ביקורת ספרותית על חגיגה נודדת מאת ארנסט המינגוויי
ספר מעולה

---

"אם נתמזל מזלך לגור בפריז כאדם צעיר, היא תישאר איתך בכל אשר תלך, כל שארית חייך, כי פריז היא חגיגה נודדת."

כשרק הגיע לפריז עבד המינגוויי ככתב של ה״טורונטו סטאר״ ובנוסף גם בבתי קפה. יחד עם אשתו הראשונה האדלי התגוררו בדירת שני חדרים ברח' הקרדינל למואן 74, הרחוב הכי עני בפריז, ללא מים חמים וללא שירותים בדירה. בדירה היו מזרן קפיצים, תמונות על הקירות ובעיקר ספרים. את הספרים הוא קנה/שאל מחנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני" בבעלותה של סילביה ביץ', שהפכה לחברה טובה שלו. החנות/ספריה היתה לצומת מקשרת לסופרים אמריקאים ואנגלים בפריז באותם שנים. המינגוויי התחבר לגרטרוד שטיין וביקר אצלה בסטודיו, לעיתים תכופות, אותו תיאר כאחד החדרים הטובים ביותר במוזיאון הטוב ביותר.

המינגוויי זכה לפגוש אמנים רבים, ביניהם פיקאסו וז'ול פסקן, משוררים כמו עזרא פאונד, שהפך לחבר טוב שלו, ובלז סנדראר, סופרים רבים ביניהם פורד מדוקס פורד, פיצג'רלד עליו כתב שלושה פרקים מרתקים בהם הוא מתאר את הפגישה הראשונה שלהם ואת מערכת היחסים המעניינת שהתפתחה ביניהם, הוא גם ישב לשתות עם ג'ויס, שרי יבש למרות שבכל מקום תקראו שהוא היה שותה רק יין לבן שוויצרי, ואף לימד אותו להתאגרף. הם אכלו המון, שתו המון, עשו אהבה.

אלו מכם שקראו ספרים אחרים שלו ימצאו כאן שמות שהיוו השראה לדמויות רבות שלו, למשל המשורר סנדראר, עם פני המתאגרף השבורות והיד הקטועה, שלדעתי שימש השראה לדמותו של הארי מורגן ב"יש ואין", ורבים אחרים שהופיעו ב״וזרח השמש״.

המינגוויי חולק זכרונות רבים מאותם שנים, על הפעם ההיא שנגנבה מזוודה מלאה בכתבי היד שלו, ביניהם טיוטה ראשונה ל"הקץ לנשק", ועל המסע שלו יחד עם אשתו ובנו להאלפים השוויצרים. הוא סיפר איך התרשם כשקרא את "גטסבי הגדול" ועל הטיול שלו יחד עם סקוט לליון. הוא גם תהה איך סופר כמו דוסטוייבסקי "שיכל לכתוב כל כך גרוע, לא ייאמן כמה גרוע, ועדיין לגרום לך לתחושות כל כך עמוקות", ולמרות שעצבן אותו מאד הבטיח שינסה לקרוא את "האחים" פעם נוספת. את טולסטויי, לעומת זאת, אהב מאד.

יכולתי לראות את המינגוויי כשהוא מטייל ברחובות פריז עם אשתו, או כששוחח עם אנשי רוח רבים, וכשאכל תפוזים קטנים וכשקלה ערמונים באח, ראיתי אותו יושב בבתי הקפה הרבים, כשכוס המשקה מונחת מולו על השולחן, כשהוא מחדד את העיפרון והנסורת מסתלסלת לתוך הצלוחית שמתחת למשקה שלו, כשהוא רוכן מעל הפנקס הקטן וכותב את אחד מסיפוריו, ואז הוא מרים את ראשו ומביט בנערה יפה שהצליחה לבלבל ולרגש אותו, או בנוף, או בעוברי האורח.

אלו השנים הטובות של המינגוויי, רוח הנעורים נשבה בגבו, היצירתיות נשפכה ממנו, התשוקה לכתיבה ואף לחיים בערה בו, הוא כתב וחי ללא מעצורים, ללא רסן, חיים של אמן. זו היתה תקופה יפה, קסומה, בה הכל היה אפשרי. ניתן היה להרגיש במה שאפשר לתאר כאופטימיות ואולי גם אמונה, בנחישות שלו ככותב צעיר וחסר גבולות ובכלל כאדם. אלו השנים שקדמו לקושי, שקדמו למרירות ולכאב שמאפיינים את הרומנים שהוא עתיד לכתוב. מידי פעם, בין השורות, הרגשתי במן ריקנות כלשהי, ייאוש וניכור ואולי גם בדידות, בהבנה והשלמה שכל הטוב הזה לא ימשך לעד, שהחגיגה אמנם נודדת אבל בסופו של דבר תסתיים.

פריז, בשנים שאחרי מלחמת העולם מנקודת מבטו של סופר צעיר ומבטיח בתחילת דרכו, מעולם לא היתה כה מושכת ומעוררת פליאה, כה יפה, כה נוסטלגית, משכרת. זו היתה עיר שאפשר היה לחיות בה היטב וגם לעבוד, ולא משנה עד כמה עני היית. תחושות של געגוע ונוסטלגיה, אל עיר שמעולם לא ביקרתי, אל תקופה שלא לקחתי בה חלק, התעוררו לחיים והעלו על פני חיוך ואף קנאה גדולה, כמיהה לחיים אחרים, למקום שכבר לא קיים, לתקופת זמן שלא תחזור, אבל פריז של אותם שנים כבר נעלמה בין קפלי הזמן והאנשים כולם כבר מתו, מה שנשאר הם הריחות והטעמים והזכרונות.

» ביקורות נוספות של Rasta
» ביקורות נוספות על חגיגה נודדת