גבירה וערפל/ אודליה

הספר הזה הרגיש לי כמו הונאת פירמידה. הוא יצא והיה נשמע לי מעניין מאוד, אבל לא משהו דחוף לקריאה. ואז צצו עוד ועוד סקירות של אנשים שאני מעריך את הטעם שלהם שאהבו את הספר, עד שלא נותרה לי ברירה, ושאלתי את הספר על מנת שאקרא אותו.
ומה אומר ומה אדבר, הונאת הפירמידה הכי מוצלחת שיש, ואני ממליץ לכולם ליפול פה גם.

גבירה וערפל מספר על גבירה ועל, ובכן, ערפל. הנה התקציר מגב הספר -
שודדת הים המכונה "הגבירה השחורה" ונסיך אינאר יוצאים יחדיו להפלגה אל משאול, אי המשאלות. אם יעמדו שני אויבים אלה בהסכם שחתמו, תצא הגבירה השחורה לחופשי והנסיך יציל את הממלכה ממגפה נוראית.
במהלך המסע אל האי וממנו נחשף סיפורה של הילדה היתומה אֵווי, שבורחת מהכנופיה שהיא חברה בה ומצטרפת לערפל, ספינתו של שודד הים עין-אחת. בדרך אווי פוגשת דמויות יוצאות דופן, מגיעה לארצות משונות ולחופים רחוקים ומתמודדת עם סכנות ואתגרים אינספור. היא מתבגרת ומתחשלת ומתאהבת אהבה בלתי-אפשרית בנער כפרי.

כפי שאמרתי, זה סיפור שנסוב בעיקר סביב הגבירה השחורה, ואין צל של ספק שזו ההחלטה הנכונה, כי מדובר באחת הדמויות הטובות שיצא לי לקרוא לאחרונה. יש עוד כמה דמויות מוצלחות בספר, אבל רובן עושות בעיקר הופעות אורח. הנסיך עצמו דמות חביבה, אבל הגבירה באמת עבודת מחשבת. רבת רבדים, חכמה, מחושבת מאוד ועם כל זאת אנושית להפליא ומעוררת הזדהות.

בדרך כלל כשיש שני קווי עלילה אני מרגיש שקו אחד יותר מעניין מהשני אז יש רצון שפרקים יסתיימו כבר, אבל כאן למרות הפיצול בין שני קווי העלילה הספר מצליח להישאר מאוחד ומעניין בשני קווי העלילה, שזה נהדר.

נקודת זכות עצומה לזכות בספר, היא שהוא לא מזלזל בקוראים שלו. נכון שהוא ספר נוער, וככזה יש דברים שקצת מרודדים או לא לגמרי מפותחים (ספויילרים, לצערי), אבל אין זלזול. בדיונים על בעד-נגד שודדי ים והאם הם מרושעים, לשני הצדדים יש טענות כבדות משקל ורציניות. בניגוד למשל, למי שצפה, בסדרה 'מחברת המוות' (death note) יש דיונים על מוסריות אבל בשלב מסויים הסדרה פשוט זורקת על האינטליגנציה של הצופים ולא מביאה טיעונים אמיתיים. בספר הזה לעומת זאת, ישנם כמה וויכוחים וכולם באמת רציניים.
גם כשישנם דיבורים על הים וזרמים וגלים שונים, זה מרגיש טוב ונכון ולא כמו אובר מידע לא נצרך.

אז ממליץ עליו לחלוטין, וכאחד שנפל בתרמית פירמידה, אני גם מתכנן לקנות אותו.

אנדימיון/ דן סימונס

הרבה זמן התלבטתי איך לכתוב את הסקירה הזו. הבעיה שלי מתחילה עם עמוד 180. לא שיש משהו רע בעמוד הזה ספציפי, אלא שפשוט לא הצלחתי לעבור אותו.
למה? כי אנדימיון הוא הוא הספר השלישי בארבעולוגיה (נו, אחד יותר מטרילוגיה) של היפריון. כבר העלתי כאן סקירה על היפריון, בה התלהבתי מהספר מאוד ולדעתי הוא אחד מספרי המד"ב הטובים ביותר שיצא לי לקרוא. עם דמויות מצויינות, הסברים משכנעים לעלילה ועלילה טובה מאוד נשביתי בקסמיו מהר מאוד וגם הספר השני (נפילת היפריון) היה נפלא.

ואז (מוזיקה דרמטית) הגעתי לאנדימיון.
בספר הזה, למרבה תחושת האכזבה שלי, דן סימונס נתקע בקיר הספר השני. נתקע אמרתי? יותר כמו נכנס בפול גז בחומה ממש גדולה. נכון שזה לא הספר השני של הסדרה אלא בכלל השלישי, אבל באמת מבחינה עלילתית היפריון ונפילתו של היפריון הם ספר אחד שחולק לשניים, כך שזה עדיין עובד. האכזבה הכבירה שלי מהספר היא שלאחר שני ספרים עם דמויות נפלאות ואמינות, אנחנו קופצים 247 שנים לעתיד, ונתקלים בעולם חדש לגמרי. כל הגיבורים הישנים מתים, האויב הוא אימפריה גלקטית חדשה ודתית. וכמה שאני שונא אימפריות מרושעות דתיות! זה תמיד הרבה יותר מעצבן ומתחסד מאשר אימפריות מרושעות בנאליות. דארת' ויידר מרושע ותאב כח, ולא ממש מנסה להצדיק את עצמו מעבר ל'אני רוצה לשלוט ואני אהיה טוב בזה'.
אז דמויות חדשות, אויב חדש, עלילה חדשה, וכל זה מנסה להתבסס על האהדה שלנו לספרים הקודמים בלי ממש ביסוס. אין לי הרבה ביקורת על העלילה של אנדימיון כי, כמו שאמרתי, לא הצלחתי באמת להתקדם בו.

לתחושתי זה כמו סרט שהראשון הצליח ואז דחפו מהר להוציא את השני בלי הרבה מחשבה כי וואו הראשון ממש הצליח (דוגמה מהזמן האחרון - הפער העצום בין "רצח כתוב היטב" הראשון והחכם והשני והמטופש).

בנימה אופטימית זו, אשמח אם מישהו שקרא את כל הארבעולוגיה יכול להגיב ולהגיד לי אם בכל זאת כדאי לי לגרור את עצמי ולהמשיך הלאה.

יצא באופוס | תורגם ע"י יעל סלע שפירו | 2001 | 570 עמ'

מיתרי הקסם של פרנקי פרסטו/ מיץ' אלבום

מיץ' אלבום הוא אחד הסופרים היותר אהובים עליי, בעיקר בגלל היכולת הנפלאה שלו לכתוב קיטש. כלומר, קיטש כזה שאינו מתנצל, אינו מנסה להתחבא או משהו. קחו למשל את 'חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן', ספר שנצמא בטופ שלי כבר שנים. הוא ספר לחלוטין אנושי, שממש אפשר לראות איך נוטפת ממנו האהבה של מיץ' לבני אדם ולסופים שמחים וסגורים היטב.

מיתרי הקסם של פרנקי פרסטו מספר את סיפורו של פרנסיסקו, נגן גיטרה מוכשר בצורה יוצאת דופן שנולד בספרד הקרועה והשסועה של אחרי מלחמת האזרחים הנוראה. הוא גדל אצל אבא מאמץ [שלא מגלה לו את זה] ולומד גיטרה אצל מורה לגיטרה מבוגר ועיוור. כשהכל סביבו חרב פרנסיסקו נמלט לארצות הברית, שם הוא עובר מסע מרשים למדי שכולל את מיטב אומני הרוק והג'אז ההיסטוריים, בחורה אחת והרבה פרסום מסחרר.
מעבר לכישרון הכביר שלו בנגינה והקול היפה, לפרנקי יש סוד נוסף. ששת מיתרי הגיטרה שלו הם קסומים, ויכולים לשנות חיים של אנשים.

בספר הזה יש הרבה מאוד דברים שאני אוהב. בין אם זה הדמויות, שרובן המוחלט מעורר הזדהות ואהבה ואשר בנויות טוב ובצורה עגולה יחסית (גם אם כמעט כל מי שפרנקי פוגש הוא אדם נהדר עם לב נפלא, כי קיטש). העלילה באמת מעניינת, ולמרות שזה סיפור יחסית קלאסי של סיפור סינדרלה על עלייה לגדולה, הרי שהכנסת האומנים המפורסמים, שילוב האירועים האמיתיים והכנות בה מתואר המסע למעלה ולמטה של פרנקי מבדילים את הספר הזה מאחרים. וכמו שפתחתי, גם כאן יש קיטש. המון המון קיטש. לצד לא מעט תיאורים כואבים מאוד של הרס עצמי למשל, בסופו של דבר זה ספר שמח וממש ממש חמוד. אוהבים שיש בספרים שלכם זוגיות אוהבת וממש הולסום? אז גם מיץ' אלבום. למרות שמערכת היחסים הזו בהחלט מאתגרת יותר מבשאר הספרים שלו, בסופו של דבר יהיה טוב.
אבל יותר משלושת אלה, החלק האהוב עליי בספר הוא הכתיבה, ויש בה שני חלקים ששניהם קשורים למוזיקה.
הראשון, וזה חלק שישנם אנשים שדווקא לא יאהבו, הוא בניית הספר. את הסיפור כולו מספרת לנו אידיאת המוזיקה עצמה כאשר בין לבין ישנם מין ראיונות קצרים עם משתתפי לוויה שונים שהכירו את פרנקי לאורך חייו ומספרים על צדדים שונים באופיו. בנוסף, הספר בנוי במין מבט לאחור, כאשר הספר מתחיל בלוויה של פרנקי ובעצם סוקר את חייו ומהווה מין ביוגרפיה. כבר שמעתי תלונות על זה שהסדר מבלבל והכתיבה בתור 'המוזיקה' לא מאפשרת קריאה נוחה וסיפורית, אבל לדעתי האישית הספר בנוי מצויין ואין עם זה כל בעיה.
החלק השני, והטוב מבניהם, הוא המוזיקה לא כאידיאה שמספרת לנו את הסיפור, אלא פשוט המוזיקה שמתרחשת בספר. ברוב הספר הכתיבה מצויינת וסוחפת, ואילו כאשר ישנם תיאורי מוזיקה ונגינה היא כבר מתעלה לדרגת אומנות מרהיבה. אישית אני לא מספיק מבין במוזיקה כדי לדעת האם וכמה מיץ' מחרטט אותנו, אבל זה אחד משני ספרים (היי שם הרוח) שתמיד גורמים לי לרצות ללמוד לנגן כדי להפיק את הקסם הזה בעצמי (ניסיתי כבר, וגיליתי שלי אין קסם באצבעות). תיאורי הנגינה מכשפים ובאופן כללי המוזיקה היא הרוח החיה והמניעה של כל הספר הקסום הזה, ובעיני זו סיבה מספיק טובה לקרוא אותו.


טריגרים אפשריים - מלחמת האזרחים הספרדית, סמים והרס עצמי.

תורגם על ידי כנרת היגיניס־דוידי | יצא בהוצאת מטר | נוב' 16 | 392 עמ'

זהו חדר עבודה חשוך. המנורות כבויות, והאור היחיד ששורר בחדר מגיע מן החלון הפתוח, שמכניס פנימה מעט מרוח הערב ואור הכוכבים הקלוש. דמות יושבת בעודה קשורה הדוקות אל כסא מול שולחן העבודה הריק שניצב מתחת לחלון הפתוח.
יד עטוית כפפה מושטת מאחורי גבה ומניחה מול דונה טארט צרור דפים עבים בצבע שמנת ועט נובע. היד נסוגה ורגע לאחר מכן מצמידה אקדח אל עורפה של דונה טארט. 'ערב טוב, דונה'. אומר קול נעים מאחוריה. 'מה שלומך?'
'בסדר בהתחשב בנסיבות', ענתה דונה באירוניה. 'אשמח לסיגריה, אם אפשר'.
'בטח שאפשר', עונה הקול באדיבות. אש המצית מאירה לרגע את החדר ברחש רך, והסיגריה הדולקת נתחבת אל בין שפתיה של דונה טארט.
'זוכרת את הסיפור ההוא שרצית לכתוב על תיאו דקר?' ממשיך הקול לאחר מכן.
'כן', עונה דונה טארט בביטול ונושפת ענן עשן שמרחפת אל מחוץ לחלון. 'סיפור קצר. עם הציור ההוא'.
'כן, זה', מסכים הקול. 'אז נעשה הסכם, אני ואת. כשאת מסיימת לכתוב את הסיפור, אני יורה בך למוות'.
שתיקה. עוד עננת עשן שמרחפת אל מחוץ לחלון. 'סליחה?'
'מה ששמעת. יש לנו זמן, אז את יכולה להאריך את הסיפור כמה שרק תרצי'. יהד עטוית הכפפה צצה שוב מעבר לכתפה ונוקשת על ערימת הדפים. 'אני ממליץ שתתחילי'.


וזו הסיטואציה בה נכתב הסיפור, change my mind. כי אין שום סיטואציה סבירה אחרת בה סיפור כל כך דל בעלילה מתמשך על 840 עמודים!! זה לא סביר בעליל.
העלילה בגדול הולכת כך - תיאו דקר, גיבור הספר מסתבך קצת ונע ונד בעולם. בעודו מהרהר בהמון דברים בצורה מאוד מפורטת וארוכה. כל מחשבה, ואני מתכוון לכל מחשבה שעולה במוחו של תיאו מעוברת אלינו במלואה ובפירוט מדויק.

וכאן אנחנו מגיעים לחוזקה ולחולשה הגדולה ביותר של הספר - הכתיבה. הכתיבה מדהימה. היא מהפנטת מושכת פנימה, אבל דווקא בגלל זה לפעמים נמאס מהספר כי - כמה - אפשר?? את הספר כולו שרדתי רק בגלל התערבות, בה התערבה איתי מי שהשאילה לי את הספר, על תוך כמה עמודים אשנא את הספר ואעזוב אותו. היא אגב, טענה שזה יקרה בעמוד 300, אבל היא הפסידה פעמיים. כי שנאתי אותו הרבה יותר מהר, אבל הצלחתי לקרוא הכל. הכתיבה באמת נפלאה, בעיקר כל הדיבורים על אומנות וציור, שבתור אחד שמצייר בעצמו, מאוד נהניתי מהם.

בנוגע לדמויות - הן מתוארות ממש טוב וכולן עם אישיות מורכבת, שזה עוד נקודה לטובת הספר.

לסיכום, אם אתם אוהבים את סוג הספרות הבא: כתיבה יפיפייה, אפס עלילה והמון המון הגיגים על החיים - הספר בול בשבילכם. אבל אם חשובה לכם עלילה, התקדמות סיפורית וכדו' - עזבו, זה לא הספר שאתם צריכים לקרוא כרגע.

ההיסטוריונית/ אליזבת קוסטובה

לו, ואני מדבר פה תיאורטית בלבד, הייתי מנהל רשימת ספרים עם הכותרת הקליטה בעליל 'ספרים מצויינים שהסוף שלהם כל כך גרוע ומרגיז שצריך למחוק אותו מהזיכרון הקולקטיבי של בני האדם ולהחליף במשהו אחר' היא לא הייתה מאוד ארוכה, אבל ההיסטוריונית היה מוצג שם לראווה בתור דוגמא למען יראו ויראו.
זהו, הוצאתי את זה.

ההיסטוריונית הוא באמת ספר מצויין. למרות שהגעתי אליו סקפטי להפליא, גיליתי ספר נפלא ומעניין שבנוי וכתוב בצורה מבריקה. ספר שמגלה טפח ומכסה טפחיים, שמתחיל סיפור ואז גורם לך להתחנן עד שהוא מוכן להמשיך את הסיפור רק לעשות את זה שוב. את הסיפור מספרת לנו מישהי, שלאורך כל הספר אין לה שם (הרוקי מורקמי התקשר והוא מבקש את זכויות היוצרים על הטריק הנהדר הזה). היא ביתו של דיפלומט בהווה והיסטוריון בעבר בשם פול, שלאט לאט, במשך מסעותיהם המשותפים באירופה, מספר לה את סיפורו האישי. סיפורו האישי כולל את סיפורו שלו, את סיפורו של המרצה שלו ועוד שלל סיפורים של אנשים שהם פוגשים לאורך הדרך. לפעמים הם קוראים גם מכתבים של אנשים אחרים שמכניסים את המרצה ולאחר מכן את פול ולאחר מכן את ביתו ולאחר מכן אותנו הקוראים אל סיפור נוסף. וכל זה תוך כדי שאנו קוראים על קורותיה של הבת עצמה.
נשמע מבלבל?
רובם המוחלט של הסופרים והסופרות היו קורסים תחת המעמסה של אריגת כל הערב רב הזה לכדי סיפור אחד קוהרנטי שגם יגרום לרצון לקרוא אותו, אך לא כן אליזבת קוסטובה, שמצליחה במשימה רבת המימדים הזו. במובן זה הזכיר לי הספר את צלה של הרוח, עוד ספר מדהים שמאוד אהוב עליי שמצליח לספר רבבות סיפורים מבלי לאבד את עצמו, ומעל הכל להשרות אווירה של קסם עתיק וחמקמק.

כי גם ההיסטוריונית משרה את האווירה הזו, אווירה של מלחמה קרה ואירופה שסועה ואיבה וקסם עתיק מאוד שמרחף מעל הכל כמו נשר קדמוני. ההיסטוריונית הוא ספר קשום שמצליח מלבד העלילה הנהדרת ליצור שלל דמויות מוצלחות שניתן בקלות להקשר אליהן ולרצות בהצלחתן. החשש העיקרי שלי בנוגע לספר היה שהוא עלול להיות יבש למדי, אבל למרות שהספר כולו מדבר על ולאד 'המשפד' צפש (והדמות המבוססת עליו, דרקולה) הוא מצליח בצורה נהדרת לשזור את ההיסטוריה והפנטזיה לאריגה אחת יציבה (עד הסוף, ונגיע לזה).

אז מה פחות אהבתי?

את הסוף.
הספר באמת מצויין בעיני, ומאוד מאוד נהניתי מהבנייה מורטת העצבים, מהכתיבה, מהדמויות. באמת, היו לי אפס תלונות על הסיפור עד שהסופרת עברה איזה סך מסוים של עמודים ולאחר מכן פשוט נמאס לה. ואני מתנצל מאוד גברתי, אבל זה לא בסדר לכתוב 500 עמודים משובחים ואז להחליט שאין לך כח יותר לכתוב ולעשות את סצנת הפיק של הספר באורך של בערך 5 עמודים, שגרמו לי להגיד 'מה לעזאזל' בערך חמש פעמים פר עמוד. זה מהיר מידי, לא ברור, וקראתי את חמשת העמודים האלה בערך שלוש פעמים כדי לוודא שלא פספסתי איזו דלת סתרים שתוביל אותי אל סוף חלופי וראוי לספר הנהדר שהוא היה עד עכשיו. אין שום מילה אחרת לתאר את התחושה שלי בסוף הספר מלבד אכזבה קשה.
ומלבד המהירות הלא ברורה, האריגה העדינה של הספר והשיווי משקל בין הפנטזיה למציאות פשוט נהרס לחלוטין. ואם הזכרתי אותו קודם, הרי שבצלה של הרוח גם השחרור בין הפנטזיה למציאות נעשה נכון, ופה זה הרגיש לי גס מידי ולא רלוונטי.

כפי שאמרתי, הספר עצמו מבריק, אבל הסוף בהחלט משהו שראוי לשכתוב מחדש.

עקורה/ נעמי נוביק


עקורה מספר לנו את סיפורה של אגניישקה, נעקה צעירה שחיה בכפר שנמצא בעמק, ממש על סיפו של היער. היער הוא התגלמות הרוע, ומידי פעם יוצאים יצורים אפלים ממנו ומפיצים השחתה, שמטילה מום באדם, חי וצומח כאחד. מי שמגן עליהם מהשפעת היער הוא הדרקון, קוסם שחי במגדל שלו בקצה העמק. הוא בן מעל מאה וחמישים שנה, אבל נראה צעיר. כל עשר שנים הוא לוקח נערה בת שבע-עשרה מן העמק, ולאחר עשור משחרר אותה לדרכה. כל הנערות מקבלות כסף רב, ומייד לאחר מכן נמלטות מן העמק ולעולם לא מסתכלות לאחור. כל חייה חשבה אגניישקה שהנערה שתקלח היא קאשה, חברתה הטובה ביותר שמוכשרת בכל דבר. אך מי שנלקחת זו דווקא אגניישקה עצמה, ובמהרה היא מגלה כי יש בה כישרון סודי ושעליה להציל את העולם מהיער.

הספר מאוד מאוד מושפע מהתרבות הפולנית והרוסית, ומשופע בשמות מזרח ארופאיים וגם דמויות מיתיות משם, כמו באבא יאגה. גם כל המאכלים כמעט הם מזרח ארופאיים, ומאוד מעניין ומרענן לקרוא ספר פנטזיה שמתרחש במקום בו בדרך כלל מתרחשים בעיקר ספרי מתח [גם העיסוק האובססיבי ביער הזכיר לי ספרות מתח. כן סקנדינבים עם פוביות יערות, אני מסתכל עליכם בעיקר].

בגדול, ספר נהדר עם דמויות טובות ונקודת החוזקה הגדולה ביותר של נעמי נוביק - הכתיבה. הכתיבה פשוט טובה ומעבירה את כל התחושות שנעמי נוביק רוצה שנרגיש. את כל הקושי והחרדות של נערה צעירה שנחטפת מביתה ותסמונת המתחזה הקשה להחריד שאוחזת בה. את התענוג של קסם, את היופי שיש בו.

אבל רגע רגע. ספר של נעמי נוביק, שכתוב היטב מאוד עם דמויות נהדרות, שמספר על נערת כפר קטן מגושמת קלות שנחטפת על ידי אדון מסתורי ולבסוף מגלה את הכוחות הטמונים בה?
היי, זה עקורה! אבל גם חוט של כסף.
וזו הבעיה היחידה שהייתה לי עם הספר הזה. אמנם קראתי את חוט של כסף מזמן והוא הרגיש לי הרבה יותר עשיר מעקורה, אבל בכל זאת לא יכולתי לאורך כל הקריאה לחטוף פלשבקים ותחושות דז'ה וו כל עמוד פחות או יותר. אלו ספרים מאוד דומים [אפילו הסוף כמעט זהה!], ולמרות שמשניהם מאוד נהניתי - עצתי לקוראים היא להפריד ביניהם עם מעט זמן כדי להנות יותר.

את סקאלזי הכרתי בעיקר בגלל טרילוגיית מלחמות האדם הזקן (שם מבריק), שמאוד אהבתי, אבל מיצבה לי את דמותו של סקאלזי בתור סופר אקשן בעיקר. מאוד אהבתי את הספרים ואת השדרוג לאורך שלושת הספרים (רק אקשן - אקשן עם קצת עלילה - הרבה אקשן הרבה עלילה), אבל זה בעיקר היה מין גילטי פלז'ר ממש מוצלח.
רק מה, חולצות אדומות. לגלות שמי שכתב את זה הוא סקאלזי היה כמו לגלות שהאלטר אגו של מייקל ביי זה כריסטופר נולאן. לא שאני לא אוהב את ביי, זה פשוט.. שונה מידי.

כי זה ספר מטא מרהיב עם כמה וכמה רבדים, שאין שום דרך להסביר בלי לתת ספויילרים נכבדים לספר. הדמויות מצויינות ועמוקות, מרגישות כמו בני אדם אמיתיים לרוב ולא רק מין פלקט. הספר הזה סקאלזי מצליח לשלב את כתיבת האקשן המעולה שלו לבין כתיבה חכמה, מרגשת ועמוקה. שלושת הנספחים מרגישים כמו ספר שונה, בו סקאלזי כבר לגמרי נטש את האקשן, והתמקד בנפש במקום. והאמת? זה מצויין.

ממליץ על הספר בכל פה, מהמוצלחים שקראתי, וחד משמעית אקרא אותו שוב.

היפריון הוא לא ספר מד"ב או פנטזיה.
'מה פתאום', אני אקרא בתגובות. 'הרי יש שם מסע בין כוכבים, ומפלצות עתיקות ורובוטים וחלליות!'
נכון, אתם צודקים וצודקות לחלוטין. אבל! בהיפריון זה בכלל לא העניין. בהיפריון העיקר הוא האדם.

היפריון מספר את סיפורם של שבעה עולי רגל. הם יוצאים למסע אחרון והרה גורל לכל הגלקסיה כולה, פוסעים אל משכנו של השרייק האדיר והמסתורי. מתוך חצי שעמום וחצי סקרנות הם מחליטים לספר זה לזה את סיפורם, מדוע הם כאן בקצה היקום וצועדים לקראת מותם.

והסיפורים פשוט מרתקים. כל אחד ואחד מהם לא צפוי, כל אחד מהם בסגנון קצת שונה ופותח לנו צוהר אל פן שונה בעולם. בין אם אנחנו מתלווים אל מיסיונר מזדקן, בלשית פרטית או משורר קל דעת, הכתיבה סוחפת, הדמויות אמיתיות והסיפור מרגיש חי. במובן הזה הספר הוא קצת אוסף של סיפורים קצרים עם עלילה מקשרת, כי כל אחד מהם מופרד לחלוטין מהאחרים. באמצעו של אחד הסיפורים הייתי צריך בכלל לעשות הפסקה, כי הוא היה פשוט פצצה רגשית ישר לפרצוף.

לסיכום, זהו ספר נהדר.
לא מצאתי בו פגמים כמעט (היו שתי טעויות הגהה איפשהו, אבל זה לא קריטי מאוד). העלילה, הדמויות, הכתיבה - כולם ברמה גבוהה מאוד ומשובחת.
יש דמות אחת יהודיה ויש עיסוק ודיון כבד ביהדות. לחוששים - הוא מאוד מכבד, וגם אם לא הסכמתי איתו לחלוטין מאוד אהבתי אותו.
יש גם דמות אחת מוסלמית - פלשתינאית, אבל חוץ ממשפט אחד שקצת עשה לי תחושה משונה ("כמו כל אחד מהעם הפלשתינאי, הוא נצר בחובו זיכרון של מאה של מאבק, שהגיעה לסיומה בחודש של ניצחון מזהיר שנקטע עקב השואה הגרעינית" ציטוט מהזיכרון הלא מדויק שלי, אבל זו רוח הדברים. ומדובר על ספר שמתרחש עוד אלפי שנים. למה להנציח סכסוך על אדמות שכבר לא קיימות יותר?) אין להיותו מוסלמי כמעט התייחסות.

ממליץ מאוד לקרוא! אבל לפני הקריאה, מומלץ לוודא שיש את המשך הסדרה בהישג יד.


טריגרים:
יש כמה חלקים עם מיניות, במיוחד סיפור אחד שכולל הרבה יותר מידי קטעים. הרוב מרומז ולא כולל גסות, ועדיין. לזכותו ייאמר שהכל נועד כדי לשרת את העלילה, ובניגוד לספרים אחרים אין מין לשם המין.
יש אלימות, מוות ומלחמה, אבל זה ממש לא ספר אקשן, כך שהכל מאוד ברקע ולא מובלט.

סיפורי חייך ואחרים/ טד צ'יאנג

סיפורי חייך ואחרים הוא אוסף סיפורים קצרים, שכולל סיפורים. אי לכך ובהתאם לזאת, בגלל קוצר הסיפורים אני ממליץ לא לדעת את התקציר. נכון, יש בקובץ סיפורים טובים יותר וטובים פחות, אבל לדעת לפני אל מה נכנסים בסיפורים קצרים ממעיט את ההנאה.
קחו את הספר, תקראו את הסיפורים ותצללו אליהם בידיים פתוחות.
למי שבכל זאת מעוניין בתקצירון ודעתי האישית, יקבל את שני הדברים על כל סיפור מייד אחרי הנקודות (אני עדיין ממליץ לקרוא את הספר ורק אז לרדת לקרוא מה שכתבתי).
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
-הסיפור הראשון הוא 'מגדל בבל'. מגדל בבל מספר לנו את הסיפור המקראי הידוע, עם טוויסט אחד מרכזי ומעניין. לי אישית הפריע השימוש החופשי להחריד בשם ה', אבל היי לכל מי שלא דתי לא יהיה אכפת. הדמות הראשית כתובה מצויין, והעלילה באמת מעניינת וחיכיתי לראות מה יקרה בהמשך.

-'הַבֵן' הוא הסיפור השני. פה אנחנו קוראים אודות אדם שקיבל אינטליגנציה גבוהה להחריד, והוא מתחיל לחפש אחר היופי הטמון בתבניות היקום כולו. הסיפור מעניין, כתוב טוב אבל הסוף קצת חלש לדעתי ומאכזב.

-בסיפור השלישי ניפגש עם 'חלוקה באפס'. לטעמי, פספוס גדול. הסיפור מתמקד הרבה יותר מידי במתמטיקה במקום באנשים, ומאחר וזה מדע בדיוני ולא מתמטיקה אמיתית, זה לא מספיק מעניין. עיקר הסיפור הוא האנשים, ומהם אנחנו לא מקבלים מספיק.

-'סיפור חייך'. וואו. הסיפור הרביעי הוא גם שמו של הספר, וברור לחלוטין למה. מדובר בסיפור הטוב ביותר בספר, ואחד הטובים שקראתי בחיי. הכתיבה מבריקה, ויש בינה לבין התקדמות הסיפור קורלציה שהדהימה אותי. סיימתי את הסיפור נדהם. וואו. מדובר פה על מפגש עם חייזרים, לימוד שפה וקשר בין אמא לבת. פשוט וואו.

-'שבעים ושתיים אותיות' מתאר לנו עולם בו שמות קדושים וקבלה הם נחלת הכלל, וממציא צעיר ומבריק מנסה למצוא פתרון לבעיות האנושות. סיפור לא רע בכלל, עם המון תוכן שעובר טוב ולא נהיה עמוס מידי.

-'גיהנום הוא העדרו של אלוהים' הוא סיפור מוזר. בעולם בו התגלויות מלאכים הן דבר שבשגרה, ניסים מתרחשים גם הם ללא הרף. אבל לכל התגלות ישנו גם צד אפל, והמלאכים לא מביאים עימם רק ברכות. לא התחברתי לסיפור, הוא הרגיש לי מוזר ורנדומלי למדי.

-שני הסיפורים האחרונים הם 'האבולוציה של המין האנושי' ו'לאהוב את מה שרואים' ושניהם פשוט גרועים. האבולוציה הוא משהו קצרצר של עמוד שמנסה לדבר על המדע בעתיד עם מגא-אנשים חכמים. אבל הוא לא מוצלח, לא מעביר כלום ובעיקר סתמי להפליא.
לאהוב את מה שרואים כתוב כמו סרט דוקו על האופציה המעניינת בה אנשים יכולים לחסום לעצמם את היכולת לראות יופי, עם דיון על ההשלכות החינוכיות והמוסריות של התהליך. מעניין? מעניין. אבל הסיפור ארוך מידי, מרוח ולא ברור למה כל כך הרבה מלל בוזבז על רעיון די בנאלי. היה אפשר להבין את כל הצדדים גם לאחר שלושה ארבעה עמודים, לא היה חובה לגרור הכל. על הסוף כבר דילגתי.