ביקורת ספרותית על בלובירד מאת ג'נבייב גרהאם
ספר טוב

---

כי פתאום בכמה נקודות ממשק מתחברת ההתמודדות בחזית ובעורף בבלגיה ובצרפת במלחמת העולם הראשונה, אל ימים אלו בחזית העזתית בחזית ובעוטף.

שבעה חודשים מאז השביעי באוקטובר. בלובירד, רומן היסטורי, דומה לרבים אחרים שמדלג בין עבר והווה, ובין דמויות מפרקי ההווה המתחקות אחר עברן המשפחתי ומגלות קשר אל הדמויות מפרקי העבר, מלווה את אלה במסעם עד אל אלו ועד שסיפורם מתחבר.

והפעם מעבר סיפור שמתחיל בתקופת מלחה"ע הראשונה ואז גם התחבר לי בקווי דימיון חזקים ישירות לחודשי מלחמת עזה הראשונים.

אדל סוואר, בלובירד [= מדי האחיות (אז) הזכירו לפצועים ציפור כחולה, על כן הם כינו כך את האחיות],הייתה אחות סיעודית, קנדית, טובת לב מתוקה ומעודנת מאוד גם אמיצה ונועזת מאוד. מתנדבת בתוך משלחת אחיות (אזרחיות) שהגיעו אל החזית (שירתו בבלגיה תחילה ובצרפת בהמשך, בסה"כ במשך שלוש שנים), הן שירתו בבית חולים שדה לצד צוותי הרפואה האחרים (אזרחיים מתנדבים גם הם) מעין תאג"ד או לְבְנָה של פלמ"ר הממוקמים בשטחי הכינוס אם תרצו שם צוותי הרפואה מהתאג"ד או מלבנת הפלמ"ר נוסח מלחה"ע הראשונה, השייכים ליחידות המתמרנות ומח"פקים אותם בצמידות, פינו את הפצועים הישר אל בית חולים השדה. אדל, וחבריה לצוות הרפואה קלטו את הלוחמים הפצועים ביניהם לוחמי יחידת המינהרות (יהל"ם נוסח מלחמת העולם הראשונה, אם תרצו) הם אלו שהובילו חלק ניכר מהלחימה - זו שהתנהלה בתת-קרקע, ושאופי הפציעות שלהם ומכאן גם הטיפול בהם היו אופייניים מאוד לסוג הלחימה ודרשו מן הצוותים להתמודד גם עם פציעות מסוג אופייני להם ופחות שכיח). בין פצועיי לחימת המנהרות פונה במצב קשה גם ג'רי ביילי, קנדי גם הוא. ג'רי נותח מייד עם הגיעו ואושפז וטופל משך שבועות עד שהחלים דיו כדי להשתחרר מהאשפוז ולשוב לחזית, כשפניו ישארו מצולקות ולא רק פניו.

הקשר שהתהווה בינו ובין אדל בתקופת האשפוז מהווה את המשך הסיפור, זה נמשך עוד שנים לאחר המלחמה (ספוילר - לאחר שובם של השניים, לביתם, בשלום יחסי). בהמשך, לאחר שובם לקנדה, יתמודדו ידידנו עם אתגרים שונים, החל בתוצאות מגפת השפעת הספרדית, תקופת היובש, פריחת הכנופיות, דרך סיפורי משפחותיהם עשרות שנים אחרי.

הספר מחולק לארבעה חלקים או פרקים, לפי תקופות.

בעיניי הראשון והשני היו הטובים שבהם והמצדיקים את כתיבת הביקורת - ובעיקר בגלל הממשק המסוים והמפתיע לחודשים האחרונים כאן. לאחר סיום המלחמה ושובם הביתה מגיע פרק ההתמודדות גם עם האובדן, טראומה ופוסטראומה, שכול ואיך מתמודדים ביומיום ובלילות. חזרת החיילים (ובמקרה זה גם האחיות) מתקופה ארוכה מאוד בחזית ותיאור תחושת החלל שנפער כש"נופלת" אצלם ההבנה שהחיים בעורף נמשכו כל העת וממשיכים, ומי והאם יבין אותם, את הסיוטים, את תחושת הבדידות הפנימית. ומה עושים עם הוויכוחים החברתיים והדילמות בעורף לעומת הלכידות והרעות שהייתה בחזית. ומה עם קטועי איברים שלומדים להתמודד עם החיים שהשתנו. ו.. נדמה לי שכולנו מבינים.

לאחר כמחצית הספר, הופך הסיפור לרומן משפחתי תקופתי, התקופות משתנות, וההדמויות עוברות תהליכים ומשתנות, יש התמודדויות, קשיים, ימים מתסכלים וימים קלים, דילמות משפחתיות, חברתיות, שמחות וכעסים. כנופיות ופשע. חיים. נחמד לחובבי הרומנים המשפחתיים.
החצי השני נקרא בקלילות. נחמד.
והסוף, ובכן, זה היה מדיי צפוי ולא הצליח להפתיע למרות הניסיון.

ובגלל שחציו הראשון של הסיפור הפתיע אותי כשהתחבר לי לימים האלו, להתמודדויות, בהחלט הציף, אז אני בוחרת לסיים את הסקירה בהקדשה
לזכרו היקר לי של מיכאל גל ז"ל, נפל ב-10 במארס בחאן יונס. ולזכרם של הנופלים כולם.
וגם, ללוחמי המינהרות ולצוותי התאג"דים והפלמ"רים באשר הם שעשו ועושים כבר חודשים של קודש.
ולקוות שנדע בשורות טובות ותקומה.

» ביקורות נוספות של אנוק
» ביקורות נוספות על בלובירד