ביקורת ספרותית על השידוך - פרוזה # מאת איב האריס

---

היא הכירה אותו בצבא, שירתו יחד בגדוד שקד בגבעתי, משק"ית ת"ש חילונית של בית ספר תיכון יוקרתי וצופים ובית יפה של השכלה ומותגים ומשפחה קטנה ותומכת ואוהבת. הוא חרדל"ש (חרדי לשעבר) למרות ולמורת רוח הוריו התגייס לצבא, מפקד מחלקה בוגר ישיבה טובה, אב רב ראשי בעיירה, בית לא גדול נקי, הורים תשעה אחים, הגדולים שמגדלים את הקטנים, משפחה גדולה מתנהלת עלפי דברי הרב.
הכירו והתאהבו. היו ביחד שנתיים - משפחתה - חיבבה אותו וקיבלה אותו לחיקה, בחור נבון ומנומס, איש שיחה נעים היה, בדרכו למד להכיר את העולם האחר. נבוך היה מהחיבוק המשפחתי, התרבות והערכים שלא הכיר, מהשיח והיכולות הכלכליות שנווטו לבחירות זרות לו.
משפחתו הכילה את השינוי שלו בחייו, כי "לא רצו לאבד אותו". ביקשו ממנו לא לחשוף את חייו בחדשים לעיני אחיו הקטנים. ממנה - התרשמו חיבבו והסתייגו - יפה הייתה, נעימה, מנומסת, עצמאית, חכמה - מרשימה.
אביה, כל הזמן אמר (שלא לאזניה) כי להערכתו הזוגיות שלהם - לא תחזיק מעמד בטיעון שהם שונים. באים מרקע כה שונה, כל כך אחר, שבסופו של יום השוני יפריד ביניהם. כך היה. לאחר קצת יותר משנתיים וטיול יחד להודו - נפרדו. היא חזרה לפניו ושקעה בחיים סטודנטיאליים של לימודים בפקולטה נחשקת באוניברסיטה, נחושה למצות את יכולותיה, במגורים עם שתי שותפות בדירה חמודה, בעבודות סטודנטיאליות פה ושם, בספורט וחברה ותרבות ככל שהזמן אפשר לה ושם בפקולטה גם פגשה אותו, בן הזוג החדש - הדומה לה כל כך מבסיס גידולו ואופי משפחתו. עוד אמר אביה - שיש משהו (קצת קשה אבל שאפשר להבין את המניעים מאחוריו) בשיטת ה"שידך" בקהילה החרדתית היהודית. ודומה בקהילה השמרנית מאוד המוסלמית. וכך גם בקהילה הסגורה המאוד שמרנית הנוצרית. משהו ב"שידך" כי למעשה זה מפגיש בין בני זוג מרקע כה דומה, שהסיכוי להצליח בו ביחד - גבוה. משהו, אבל לא, לא בעד שיטת ה"פוגשים. רואים (ומשוחחים) פעמיים מקסימום ארבע. נפגשים שוב מתחת לחופה. בום. שני זרים - נשואים". בעיה.
פגשתי בו (בספר) במקרה. לא תכננתי. פגשתי, עיינתי לקחתי קראתי והשבתי לאותו המקום - אנחנו לא שייכים לאותו הרקע. על הכותבת לא שמעתי קודם, לא מצאתי מידע על הרקע שלה, אך אין לי ספק שהיא מכירה מקרוב את הקהילה. התוכן נע בין מעניין לבין כתוב בפשטות המביכה בעיקר את הכותבת. דרכו מקבל הקורא הזדמנות (דרך סיפור השידוך בין חני ליפשיץ בת ה-19 וברוך לוי בן ה-20) להכיר מעט ומבחוץ את שיטת "מפעל השידוכים" האולי הגיוני בלוגיקה שלו, אך די מזעזע בדרך הביצוע שלו בקהילה החרדית-חרדתית המדוברת, ודומותיה (שמתוקף כללי השמרנות) נוטים גם שלא להתערבב ביניהן בקשרי שידוכים. וכן, נותן מבט כמו מבפנים (ולא מעל) על חיי האנשים שם. הדלות. הבורות. העוני או לחילופין העושר המופגן בבוטות. תחושת ה"עליונות" ללא סיבה, נהפוכו. אומללות הנשים המסכנות (כן, אמנם יש לחלקן כוח מסוים [שנובע מעושר, שהן מפגינות בבוטות] - כוח שמנווט אותן תוך ניהול הבית שליטה על הבעל והילדים תוך התנהלות רכלנית, תככנית, מרושעת - מכשפתית. ולמי מהן - שאין כח כלל (הנובע בעיקר מעוני ובורות) והן חיות כפועלות אומללות וקטנות, מכונות ילודה ובישול חסרות ערך מעבר לזה. קטנות (אם כי כבדות משקל פיזי) של תכתיבי החברה. התוכן שמתאר את נושא השידוכים דרך זה נכנס גם לחיי אותן הנשים (מלבד חני הכלה, עוד שלוש בעיקר: אמה, אם החתן, הרבנית - כולן נשים אומללות. מאוד. בורות. מוזנחות. מתוסכלות - האחת מזן המכשפה בעלת הממון, השנייה אומללה קטנה והשלישית - בת כלאיים. אומללות ומאוד מתוסכלות.
סיפור פשוט ודי מעניין.

חני מצאה עצמה אומללה בליל כלולותיה, וכך סיכמה יפה, למעשה את הסיפור כולו: "זאת לא אשמתו של אף אחד. אנחנו בכלל לא מכירים זה את זו ובכל זאת מצפים מאיתנו שנגיע מאפס למאה בלילה אחד. זה פשוט מגוחך!"

» ביקורות נוספות של אנוק
» ביקורות נוספות על השידוך - פרוזה #