ליעד שהם שוב עשה את זה.
נעים לקרוא עוד ספר פרי עטו של השכן מהמשרד הגדול השני במגדל, נפגשנו שוב ושוב במעלית בתקופה האחרונה (עובדים חיוניים מסתבר ובאותו התחום ידענו) - בירידה למקלט בהתראות לקראת אזעקות, ויצא ששוחחנו במקלט - גם על הספר הזה.
אז הגילוי הנאות נעשה.
שוב ליעד עם מותחן משפטי-חברתי בוחן נושא בתחום ורוקם סביבו סיפור מתח. הפעם על הפרק משפט ועיתונות ותסבוכת משפחתית.
שופט עליון בדימוס, החברה הלהט"בית, משפחתיות, כמה חשובה הכנות והאמת בקשר כמה מפחיד הפחד מפני האמת ולכמה נזק הוא יכול לגרום. ועד כמה שקר יכול להחריב ולחבל.
גיא, הפרקליט הבכיר, המועמד הטבעי לאור הישיגיו המקצועיים, לתפקיד פרקליט מחוז תל אביב ושלא מקבל את התפקיד ולא ברור (לו) מדוע הוא בנו של שופט העליון בדימוס. ופיטר העיתונאי הבועט מלונדון שאצלו כמה מן התשובות - רגע במערבולת תהיות ורגע עולים על הדרך - בדרך לפתרון הסוגייה המשפטית, משפחתית, ומה אם "על הדרך" מצטרפת גם שאלה רפואית.
יופי של ספר.

סיפור המתאר את ההתמודדויות של ויקי לוי, אישה בשנות הארבעים שלה שנפצעה אנושות בתאונת הרכבת סמוך לרבדים (2005) ושלמרות כל ההערכות והסיכויים שרדה ולימים המשיכה בחייה ואף שינתה את דרכה מקריירת ניהול סניף בנק בתל אביב להתמסרות ליוגה וחיפוש משמעות רוחנית. עם פציעתה והתמודדותה עם הנכות, עם חיי נישואים בעייתיים (מצד אחד אשת קריירה מצליחה מצד שני האישה הכנועה והנפגעת), ואמהות לצד כל אלו.
ויקי לוי, התגוררה עם משפחתה בלהבים, תפקיד ניהולי בבנק במרכז תל אביב - והייתה על הקו יומיום ברכבת, עד ליומה האחרון במשרד (בהגדרה רגע לפני יציאה למשרת שליחות בטורונטו גם רגע לפני התאונה ששינתה את חייה וחיי משפחתה). מתחיל מרתק, סיפור הפציעה וההתמודדות לצד פלשבקים תוך פציעה שמחזירים אותה במחשבות ואותנו בקריאה לסיפור עברה מאז ילדותה והעלייה לארץ, דרך הנעורים וההתאהבות והחברות (הקנאית והרעילה) עם מוריס האיש שיהפוך בעלה וימשיך להרעיל את הזוגיות שלהם. (אין כאן ספויילרים).
ספר יחיד לאישה שמספרת את התמודדותה האישית - סיפור לא פשוט ומעורר אמפתיה.
אלא ש.. הסיפור (380 עמ') ארוך מדיי. בשלב מסויים הופך לעוס ונמרח, ובשלב מסויים - עליי נמאס. לו היה תמציתי יותר, ענייני יותר. מתרכז ואולי מסתפק בחצי הראשון - הפציעה, ההתמודדות, רקע העבר ובחלק האחרון ממש - השינוי בעקבות אלו, ופחות נכנס למציצנות החיים הפרטיים (החצי השני של הסיפור - חיי הנישואים הרעילים, הבגידות, הקנאה) - היה טוב הרבה יותר.

אז מה בעצם היה בו שכל כך נגע בי. שהכאיב, שהרטיט, שנגע עמוק?
הרי במבט-על מדובר ברומן דרמה, בו שתי משפחות, שתיהן פגועות - בשני המקרים בעקבות אבדן שהוביל לקושי עצום אצל כל אחד(ת) מבני המשפחה להמשיך. כשאצל כל אחד(ת) מתוארת התמודדות על פי אופיים, חוזקם, יכולותיהם, ובכל מקרה כל אחד לקח לפינה משלו ונוצרו ריחוקים עד נתקים, מלווים בכעסים או משקעים. והתרסקויות.
ועל שתי חברות טובות, חברות נפש טולי המגניבה וקייט החנונית שנפטרה בעקבות מחלה (אחד האבדנים) ושמאז נפגשו בילדותן (בספר הקודם אותו לא קראתי, לא חובה כדי לקרוא את זה) וכבר עברו כארבעים שנים. וגם אצלן - משקעים וכעסים ונתק ואיחוד רגע לפני אבדן והתרסקות ומעוף לרחוק.
אצל כולם למעשה נתק או קצר בתקשורת או תקשורת גרועה שהובילו לכל הרע הזה.
ולמעשה, לקחת את התמהיל של משפחה ומורכבות בה, אנשים שונים ומורכבים בתוכם, ההתמודדות של כל אחד עם מצבים, תוך עוד כמה דרמות בדרך, וסוף - שיהיה טוב או לא.
ויש את הסבתא ואת התאומים הקטנים שכן מקרינים אופטימיות ומעט שמחה ונקודה של אור - כל זה יכול ליצור סיפור טוב אם נכתב טוב.
וזה, כן זה נכתב טוב, כריסטין האנה כותבת סוחף. או.קי, יופי. ועדיין, מה כאן כל כך נגע בי, כל כך עמוק, עד שקראתי את כל 440 העמודים ביומיים, אחרי שאיבדתי כך נראה את יכולת הריכוז בקריאה שאיננה חובה, עבודה, או ענייני היום? כנראה (שגם אולם) פחות המה ויותר המתי.
בתקופת ארוכה מדיי ומתארכת נראה שעד בלי די, ודי, חודשים שיצרו כבר שנה וחצי קשה קשה קשה של הכול, שמקשה אפילו לקחת ספר פרוזה נחמד וככה פשוט וטוב לצלול לתוכו, הסיפור הזה - כמו שהוא, עם מה שהוא מביא, נגע וריתק אליו. הוא נגע בכאב ובאובדן, באנשים שיצאו מביתם ברגע נורא לתקופה ארוכה, בשכול של מלחמה.
אז כן, בפשטות היפה שלו הוא מומלץ כי הוא ידע בדרכו שלו, בכתיבה שלה, לנגוע עמוק ואולי טיפה אף לרפא.
הוא לא כל כך קל לקריאה אבל הוא דמיוני לחלוטין, אז גם מוכרת הגפרורים הקטנה של אנדרסן לא קל לקריאה.
ולעוף רחוק הוא נעים, ואפשר לאהוב את הדמויות - את כולן, את ה"טובות" יותר ואת ה"רעות" יותר, שהרוע שלהן (כמובן) בא מקושי להתמודד וכאב ופגיעה. וגם בתובנה (המובנת מאליה) שתקשורת בין אנשים היא חשובה. הכי חשובה - אם היא אומרת טוב ואם היא אומרת רע. ובשתי חברות ילדות, חברות נפש שעפו רחוק. ואור אחד מאיר מרחוק. וציור עטיפה מתוק.
אז עוד אחד טוב מבית כריסטין האנה.

הספר השלישי בסדרת "לפני שהקפה יתקרר"
הפעם עברנו מקום התרחשות מטוקיו לעיר הנמל הקודאטה שבצפון יפן. הסיפור כולו מתרחש בקפה 'דונה דונה'.
(שני קודמיו התרחשו בקפה 'פיוניקולי פוניקולה' בטוקיו. שני בתי הקפה קטנים, ממוקמים בסימטאות קטנות וצרות, תלולות העולות לצלע הר. מעט חשוכים, מעט נסתרים, בשניהם אפשר לדעת מה קורה בחוץ רק אם פותחים את הדלת ובשניהם אחרי פתיחת הדלת עלי השלכת בולטים. מה השעה ביממה? – שלושה שעונים בבית הקפה אחד מאחר, אחד מקדים וזה האמצעי – מדויק.
חלק מהדמויות חוזרות שוב מהספרים הקודמים (בני משפחת טוקיטה הם בעלי ועובדי שני בתי הקפה) דוגמת נאגארה טוקיטה מנהל דונה דונה, שנכח בספרים הקודמים כמנהל פוניקולה. אמו יוקארי ובתו מיקה ועוד מספר עובדי הקפה בני אותה המשפחה מספקים את הקפה הכה מיוחד עם האפשרות לחזור אחורה לעבר למספר דקות, או (חידוש מהספרים הקודמים) ללכת קדימה לעתיד למספר דקות – אל נקודת פגישה אנושית מאוד מיוחדת, לרוב לשם סגירת מעגל רגשות, כדי שההולך בזמן יוכל לחזור להווה ולהמשיך את חייו באופן שלם יותר או טוב יותר עם עצמו. וחלקן חדשות וחלקן אורחות בספר זה.
כמו בשני הספרים הקודמים, הסיפור כולו מתרחש בבית הקפה, הוא מלא בתיאורים מפורטים קטנים קטנים של המקום, בתיאור הדמויות בפירוט דק ועדין ומלא פרטים: הבעות פנים, תנועות גוף, לבוש, התנהגות.
וכמו בשני הספרים הקודמים, במוקד ארבעה סיפורים אנושיים אישיים מאוד של אנשים הבאים לבית הקפה לאחר ששמעו על האפשרות לעבור בזמן לדקות למפגש עם איש יקר להם שאינו עוד. הסיפורים שלהם שהם הרקע לצורך בפגישה, הפירוט שלהם, ותיאור המסע בזמן והמפגש עם המכר/ה של הדמות שאיננו/ה עוד ותוצאות המפגש.
ולמעבר לעבר / עתיד ולמפגש הקצר: כללים ברורים ונוקשים מאוד יש להם, ורק אם אותם כללים מתקיימים המפגש מתקיים ועובר בהצלחה – על העובר בזמן להתיישב בכיסא אחד מסוים (עליו יושב לאורך כל היום, כל יום, ג'נטלמן דומם לבוש שחור, קורא ספר, ולוגם כוסות קפה – זוהי רוח רפאים של אדם שעבר לעבר בעבר אך לא קיים את כלל החזרה, כלומר הניח לקפה המעבר שלו להתקרר בטרם שב מהעבר. לא הבנתם? כמובן, אז הכללים הם:
העובר בזמן מתיישב בכיסא המסוים, אפשרי רק פעם ביום כשרוח הרפאים קמה למספר דקות. הוא מקבל מבת משפחת טוקיטה - קפה רותח, עליו ללגום ממנו ולהקפיד לחזור מהמעבר בזמן ללגום לשתות את כולו בטרם הקפה יתקרר. לא קוים הכלל והקפה התקרר? – הרי אתה הופך לרוח רפאים. תנאים נוספים שעליהם להתקיים: הדמות איתה העובר בזמן הולך להיפגש חייבת הייתה לבקר בעבר (או חייבת לבקר בעתיד) בבית הקפה הזה, על העובר בזמן לדעת בדיוק מתי זה היה (יהיה) ולכוון להגיע לאותו הרגע בבית הקפה, לשם המפגש.
אז, ארבעה סיפורים, ועוד מספר דמויות קבועות. והרבה תיאורים קטנים ומפורטים והרבה תשומת לב לאסתטיקה של הפרטים. וסיפור איטי-איטי ויפה יפה. ושקט שקט. ולמעשה, אחרי טיול ביפן אפשר להבין יותר את האסתטיקה המפורטת הזו של פירוט החפצים, הבעות הפנים, הלבוש ופירוט השקט ואף את תשומת הלב לשינויי הצבע היומיים של עלי השלכת הנראים על מפתן הדלת של בית הקפה.
קטן (208 עמ'), גם תמציתי גם מפורט, בורח מהמציאות לסוג של אגדה, ויפה יפה.

"הסיפור שלפנינו מתחיל בשנת 1469, השנה החמישית לשלטונו של הקיסר צֶ'נְג-חוּאָה, כשטָאן יוּן-סְיֶין הייתה בת שמונה"
כך מתחיל הסיפור שמסתיים בשנת 1,554, ומלווה את מסע חייה של טאן יון-סיין לאורך ארבע העונות שלה אלו התקופות בחיי האישה הסינית לכל אורכם:
'ימי החלב' (ילדות הכוללת את ימי קשירת הרגליים - וזה בתנאי שהילדה היא בת למשפחת מעמד מכובד ו"זוכה" בעינויי יצירת המום בכפות רגליה).
'ימי איסוף השיער בסיכות' (ילדות מאוחרת ועד לנישואים בגיל 15)
'ימי האורז והמלח' (של האישה הנשואה, החיה בבית משפחת בעלה המשודך לה עוד מימי 'ימי החלב', ומגדלת את בניה [רצוי וכדאי] או בנותיה [הרבה פחות] עד
להגעתן לגיל 15 ולצאתן לבית בעליהן.
'ימי הישיבה הדמומה' (שנות הזקנה) אם התמזל מזלה וצלחה מחלות, חוליים ומגפות, הריונות לא מטופלים, לידות לא מוצלחות, מלחמות, אלימות, חמות, ושאר צרות עד הגעתה אל שנות הזקנה וישיבתה הדמומה כחמות-צרה בעצמה, בתנאי שהתמזל מזלה להיות אם לבנים.
כל הלו"ז הזה יתקיים בתנאי שהאישה בת מזל היא ובת למשפחה מכובדת (השכלה או ממון) ולא פילגש (מגיל 15), משרתת (כנ"ל), מיילדת, 'דודה אלמנה', זונה (מגיל 15) וכדומה.

אז, הספר מלווה את יו סיין מאז היותה בת 8 כשהיא בעונת 'ימי החלב' שלה, רגליה כבר קשורות והיא מתייתמת מאמה (אשר מתה כתוצאה מזיהום לא מטופל ברגליה הקשורות). אז היא נשלחת אל סביה (סבא - רופא. ובאופן מאוד יוצא דופן סבתא - רופאה).
שם, אצלם, מתעצבת אישיותה – היא ילדה חכמה וכישרונית, כך מגלים סביה, ולמרות היותה סתם רק בת – מחליטים הם ללמד אותה את תורת הרפואה. אז כן, הרופאים הסינים ההם לא היו בעלי השכלה ותארים, לא למדו בפקולטה לרפואה, לא באקדמיה כלל, לא בתיכון בכלל והיו גברים. הם העבירו את תיאוריית תורת הבנת הגוף וגם הנפש והקשר הרפואי ביניהם מאב לבן. הם למדו והעבירו מאב לבן את מסקנות השפעת הפקת תמציות חומרים הלקוחים מן הצומח על סימפטומים שונים בגוף, ובשיטת הניסוי והתהייה והניסוי והטעיה ובשיטה של תיעוד במחברת של מקרים ושל דרכי הטיפול ומידת ההשפעה הטיפולית – למדו, הסיקו, הפיקו, והמשיכו (וקרה איכשהו שסבתא חדרה לעולם הזה והייתה לרופאת נשים בעיקר, מוכשרת ומוצלחת). מן הסתם עם דרך הריפוי הזו התמותה גם היא הייתה גבוהה ומוקדמת.

אם כן, יו סיין לצד תקופותיה בהיותה ילדה, נערה, אישה ואף קשישה השגרתיים כבת למעמד הגבוה הייתה גם 'רופאה' (שטיפלה בנשות וילדי חצר משפחתה מנישואים [ומדובר בחצר משפחה מיוחסת, מורחבת וגדולה ורבת השפעה, הכוללת גם פילגשים, כמובן משרתות, גם ילדים מכל הכיוונים, גם דודות אלמנות ושאר טיפוסים]) ובדרכה השקטה, הכישרונית והנחושה פילסה את דרכה אל ההכרה בה גם אל מחוץ למעגל הנשים והילדים ובהמשך אף אל מחוץ לקהילת החצר המשפחתית. הסיפור שמלווה את יון סיין דרך כל שלבי חייה, מפגיש את הקורא גם עם האנשים סביבה (כולל חברתה הקרובה, המיילדת, וסיפורה המיוחד), עם התרבות, המנטליות, הלך הרוח והטבע המשתנה עם עונות השנה ותקופות חיי האישה.

את ההכרה כרופאה קיבלה יו סיין בזכות האמור לעיל וגם בזכות פתרון תעלומת מותה המסתורי של 'דודה אלמנה מופתית' כן, גם כאלו היו בחצר (והכוונה לרווקות מכוערות שלא נמצא להן שידוך ונותרו בבית משפחתן הגרעינית על תקן דודות).
מעין סיפור תעלומה בתוך סיפור חיים.
מסע החיים מסתיים עם מותה של הרופאה בהיותה בת 94, קשישה מאוד לאותה התקופה.

אל ספריה של ליסה סי נחשפתי עם פרסום הראשון שלה "סיפור כתוב במניפה" (עוד המלצה חמה על הדרך), בהמשך, התמדתי וקראתי את כל ספריה שתורגמו, חיפשתי את קסם הראשון, אולם כולם אכזבו אותי, אף אחד מהם לא שיחזר את היופי המיוחד והקסום של "סיפור כתוב במניפה", עד שהגיע "מעגל הנשים..." הזה, בו מצאתי לגמרי עוד קסם פרי עטה (למעשה המעגל משחזר את הסגנון של המניפה).
מקווה שזה לא יהיה האחרון שסוגר מעגל.

נהיד, הנערה מח'ומיין (איראן). בראשית שנות החמישים בהיותה בת 13 ממשיכה במסע שהחל בלידתה אז הובטחה בנדר ע"י אימה ליעקב (בן ה-8) בנו של אחיה. נהיד לא מודעת לעתידה המיועד ולמסע הצפוי – אותם תלמד על גופה ונפשה תוך כדי תנועה.
העלם המובטח עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער (כפי הנראה) אי אלו שנים קודם, ונקלט בקיבוץ "רגב" (המומצא) בנגב בתוך קבוצת נוער החוץ של עליית הנוער. וכעת תורה של נהיר לצאת. את אות מועד היציאה קבע טריגר הקשור בבית הספר ובהיותה תלמידה יהודייה יחידה בכיתתה.
תחנת טרום יציאה – מסיבת אירוסין שמחה בבית המשפחה (רק בסופה נהיד מגלה שהסיטואצייה קשורה בה ובאיזשהו יעקב, בן דוד, החי ב"שראלייה"). תחנה ראשונה - נשלחת מביתה לטהרן לבית סבתה הטובה והמכילה לתקופה של תחנת מעבר. תחנה שנייה - בהיותה כבת 14 נשלחת לתחנת מעבר נוספת (שער יציאה) מחנה טרום עלייה לארץ ישראל, ולאחר שבועות מספר נשלחת באוניית עולים לארץ ישראל. תחנה שלישית – מחנה עולים בעתלית (כפי הנראה). תחנה רביעית ואחרונה - לאחר עוד מספר שבועות – יעקב המיועד מגיע מלווה בטנדר ובדויד המדריך, קיבוצניק ותיק כולל כל הסממנים הסטיגמטיים, לוקחים את הבובה, כלומר את נהיד וחפציה, אל הנגב, לבית הקבע שלה, ביתה החדש בקיבוץ.
עד כאן החלק הראשון, עליו עוד ידובר בהמשך הביקורת.
שם, בתחנת הקבע מתחיל חלקו השני של הספר.
עם הגעתם לקיבוץ, הבובה כלומר נהיד מופשטת באחת מכל שכבותיה תרתי-משמע ומולבשת בשכבות נערה ב"חבורת נוער החוץ" בקיבוץ. היא הופכת מנהיד לתמר. מנערה פרסיית לבוש, הרגלים, מנטליות, שפה. לישראלית לבוש, הרגלים, מנטליות, שפה. לקיבוצניקית קבוצת הנוער לבוש, הרגלים, מנטליות, שפה – שם, מופתעת מדרך החיים והמנטליות הכל כך אחרת משלה לומדת להיות בובה ככל הבובות בקבוצה ובקיבוץ. ו בקיבוץ מצד אחד די הודות למנטליות מצד שני למרות, מתחילה תמר לפתח אישיות עצמאית. ויש אחת כזו: מתחת לבובה - אט אט יוצאת התמר מהנהיד - ומתגלה אישיות כישרונית, עצמאית חזקה ומרשימה. יופי.
לגבי הספר: נקודת זכות ראשונה, הספר (החדש) הוקדש לאנשי העוטף. קהילות הקיבוצים קיבלו אותו. שאפו, מחווה יפה.
לגבי נקודות כן בעדו ופחות בעדו: תלוי מי קהל היעד לו מיועד הספר. בחלקו הראשון, הספר משמים. בחלקו השני, הוא מתאר ישירות ובלי התייפיפות את עקרונות, אידאולוגיה וחיי הקיבוצים השיתופיים וחיי החברה (השמרנית לאידאולוגיה) בהם, עם הקמתם ובעשורים הראשונים למדינה - על יתרונותיהם ויופיים ועל חסרונותיהם וכיעורם - כפי שהיו. הוא מביא מחיי קיבוצי הנגב. ובחלקו האחרון, עת תמר וקבוצות חברת הנוער שירתו בצבא בגרעין נח"ל, היוו את הגרעין שהקים את ניר-עוז (אני מניחה שהפרק האחרון נכתב לפני ה7 באוק. ובמקרה היה זה ניר עוז). מידעי ההיסטוריה כמעט נכונים. והסיפור עצמו – אז, שוב אשוב לנקודת הפתיחה, תלוי מי קהל היעד – הייתי אומרת שאם קהל היעד הוא ילדים ונוער – יופי של סיפור מלווה בשיעור בתולדות.., סיפור דמיוני, נחמד ונעים, על ילדוּת יהודית בעיירה אירנית דרך טהרן עבור במחנות העולים ועד לקיבוצים השיתופיים בעברם. מההתנהלות, המנטליות ודרך החיים של משפחה יהודית בעיירה מוסלמית ברובה באיראן ועד חברת הנעורים בקיבוץ. קונפליקטים כאלו שם ואחרים שם. עולים נצל"שים שכבר "ותיקים" ועולים חדשים ממדינות ערב.
ואם קהל היעד הוא מבוגרים או נוער מחפשי סיפור פרוזה טוב – אז, הרי שכאן משהו די סתמי, כתוב פשוט ולא מעניין, די משמים.

הסיום מביא את הקונפליקט בו היו רבים מבוגרי חברת נוער החוץ, וגם ילדי הקיבוץ (הוותיקים, עם אבא-אמא-אחים בין ארבע וחצי לשש וחצי) אי אז בשנות השישים-שמונים,
https://www.youtube.com/watch?v=HjQhVTTC6_4

לימים טובים של חזרה שיקום ותקומה בקיבוצי העוטף ולא רק.

"אם לא היו לי קרובי משפחה [או חברים] לרוץ אליהם בשעת הצורך, הייתי חיה התקף חרדה"

כי חודשיים וחצי, עשרה שבועות - כלום לא נקרא חוץ ממה שרע. כלום לא נצפה חוץ ממה שעושה רע. ואולי טוב שהעשייה נעשית והרבה לצד העבודה שנמשכת (בערך, לא ממש) בסוג של אין ברירה.
ובחדר הריק של הילד, שכבר מזמן חייל ופתאום משחקי המלחמה הפכו פרק אמיתי בחיים והילד מתמרן מפקד במלחמה, נותר מאחור בודד בין בודדים רבים גם "אבא ארך רגליים" הספר הנאיבי המתוק, כזה של סתם כמה שעות קטנות של ימים טובים. ולפתע הוא כל כך התאים, ככה אחרי שנים, לרגיעון לגעגוע, לבריחה קלילה לסתם תחושת שגרה פשוטה.
עם הנאיביות, ההומור הדק, המתיקות, האיורים הקטנים.
ואז, גם התגלה שיצא ספר חדש, המשך לראשון, "אבא ארך רגליים 2" המשמח.

וזה השני כתוב בסגנון של הראשון, אותה נאיביות מתוקה, הומור דק, חדוות יומיום של ילדים, איורים קטנים.
הפעם ג'ודי אותה הנערה השנונה חדת הלשון והמקסימה, שכותבת את המכתבים לארך הרגליים בספר הראשון, כבר אישה מבוגרת שהסתדרה לא רע ומתוקף תפקידה מְמַנה מנהלת חדשה לפנימייה, בראייה מקורית ושונה, יצירתית וחכמה, חושבת על סאלי חברתה, בת גילה, החברה אתה חלקה חדר בקולג' ועל פניו כל כך לא מתאימה למשימה - לניהול הפנימייה - גם סאלי זו, בת תפנוקים למשפחה עשירה, מופתעת מההצעה כי מה הקשר בינה לבין פנימייה, ילדי פנימייה יתומים ואומללים, ילדים שבאים ממשפחות חרבות. היא מתלבטת, אך בהיותה בוגרת קולג' משועממת מחליטה לנסות, לתפקיד זמני (מבחינתה) כמובן לתקופה קצרת מועד עד שתגיע הצעה למשרה ראויה או האיש שאתו תבנה את ביתה. וקסם קורה, גם בספר הזה.

גם השני כקודמו הוא רומן מכתבים שכותבת הפעם סאלי המנהלת, לסירוגין לג'ודי חברתה, לרופא הילדים, ולעוד מספר יעדים. מתפתחים קשרים, צצים ילדים מקסימים. התמודדויות רגישות ויפות. חמוד מאוד.

ומה הקשר לציטוט שפתח את הסקירה ולזה שסוגר אותה? תוך כדי קריאת הספר הקליל הזה, וכנראה שאי אפשר לברוח מזה, צצים פה ושם לא מעט משפטים שהיו בסתם ימים נקראים וחולפים, אך לא עכשיו, כשהרבה משפטים מחזירים חזרה לימים האלו, מקרקעים את המחשבות שוב מהניסיון לנדוד, שוב להיסגר, שוב לכאוב.

"...ועוד הרבה ילדים ראו מראות מזעזעים [...] ואף חוו בעצמם חוויות של התעללות, ממש כואב הלב. אני מקווה שאחרי שנים אחדות שבהן הילדים יחוו שוב בית, חמימות, אהבה בלי גבול ואושר, הם יוכלו להתרפא מהזיכרונות הקשים שחרותים בליבם"

לימים טובים יותר.

בדרך הטבע הולך ומתמעט מספרם של שורדי השואה שחיים בינינו ומעידים את סיפור הישרדותם ואת סיפור מותם של אחרים ומה היה. וחשוב, כל כך חשוב שתשמרנה עדויות ושתעבורנה הלאה. אז, אתרי הגטאות ומחנות העבודה וההשמדה באירופה מלאים ראיות ועדויות – מָרְאות עיניים משמעותיים ומרטיטים. וארכיוני יד ושם ולוחמי הגטאות והמוזיאונים השונים בעולם מלאים בהם כתובים ומוקלטים אותנטיים יותר או פחות – והנה, עוד מסמך חשוב. חשוב משני היבטים.
בכתיבה אישית אנושית, מצמררת ומרטיטה ומרתקת בספר שיצא לאור כחמישים שנים לאחר שנכתב פרי יומן שנכתב תוך כדי ושנמצא לאחר המלחמה.

צאלק פרחודניק, יהודי ורשאי צעיר, כתב את יומנו האישי לאורך שנתיים בהם הוחבא / הוסתר במסתור: בחנות קטנה בוורשה. במסתור שהה ביחד עם עוד שלושה, שני בני משפחה ועוד נערה. ביומנו האישי הוא מתעד ומעיד את שעבר עליו בשנות פולין הכבושה בידי הנאצים (1943-1939). תחילה מספר את השנים טרם הגיע למסתור, אז היה פעיל במשטרה היהודית בוולצוב, רעייתו ובתו שולחו אל מותן בטרבלינקה, החיים בגטו אוטבוצק, הוא מנתח את שהיה, מעלה רגשי אשם על חלקו בשילוח אשתו ובתו. ובעיקר מביא צאלק כיומן תיעודי בעיקר את ימיו במסתור. צאלק לא שרד את השואה ונספה בוורשה ב-1944.

צאלק אנושי מאוד, שיפוטי גם כלפי עצמו וכמובן כלפי ההתרחשויות, בציניות של פחד וברגישות כותב ומתעד את ימיו וימי שותפיו במסתור, את הפולנייה שהסתירה אותם.

הסיפור הזה לקח אותי אל סיפורו של בית המרקחת "בית המרקחת מתחת לנשר" (Apteka Pod orłem), שנמצא בכיכר זגודי, בשטח הגטו בקרקוב. בו הסתיר בחדר אחורי קטן ומוסתר בארון תרופות והציל הרוקח הפולני תאדֶאּוש פנקיֶיביץ' יהודים. סיפורים אלו מביאים לצד עדויות השורדים גם את סיפורם הלא פחות חשוב של המסתירים שהסתכנו מאוד רק כדי להציל יהודים - ההיבט השני.

לימים נודע לאח של צאלק, אח ששרד, כי צאלק כתב והותיר אחריו יומן אישי מתעד, וכחמישים שנים לאחר כתיבתו הוציא האת היומן לאור כספר-אנדרטה שמביא מסמך אותנטי היסטורי מרגש וחשוב.

הספר הזה הולך להוציא ממני השתפכות מאוד לא אופיינית.

דרור שגב לוקח את רונן, גיבור ספרו, גבר בן 55 שלכאורה יש לו כל הטוב כדי שיהיה לו טוב. הוא מנכ"ל שותף בחברה מצליחה, עטוף במשפחה של אישה חמה ואוהבת, יפה ומצליחה, בן ובת בוגרים ואוהבים וכלב נאמן ומשפחה מורחבת נוכחת. ובית פרברי כמו שיש למשפחות המצליחות. חברים טובים - טובים באמת. תחביבי פנאי של ים ומטקות וספורט וטיולים ומוסיקה. רונן גם אוהב לבשל ולהאכיל את המשפחה במאכלי נשמה שהורישה לו אמו מלאי טעם וצבע וריח ואהבה. רונן.
ומה עם הבריאות, רונן? הוא מתקשה לנשום. עם כל מה שיש לו ובו, רונן מתקשה לנשום. משהו אצלו לא פועם. הוא מתקשה לנשום ויש ימים קשים כל כך שהוא מתקשה לתפקד. וגם...

ודרור שגב לוקח אותו ובתקופה קצרה מקלף ממנו את עורו שכבה, שכבה. את השכבה העליונה החשופה שהיא קשה ומצולקת, יבשה, עכורה.
ומקלף עוד שכבה ועוד שכבה ומגיע ללב ומגיע למוח ולמערכת העצבים – פותח, מקיז דם, ודמעות וכאב עצום ואת החבר הכי טוב שנהרג בלבנון כשרונן עצמו מתקשה עם זיכרונות לבנון. ומלטף, מעסה, מורח פולידין ומשחה אנטיביוטית. וגם....

אני ממעטת לקרוא סופרים ישראליים עכשוויים (למעט מותחנים משפטיים ועוד מעט), וזה לא שאני לא בעדם, חלילה. זה פשוט לא מעניין אותי הכאן והעכשיו המוכרים לי.
עם זאת, את שגב אני אוהבת לקרוא, כי הוא נוגע כל כך – תמיד. ועם פועם אי אפשר שלא להזדהות ולהרגיש חזק. נכון, אמנם לא גדלתי בילדותי המוקדמת בישראל ובשכונה של פעם, אם כי בארץ רחוקה והשמש והים לא היו, אמנם לא עם המאכלים והטעמים והצבעים והריחות והסבתא שמאכילה באהבה המתוארים בעוצמה אבל הגעתי בשלב מסוים והתמודדתי עם בית ספר ושפה והחברה והטעמים והצבעים - וכן היה הים. הרבה ים. כל כך היה - לבילוי ולדמעות. וכן היו תנועת נוער, ותיכון וצבא טיולים וחברה ומוסיקה. וטראומות וזיכרונות והחברים הטובים שנותרו בלבנון – ותוך כדי קריאה של שגב חשבתי לי האם אני נפרדתי מאותה תקופה או שיש לי שכבת עור עכורה מסתירה. וכן, יש את בן הזוג שגדל כאן מאפס, אמנם לא בשכונה של פעם אבל בסוג של, אמנם לא על חוף ימה של חדרה – אבל לא רחוק מהים ובדומה לרונן גם עם גלשן וחדר מלא תקליטים, ודומה בגילו לרונן, ומזכיר אותו, וכן גם הוא עודו חווה את טראומות לבנון בפלאשבקים ואת זיכרונות החבר הכי טוב שנשאר שם. ו.. אולי גם חווה קושי לפעום. אז, 'פועם' יעבור אליו עם המלצה חמה. לא בטוחה שלא יזיל בסתר דמעה, ואולי גם יקלף איזו שכבה קשה, בטח ירגיש קרוב.

וכמו סימן היכר לספריו של שגב, גם כאן מלווה את הספר פלייליסט – והוא מקסים.

אז, כן, דרור שגב חוזר עם עוד ספר נהדר. מסוג הסיפורים שהם אמנם כאן ועכשיו סטייל עם זאת כתובים כל כך טוב ונוגעים ומדברים ישר פנימה - שכן.