ביקורת ספרותית על משחקו של המלאך - בית הקברות לספרים נשכחים #2 מאת קרלוס רואיס סאפון
בזבוז של זמן

---

מכיוון שמאוד אהבתי את "צילה של הרוח" לא היססתי לרגע כשראיתי על המדף בחנות את "משחקו של המלאך".
אחרי שסיימתי את הספר ניגשתי לקרוא את הביקורות ונדהמתי.
הייתכן שאף אחד לא רואה את שאני רואה? הייתכן שכולם כל כך שחוקים וכהים שאף אחד לא שם לב יותר?
נתחיל מזה שהעלילה קודרת, מבולבלת ומעייפת עד דמע, רגעי הדרמה מעיקים מידי, רגעי השנינות מאולצים מידי והדיאלוגים בין הדמויות לא אמינים במקרה הטוב ומגוחכים במקרה הגרוע.
הדמות הראשית נעה בין גיבור חסר מורא הרודף אחר האמת, לבין דמות הגבר השרמנטי ואהבתו הלא ממומשת ולבין דמות מורה הדרך הממורמר ששופך את כל תסכולו על העוזרת האישית שלו שמעריצה אותו בכל ליבה. בכלל כל הדמויות בספר הזה נראות כמו קריקטורות או בובות שטחיות ומטופשות שיצאו מאיזה מערבון זול, או טלנובלה נדושה. אין שום משפט מקורי או אמיתי בכל הטקסט הטרחן הזה. הכול זה רק גיבוב של סדרות מתח וטלנובלות ישנות וסצנות מסרטי אימה ומתח הוליוודיים. זה לא סיפור על ברצלונה של שנות העשרים, זה כניסה לעולם הדימויים הקלישאתי של סופר שניזון מיותר מדי טלוויזיה.
אומנם הסופר העלה כמה נקודות מעניינות על הדת אך אין בהם מישום חידוש והגרוע מכל שמרוב כל הבלגאן העלילתי לא זכרתי אותם בכלל בהתחלה. אולי פספסתי משהו, אולי יש איזושהי גדולה המסתתרת מאחורי המילים שלא הצלחתי לזהות. איכשהו אני בספק..

» ביקורות נוספות של קרינה
» ביקורות נוספות על משחקו של המלאך - בית הקברות לספרים נשכחים #2