ביקורת ספרותית על ההיסטוריונית מאת אליזבת קוסטובה
ספר טוב

---

ההיסטוריונית/ אליזבת קוסטובה

לו, ואני מדבר פה תיאורטית בלבד, הייתי מנהל רשימת ספרים עם הכותרת הקליטה בעליל 'ספרים מצויינים שהסוף שלהם כל כך גרוע ומרגיז שצריך למחוק אותו מהזיכרון הקולקטיבי של בני האדם ולהחליף במשהו אחר' היא לא הייתה מאוד ארוכה, אבל ההיסטוריונית היה מוצג שם לראווה בתור דוגמא למען יראו ויראו.
זהו, הוצאתי את זה.

ההיסטוריונית הוא באמת ספר מצויין. למרות שהגעתי אליו סקפטי להפליא, גיליתי ספר נפלא ומעניין שבנוי וכתוב בצורה מבריקה. ספר שמגלה טפח ומכסה טפחיים, שמתחיל סיפור ואז גורם לך להתחנן עד שהוא מוכן להמשיך את הסיפור רק לעשות את זה שוב. את הסיפור מספרת לנו מישהי, שלאורך כל הספר אין לה שם (הרוקי מורקמי התקשר והוא מבקש את זכויות היוצרים על הטריק הנהדר הזה). היא ביתו של דיפלומט בהווה והיסטוריון בעבר בשם פול, שלאט לאט, במשך מסעותיהם המשותפים באירופה, מספר לה את סיפורו האישי. סיפורו האישי כולל את סיפורו שלו, את סיפורו של המרצה שלו ועוד שלל סיפורים של אנשים שהם פוגשים לאורך הדרך. לפעמים הם קוראים גם מכתבים של אנשים אחרים שמכניסים את המרצה ולאחר מכן את פול ולאחר מכן את ביתו ולאחר מכן אותנו הקוראים אל סיפור נוסף. וכל זה תוך כדי שאנו קוראים על קורותיה של הבת עצמה.
נשמע מבלבל?
רובם המוחלט של הסופרים והסופרות היו קורסים תחת המעמסה של אריגת כל הערב רב הזה לכדי סיפור אחד קוהרנטי שגם יגרום לרצון לקרוא אותו, אך לא כן אליזבת קוסטובה, שמצליחה במשימה רבת המימדים הזו. במובן זה הזכיר לי הספר את צלה של הרוח, עוד ספר מדהים שמאוד אהוב עליי שמצליח לספר רבבות סיפורים מבלי לאבד את עצמו, ומעל הכל להשרות אווירה של קסם עתיק וחמקמק.

כי גם ההיסטוריונית משרה את האווירה הזו, אווירה של מלחמה קרה ואירופה שסועה ואיבה וקסם עתיק מאוד שמרחף מעל הכל כמו נשר קדמוני. ההיסטוריונית הוא ספר קשום שמצליח מלבד העלילה הנהדרת ליצור שלל דמויות מוצלחות שניתן בקלות להקשר אליהן ולרצות בהצלחתן. החשש העיקרי שלי בנוגע לספר היה שהוא עלול להיות יבש למדי, אבל למרות שהספר כולו מדבר על ולאד 'המשפד' צפש (והדמות המבוססת עליו, דרקולה) הוא מצליח בצורה נהדרת לשזור את ההיסטוריה והפנטזיה לאריגה אחת יציבה (עד הסוף, ונגיע לזה).

אז מה פחות אהבתי?

את הסוף.
הספר באמת מצויין בעיני, ומאוד מאוד נהניתי מהבנייה מורטת העצבים, מהכתיבה, מהדמויות. באמת, היו לי אפס תלונות על הסיפור עד שהסופרת עברה איזה סך מסוים של עמודים ולאחר מכן פשוט נמאס לה. ואני מתנצל מאוד גברתי, אבל זה לא בסדר לכתוב 500 עמודים משובחים ואז להחליט שאין לך כח יותר לכתוב ולעשות את סצנת הפיק של הספר באורך של בערך 5 עמודים, שגרמו לי להגיד 'מה לעזאזל' בערך חמש פעמים פר עמוד. זה מהיר מידי, לא ברור, וקראתי את חמשת העמודים האלה בערך שלוש פעמים כדי לוודא שלא פספסתי איזו דלת סתרים שתוביל אותי אל סוף חלופי וראוי לספר הנהדר שהוא היה עד עכשיו. אין שום מילה אחרת לתאר את התחושה שלי בסוף הספר מלבד אכזבה קשה.
ומלבד המהירות הלא ברורה, האריגה העדינה של הספר והשיווי משקל בין הפנטזיה למציאות פשוט נהרס לחלוטין. ואם הזכרתי אותו קודם, הרי שבצלה של הרוח גם השחרור בין הפנטזיה למציאות נעשה נכון, ופה זה הרגיש לי גס מידי ולא רלוונטי.

כפי שאמרתי, הספר עצמו מבריק, אבל הסוף בהחלט משהו שראוי לשכתוב מחדש.

» ביקורות נוספות של יהונה
» ביקורות נוספות על ההיסטוריונית