו אהבה.

אלו מכם שקראו ספרים אחרים שלו ימצאו כאן שמות שהיוו השראה לדמויות רבות שלו, למשל המשורר סנדראר, עם פני המתאגרף השבורות והיד הקטועה, שלדעתי שימש השראה לדמותו של הארי מורגן ב"יש ואין", ורבים אחרים שהופיעו ב״וזרח השמש״.

המינגוויי חולק זכרונות רבים מאותם שנים, על הפעם ההיא שנגנבה מזוודה מלאה בכתבי היד שלו, ביניהם טיוטה ראשונה ל"הקץ לנשק", ועל המסע שלו יחד עם אשתו ובנו להאלפים השוויצרים. הוא סיפר איך התרשם כשקרא את "גטסבי הגדול" ועל הטיול שלו יחד עם סקוט לליון. הוא גם תהה איך סופר כמו דוסטוייבסקי "שיכל לכתוב כל כך גרוע, לא ייאמן כמה גרוע, ועדיין לגרום לך לתחושות כל כך עמוקות", ולמרות שעצבן אותו מאד הבטיח שינסה לקרוא את "האחים" פעם נוספת. את טולסטויי, לעומת זאת, אהב מאד.

יכולתי לראות את המינגוויי כשהוא מטייל ברחובות פריז עם אשתו, או כששוחח עם אנשי רוח רבים, וכשאכל תפוזים קטנים וכשקלה ערמונים באח, ראיתי אותו יושב בבתי הקפה הרבים, כשכוס המשקה מונחת מולו על השולחן, כשהוא מחדד את העיפרון והנסורת מסתלסלת לתוך הצלוחית שמתחת למשקה שלו, כשהוא רוכן מעל הפנקס הקטן וכותב את אחד מסיפוריו, ואז הוא מרים את ראשו ומביט בנערה יפה שהצליחה לבלבל ולרגש אותו, או בנוף, או בעוברי האורח.

אלו השנים הטובות של המינגוויי, רוח הנעורים נשבה בגבו, היצירתיות נשפכה ממנו, התשוקה לכתיבה ואף לחיים בערה בו, הוא כתב וחי ללא מעצורים, ללא רסן, חיים של אמן. זו היתה תקופה יפה, קסומה, בה הכל היה אפשרי. ניתן היה להרגיש במה שאפשר לתאר כאופטימיות ואולי גם אמונה, בנחישות שלו ככותב צעיר וחסר גבולות ובכלל כאדם. אלו השנים שקדמו לקושי, שקדמו למרירות ולכאב שמאפיינים את הרומנים שהוא עתיד לכתוב. מידי פעם, בין השורות, הרגשתי במן ריקנות כלשהי, ייאוש וניכור ואולי גם בדידות, בהבנה והשלמה שכל הטוב הזה לא ימשך לעד, שהחגיגה אמנם נודדת אבל בסופו של דבר תסתיים.

פריז, בשנים שאחרי מלחמת העולם מנקודת מבטו של סופר צעיר ומבטיח בתחילת דרכו, מעולם לא היתה כה מושכת ומעוררת פליאה, כה יפה, כה נוסטלגית, משכרת. זו היתה עיר שאפשר היה לחיות בה היטב וגם לעבוד, ולא משנה עד כמה עני היית. תחושות של געגוע ונוסטלגיה, אל עיר שמעולם לא ביקרתי, אל תקופה שלא לקחתי בה חלק, התעוררו לחיים והעלו על פני חיוך ואף קנאה גדולה, כמיהה לחיים אחרים, למקום שכבר לא קיים, לתקופת זמן שלא תחזור, אבל פריז של אותם שנים כבר נעלמה בין קפלי הזמן והאנשים כולם כבר מתו, מה שנשאר הם הריחות והטעמים והזכרונות.”

“כשקראתי את ההקדמה והבנתי שמדובר הפעם בספר בו ניתן לראות לא רק "נגיעות של מציאות", אלא סיפור אוטוביוגרפי של ממש, חשבתי שזה יהיה כמו להסיר את המסך של האדם מאחורי הקוסם מארץ מעוץ.
אבל ככל שהתקדמתי בספר ראיתי שלא מדובר בקולו של מפעיל הבובות שטווה את העלילה במומחיות אלא קולו המוכר של חבר ותיק.
אם אי פעם היה ספק כמה מעצמו מזריק המינגווי לדמויות גיבוריו, הרי הוא נעלם כליל בקריאת היומן הזה. לא קשה להבחין (על אף שהמאורעות קדמו למירב ספריו) בדמויות הנובעות ממנו- פעם נקרא רוברט ג'ורדן, פעם נקרא תומאס האדסון, פעם נקרא הנרי או ג'ייק בארנס. הפעם, הוא נקרא ארנסט המינגווי.

אני אישית נהניתי מהספר, אבל נראה לי שהספר לא כ"כ יקסום למי שלא קרא מספריו לפני כן.”

“מומלץ במיוחד לאוהבי המינגווי ו\או חובבי פריז בשנות הזוהר שלה בהן שימשה בירת הספרות והאמנות.

הכתיבה שלו מצויינת, תיאורית אך נקייה ולא מתפייטת. יש להמינגווי כשרון לעורר בי את התאבון להיות שם, עם הגיבור ואשתו הצעירה, ולחיות את פריז שלהם כחגיגה נודדת.”