#
במרתף אחד ביפן יש בית קפה עתיק. במקום יש רק שלושה שולחנות לזוג, שלושה כיסאות ליד הבאר ושירות לא ידידותי. בכיסא אחד מסויים אפשר לחזור בזמן לתקופה שהחוזר קובע. התנאי הוא שאפשר להישאר באותו זמן רק כל עוד הקפה – שחייבים לשתות אותו – לא מתקרר. אי אפשר להשפיע מהסיור בעבר על ההווה, אבל אפשר ללמוד המון דברים על עצמך ולנסות להשלים את מה שלא הספקת.

על פניו – רעיון מקסים שהיה אמור למצוא מאד חן בעיני. י

אם בספר הקודם שקראתי, הופיע בית קפה עם חתולים, אז בספר הזה יש בית קפה מוזר לא פחות: בית קפה שמאפשר ליושביו לחזור בזמן.

אם היו שואלים אותי לאיזו תקופה בעבר, או אפילו בעתיד, אני רוצה להגיע, היה לי קשה כל כך לענות כי יש הרבה אופציות. בתום הקריאה בספר הזה, האופציה של לחזור בזמן ליום שבו התחלתי אותו, נראית אופציה לא רעה בכלל.

ולמה? כי מדובר בספר מלא בקסם, אמפתיה ורגש, סיפור גדוש בעדינות יפנית כש

הספר הזה הוא לגמרי כוס הקפה שלי!




יש לי מסורת קבועה במהלך הפסקת הבוקר בעבודה: שתיית כוס קפה.
אין יום שבו אני מגיע לעבודה ולא חוזר על המסורת הזו. לפעמים נס, לפעמים טחון, לפעמים טורקי, לפעמים חלב רגיל, לפעמים סויה או שקדים - אבל מה שכן, תמיד אבל תמיד כוס קפה חמימה בהפסקה, לנשום איתה מעט את האוויר שבחוץ.

הספר הזה הוא כמו "מסורת כוס הקפה" שלי: שוב פעם אותו בית הקפה שניתן לחזור בו בזמן, שוב

כמה יפה.
סיפור אגדה יפני (אין, אין, אין על התרבות והמנטליות היפנית) כמה עדינות ואסתטיקה וכמה רוע ונוקשות דרים יחדיו.
ובספר הזה נטו מנטליות יפנית עדינות, אסתטיקה, ירידה לפרטים קטנים, אגדת דמיון ומציאות שזורה בה כמו זר פרחים יפני טבעי כשדמיון בצורת כל מיני עיצובים שזורים זו.
קוראת ומתגעגעת ליפן.
ארבע דמויות מציאותיות נפגשות קבוע בבית קפה ומגיעות גם דמויות דמיוניות.
ארבעה סיפורים אישיים שמסופרים

זמן זה קטע. זה בין הדברים היחידים שאי אפשר לשנות אותם, ואף טכנולוגיה-מתקדמת ככל שתהיה - לא תוכל לשנות.

אז אם היו מציעים לכם אפשרות חזרה בזמן , ולו רק לכמה דקות, לא הייתם לוקחים? מי לא היה קופץ על הזדמנות כזו? הזדמנות להגיד משפט שלא אמרתם, וכל חייכם הצטערתם על כך. או ההפך, לחזור אחורה בזמן, וברגע האמת לסכור את הפה, ולא לתת למילים מסוימות להתגלגל החוצה לאויר, אותן מילים שכל חייכם מאז אותו רגע הצ

מאוורר התקרה המסתובב לאיטו, העמודים והקורות החומים כהים, החריטות בדלת הכניסה והקירות הצבועים בחום אדמדם ושלושת שעוני הקיר שכל אחד מהם מורה שעה אחרת. בית הקפה בגון סֶפְּיָה (Sepia), כתוצאה מכך שהתאורה היחידה בו בוקעת מבעד לאהילי המנורות. המסדרון הצר המוביל לשירותים.
אותו האוויר, אותה האווירה, מזה עשרות שנים. כמה? יותר ממאה שנים. כמה? מי סופר. כאן הזמן כמו עומד מלכת. בוקר או לילה, קיץ או חורף - לא

מקום כזה לא מוצאים כל יום.
בסימטה צדדית בטוקיו שוכן לו בית קפה קטן ומינימליסטי במרתף. הגוון השולט בו הוא חום- סֶפּיָה ויש בו מקום לכתריסר איש ושלושה שעוני קיר שמראים שעות שונות, אחד את הנכונה. קופה רושמת עתיקה, תאורה קבועה ואי אפשר לדעת אם יום או לילה. למרות שיש בו מאוורר תקרה ישן ואין מזגן הוא קריר ונעים גם בשיא הקיץ. מדוע? איש אינו יודע. הדמויות המאכלסות אותו קבועות-הבעלים, המלצרית והלקוחות. מכ

הספר השלישי בסדרת "לפני שהקפה יתקרר"
הפעם עברנו מקום התרחשות מטוקיו לעיר הנמל הקודאטה שבצפון יפן. הסיפור כולו מתרחש בקפה 'דונה דונה'.
(שני קודמיו התרחשו בקפה 'פיוניקולי פוניקולה' בטוקיו. שני בתי הקפה קטנים, ממוקמים בסימטאות קטנות וצרות, תלולות העולות לצלע הר. מעט חשוכים, מעט נסתרים, בשניהם אפשר לדעת מה קורה בחוץ רק אם פותחים את הדלת ובשניהם אחרי פתיחת הדלת עלי השלכת בולטים. מה השעה ביממה? – שלוש

"בסופו של דבר בין שהאדם חוזר לעבר ובין שהוא נוסע לעתיד, ההווה אינו משתנה. עולה אפוא השאלה, אז מה הטעם לשבת על הכסא ההוא?"

והכסא ההוא הוא כסא מסוים מאוד שנמצא בבית קפה קטן, אינטימי, מסתתר, אפלולי ואחר.
ואגדה אורבנית אחת שמספרת שבתנאים מאוד מסוימים ומדוקדקים, היושב על הכסא הזה יכול לחזור בזמן אל נקודת זמן מסוים בעבר שלו, או לקפוץ אל זמן מסוים בעתיד שלו - לכמה דקות.
דלתות מסתובבות? כן ולא. כן כד