#
"הקסם בארץ ההיא היה סמיך ועיקש כל כך, שהצטבר על האדמה כמו אבק גיר וכל הרצפות והמדפים כמו אבקת גבס דביקה" מתחיל הסיפור לספר את סיפורו. שלא תחשבו שהקסם בארץ ההיא היה פשוט כמו הקסם שאתם מכירים – שאנחנו קוראים לו לעתים "חוכמה", לעתים "פרקטיות", לעתים "אינטליגנצייה רגשית" – ולא חושבים שהוא מצטבר על הריצפה או שיש יותר מדי ממנו.

בארץ ההיא נודע כי המלכה והמלך, שכבר נואשו מפרי בטן, הביאו לעולם תינוקת. הממלכה עצרה את נשימתה, נציגי תושבים מכל עיר, עיירה, כפר או חוות בודדים, שעלו בגורל, הוזמנו ליום השם של הנסיכה, בתוכם קטריונה – צעירה קצת מגושמת וקצת מודאגת, שאחרי שתסיים את התפתחותה (ותאמין לבלתי אפשרי) תהפוך לפיה מן המניין. 21 פֵיות נחשבות הוזמנו לברך ולהעניק מתנות לנסיכה החדשה. רובן ככולן התעצלו והציעו לה תלתלי זהב, כישרון ריקמה או צחוק פעמונים ושום דבר שיועיל לה באמת. ואז הגיעה הטוויסט בעלילה - פיה מרשעת, כועסת, זוכרת איזה עלבון נשכח, מרגישה מקופחת, והודיעה קבל עם שהיא מאחלת לנסיכה מוות מדקירת-כישור, כשתגיע לבגרות, דהיינו גיל 21. [ידוע כמעט לכל שהמסוכנים מכולם הם הקנאים והנעלבים, המונים את עלבונותיהם מתחילת הימים, מסרבים להרפות כי בלי העלבונות אין להם דבר]

מי שמכור לאגדות, כמוני, לא יישאר אדיש לעיבוד המקסים של מקינלי את האגדה העתיקה. בניגוד לאגדות, שהן דלות בתיאורים ומתרכזות בגיבור/ה ובמה שאירע לו/ה, מקינלי מתארת לנו בפירוט את הארץ ההיא, את חיי התושבים בשנות השלום והשגשוג שלה, את חיבתם והערכתם של התושבים למלך ולמלכה, שבעצמם החשיבו מאד את נתיניהם וראו בתפקידם הרם אחריות לרווחתם ולא מקור לרווחים עצמיים. היא מתרכזת בגיבורות משניות העוזרות לה להעביר את אורחות החיים באותו עולם. עולם חקלאי קדם המהפיכה התעשייתית, בנוי על קהילתיות הדוקה, על סקרנות נמוכה לכל מה שמחוץ לעיירה או הכפר בו חיים, כאשר בעלי החיים נחשבים בו כמעט שווים לבני-אדם.

שלא כמו באגדות רגילות, מקינלי לוקחת את הזמן (ואת העמודים... 406). מצד אחד זה מעבה את העולם עליו היא כותבת והופך אותו מוכָּר. אבל... קצת יותר מדי סיפורי-משנה שכל תפקידם לייצר אווירה, שכלל לא חסרה בספר ומאיטה מאד את הסיפור. בחלק הרביעי (מתוך חמישה חלקים) ממש הותשתי. היא מתארת שלושה חודשים א-ר-ו-כ-י-ם יותר מעשרים השנים שתוארו קודם. מוסיפה רומנטיקה לא מזיקה (תשאלו – איזו רומנטיקה מתאימה לנערת כפר שהיא שוליה של נפח ורופאה של סוסים? – למקינלי התשובה) הוא ירד לאיטו מדירוג של 4 כוכבים (ומשהו) ל-3.5 ו-3. שם נשאר בעיקר בגלל ההנאה שהוא גרם לי בשלושת החלקים הראשונים. אם מקינלי היתה מקשיבה לי – היא היתה מורידה ממנו כ-100 עמודים (שיכלה בהחלט לעשות מהם עוד ספר נחמד בסגנון "היֹו היה פעם" ולא סתם לזרוק לאשפה) והיתה משפרת את ספרה ומחדדת את מסריו. כמו שזה, הספר חמוד אך עודף המשקל קצת מקשה להכיר בחמידותו.

פיתחתי תיאוריה שלמה לגבי משברי קריאה בגלל (או בזכות) הספר הזה, ואולי יום אחד אכתוב עליה, אבל זה לא מה שחשוב כרגע. מה שחשוב כרגע הוא הענין שספר מושלם התחבא לי שנים ממש מתחת לאף ומעולם לא שמתי לב אליו.
זו מחשבה כל כך מחדשת ומרגשת, למרות שיש בזה משהו מובן מאליו- שבתוך כל ספר, מאחורי כל כריכה, יכול להיות הסיפור הבא שישבה אותך. (קצת דומה לבני אדם, לא?)
ואם רק אפתח את העינים טוב-טוב ואסתכל מסביב, אעבור מדף-מדף, אקרא כל תקציר, (על אף שיש לי התנגדות עמוקה לתקצירים) – אולי אי שם מחכה לי ספר שהוא שלי-שלי ועוד לא גיליתי?
(ובאותה מידה, יכול להיות שלא. שזה יהיה סתם ספר. אבל למה לא לנסות?)
~
מכירים היפהפיה הנרדמת? יופי. אוהבים? כן או לא, מה שאתם רוצים, אני אוהבת מאד את הסיפור המטורלל הזה. ואני יכולה בכיף לצפות בסרט של דיסני פעם בשבוע. אולי אפילו יותר.
וכמות הפעמים שסיפרתי את הסיפור הזה בשנה האחרונה לחבורת ילדים מתוקים עם עינים פעורות לרווחה, שמבקשים את אותו הסיפור שוב פעם ושוב פעם... המון.
אז התקציר של הספר הזה הבהיל אותי. כי הסיפור כל כך דומה, בכונה ממש, ואז מביאים לך את הטוויסט. ואני אצטט (מהתקציר הארור, כמובן): "....באה לעולם נסיכה מתוקה.. פיה מרושעת מקללת את הנסיכה... ברגע הגורלי מצילה (הנסיכה) את המצב ללא עזרת נסיך...." והשיא: "אפילו הרומנטיים ביותר בינינו יסכימו, שלָסיום 'באושר ואושר עד עצם היום הזה' יש יותר מהגדרה אחת..."
ואת חושבת לעצמך: למה? למה לשנות משהו כה חביב וכה רומנטי?
עכשיו, אחרי שקראתי, אני יכולה לענות לעצמי שלסיפור, כל סיפור, מגיע שיספרו אותו ביותר מדרך אחת, ושדמויותיו יאופינו בקוים שונים וגם סותרים. וכל הגרסאות יכולות להיות טובות, לא חיבת להיות סתירה.
ו"חוד הכישור" הוא הוכחה נהדרת לכך.
~
אז למרות שהספר בנוי בסיפור המסגרת שלו על היפהפיה הנרדמת, הסיפורים שונים מאד. רובין מקנלי (מי את? אני רוצה להיות חברה שלך!) יצרה ארץ משגעת במגניבותה, שקסם שובב ופרוע משתולל בה ועושה מה שבא לו. התאהבתי ברעיון הזה- שהקסם הוא ממש רובד בקיום, כמו רוח, אבק, וגם לפיות ולמכשפים אין שליטה מוחלטת עליו. בספר הזה יש אלמנטים פנטסטיים לא שגרתיים ולא צפויים, פשוט כיף.
התאהבתי בדמויות. הכי חשוב- התאהבתי ברוזי, גיבורת הספר. היא באמת גיבורה! לא היתי אמורה לאהוב אותה- היא ההפך מכל מה שאורורה, היפהפיה הנרדמת הקלאסית, נוטה לייצג. אבל באמת שאי אפשר שלא להתאהב בה- היא מרגישה כל כך הרבה, והיא תוססת וחיה וחסרת טאקט ורגישה וחוששת וסובלת.
והלב שלה נשבר.
היא אחת הדמויות היותר אנושיות שיצא לי לקרוא עליהן.
וקטריונה! אוי, קטריונה. אפשר לכתוב סקירה שלמה על קטריונה. בעצם גם היא גיבורת הספר, יחד עם רוזי. בקצרה- היא פשוט בן אדם טוב, ואמא טובה, נקודה.
הספר כתוב נפלא. השפה עשירה ומלאה, ומורגש העונג של הסופרת מן העולם והסיפור שבראה. כמות הפעמים שחייכתי לעצמי! אפילו צחקקתי פעם או פעמיים. משעשע באופן פשוט ומתוק.
(אני לא אתחיל לדבר על החיות בספר, כי זה לא יגמר. אבל בקטנה- בתור מי שרוב ילדותה סבבה סביב בעלי חיים - וגם עכשיו, גם היום - הנוכחות שלהם בסיפור והמשמעות שלהם, מילוי תפקידם בחיים של רוזי היו בגדר פלא קסום עבורי).
~
והרי הוידוי: לא היה לי קל לצלוח אותו. צחוק הגורל: בדומה לאותה קללה עתיקה שקיללה אי אז פיה מרשעת, עיני נעצמו בקביעות אחרי כמה שורות מהספר. בתסכול היתי מניחה אותו בצד ונכנעת לתרדמה, או עושה עם עצמי משהו מועיל.
זה היה משבר קריאה די חריף. עם ספר אחר היתי פורשת, אבל לא רציתי לותר עליו. כאילו הספר שלח רטטים חשמליים, הציץ אלי מדי פעם, הפציר בי שאקרא בו. אז נאבקתי ב-280 עמודים בגבורה, לאט לאט, עוד עשרה עמודים בשבוע ההוא ועוד שלושה בשבוע אחר- ואחר כך הכל זרם בקלילות כמי נהר, וישבתי לבלוע בכמה שעות של שבת חורפית את מה שנשאר. ולקרוא את השניים-שלושה עמודים האחרונים והמתוקים שוב. ושוב. ושוב.
עם כמה שהסוף טוב, יש בו רגע נוגה, שהכאיב, (ועדין קצת כואב) שם בין הצלעות.
יש בספר הזה הכל מהכל.
הפלוס הגדול עבורי היה שברגעי השיא של הספר רוזי ואני גדלנו בשנה, ושתינו בנות 21. אני לא חושבת שיצא לי לקרוא הרבה ספרים כשגילי מקביל לגיל הגיבור/ה, וזו היתה חויה מענינת, שהעלתה אצלי את השאלה: האם אני היתי יכולה לפעול כמוה? האם היו בי האומץ והבגרות?
אז כן, הוא מתחיל קצת איטי, דרוש לו אורך רוח שלא היה בי בזמן שקראתי, אבל למרות הטיימינג המעפן ושלל כשלים אחרים, נהניתי מרובו המוחלט.
הספר הזה נהדר, הסוף (הרומנטי, כן כן!) שלו יפהפה, ואני בטוחה שאם היתי טורחת כבר לפני כמה שנים לכרוע ברך ולתת מבט לכיוון הספרים הנמוכים יותר, שם בצד ימין, הספר הזה ואני הינו חברים טובים כבר הרבה זמן. אבל לחיים תכניות אחרות, ובזכות הסקירה המהממת והמסקרנת של אתל הגעתי אליו בסופו של דבר (תודה רבה רבה!) ואיזה כיף שכך. אני מקוה שבאמת למדתי מזה, ופעם הבאה שאהיה בספריה אעבור מדף-מדף, תקציר-תקציר, בדרך אל עוד ספר שהוא שלי-שלי.

ואכן, יש יותר מהגדרה אחת ל"באושר ועושר עד עצם היום הזה".
אוח, אפשר שוב פעם?
~
תַּתְחִילִי מֵהַסּוֹף,
תִּחְיִי כְּבָר בְּאֹשֶׁר וָעֹשֶׁר
אַחַר כָּךְ תַּחְשְׁבִי אִם כְּדַאי
לֶאֱכֹל מֵהַתַּפּוּחַ
לָלֶכֶת לַנֶּשֶׁף
לְטַפֵּל בַּגַּמָּדִים
לַעֲלוֹת עַל גַּב סוּסִים
לָרוּץ בְּאָמוֹק לַקּוֹצִים
אֲבָל קֹדֶם, מָה אִכְפַּת לָךְ
תִּחְיִי בְּאֹשֶׁר וְעֹשֶׁר
עַד עֶצֶם הַיּוֹם.

נסיכה/שרית עיני ריץ'.

זכרתי שזה ספר טוב - הרי נלחמתי להשיגו שוב במשך כמה שנים טובות - אבל כמו תמיד במלחמות, לפעמים אנחנו שוכחים מה הסיבה שבגינה בכלל התחלנו. אז זכרתי שהוא טוב, אבל לא זכרתי שהוא כל כך, כל כך נפלא.
לא זכרתי את התחושה המתוקה, השלווה, שמתלווית למילים היפהפיות; את השפה הפשוטה מחד והעמוקה מאידך, ואת השנינות וההומור שמתלוות אליה - כן, גם צחקתי בקול רם - ובעיקר את העונג. פשוט עונג. בזכרוני הוא היה ספר של חורף, שגומעים לאט, אבל הפעם, מרגע שהתחלתי, פשוט לא הצלחתי לעצור. קראתי וצחקתי על עצמי - איך חשבתי פעם שהוא איטי? איך העזתי לשכוח את הקיץ ששוכן בין הדפים?

זכרתי את רוזי, אבל לא ככה! לא את רוזי הזאת, האנושית עד בלי גבול, את ליבה הטוב, את האושר הרגעי שהיא משיגה ולעומתו חששותיה, פחדיה, התשוקה שבה, הרצון להרגיש שייכת, החיוניות הבלתי נדלית שמעלה חיוך מאוזן לאוזן ומצד שני גם יאוש, כי הנה, עוד מעט המסע שלה מתקרב אל הסוף הבלתי נמנע. החברות העזה שהיא רוקמת עם חברת הנפש שלה הייתה שוברת לב. התפללתי שלא יהיה לה קץ.
ולא, לא זכרתי את החיוך הממזרי של הסופרת כשהיא שומטת את הקרקע מתחת לרגליים, חושפת סוד מפתיע ואז קורצת - לא אמרתי שזה לא אפשרי, רק שזה לא סביר :)

זכרתי את הקסם - איך אפשר לשכוח משהו שהוא כמעט דמות ראשית, שמתואר בקפדנות כזו, מלאכת מחשבת של ממש? אבל לבושתי, לא זכרתי גם עד כמה הטבע מעורב כאן, עד כמה בעלי החיים מוכיחים את שמם - יש להם חיים שלמים שמשתרגים בחייה של רוזי. מידי פעם סגרתי את הספר רק כדי להתבונן בכריכה ולדמיין לעצמי שאני מוקפת בטבע הזה, טובלת בדשא ובשמש שמעליו כמו באמבט מים חמימים, כי זו התחושה שהסיפור הזה נתן לי. ואם כבר מדברים על דמיון - אלוהים, הפרקים האחרונים של הספר הם חגיגה אדירה לדמיון באשר הוא, לאותה נערה בת חמש עשרה שקראה את הספר לראשונה ודמיינה הכל, את השמיים הסגולים, את חומת הוורדים המתנשאת אל על. פתאום מרחק השנים לא הפריע, ושוב הייתי הילדה הזו, והדמיון נסק על כנפיו של העיט וצלל יחד איתו בפעם האחרונה.

אין לי עוד מה לומר מלבד להכיר בעובדה שקנאת סופרים, שעל פי רוב נתפסת כדבר חיובי ומדרבן, לפעמים היא פשוט קנאה. תודה לך, רובין מקינלי, על שהכנסת אותי לעולם שלך. אני עוד אבוא לבקר שוב.

יש ספרים שהלכו איתי בטעות כל כך הרבה שנים, שעם הזמן הם כבר מעין סמל, רוטינה, ריטואל לא מודע.
על חוד הכישור המליצה לי חברה בערך בכיתה ח' ("קצת כמו אלה המכושפת בסגנון") ואיכשהו לא מצאתי אותו בספרייה.
מדי פעם הייתי מחפשת אותו שוב, מדי פעם עלה למחשבה שלי. אפילו הצטברה מעין טינה; למה אני לא מוצאת את הספר, מה הוא שווה בכלל? הוא מתיימר להיכנס לסגנון אלה המכושפת? הוא בטח מעפן.

(הוא לא מעפן)

בסוף עבדתי יום אחד בספרייה (כן, גם אני מקנאה בעצמי) והופ, נחת עלי משמים. מה, לא אקח? למרות שיש לי ליד המיטה טריליון-ביליון ספרים שאני צריכה לקרוא ונשבעתי בשבועת דם לא להתפתות ולקחת כלום מהספרייה?
לקחתי.

בכולופן, לונג סטורי שורט, בלה בלה.

יש מעט מאוד ספרים שאני לא מבינה. כלומר - את כולם אני לא מבינה בכל העומק, לפחות כל ספר טוב. אבל יש מעט שאני קוראת ופשוט לא מבינה. תוך כדי הקריאה ניתן לחוש שמתבצע פה מהלך מורכב שנוגע לכל כך הרבה דברים, ומשלים את עצמו באורח פנטסטי - ואני אקרא ופשוט לא אבין.
וזה ישגע אותי, יטריף אותי. יוציא אותי מדעתי.
אלו הספרים הכי טובים.
היחיד שזכור לי כמבלבל ברמה הזו, הטירה הנעה. מאחר שהטירה הנעה הוא כל מה שאני סוגדת לו בעולם הזה בערך (תוסיפו אוכל ושטויות והרשימה הושלמה) יש מקום להודות שזה ספר ברמה גבוהה מאוד ואוף למה אני לא מבינה הכל. הלכתי לקפוץ מהגג או משהו. עודף רגשות.

חוד הכישור נפלא.
האווירה מדהימה. באיזשהו שלב גיליתי שאני מסוגלת לצייר לי בראש את סגנון הלבוש של הדמויות, את אורח החיים שלהן, את המנהגים שלהן, את איך שהן מדברות - בלי שזה אפילו כתוב בבירור. זו יכולת מרשימה. הסופרת מכניסה אותנו כל כך חזק לעולם, עד שכבר חשים בתוכו באופן ברור וטבעי.
העולם מדהים. הוא אחד מהעולמות הקסומים הכי מרשימים שקראתי אי פעם. איכשהו - במהלך ספר יחיד באורך בינוני, ולא סדרה אפילו - הקסם של העולם מוסבר לפרטי פרטים, מומחש ומודגם. כל הלוגיקה הקסומה הייחודית נארגת פנימה ומפלרטטת עם ההיגיון של המעשים בספר ברצינות מלאה.
הדמויות נהדרות נהדרות נהדרות. נקודה.
היחס לחיות. תכלס אני משוחדת, ואתם אמורים למלמל מתחת לשפם "אה, יש פה חיות, אין פלא שהיא מתלהבת; בושה". אבל בכל זאת. זה ספר שעוסק בין היתר בחיות, ועושה את זה טוב יותר מכל אחד אחר. שימו לב לחתולים.

התמה המרכזית של חוד הכישור היא החיים. אין שום אינסטנט; הנקודה שאני קראתי כאן היא סוגייה כבדת משקל של איך מהלך חיים שלם, עוטף הנסיבות בכללותן, משפיע על התוצאה. התוצאה שהיא אנחנו, שהיא הבחירות שלנו, הגורל שלנו. ההכרח.

לא הבנתי הכל. צחקתי המון. קראתי בהיסטריה רבתי חלקים נרחבים, קפצתי קפיצות פאנגירליות ברחבי המטבח כשהיו קטעים שלא יכולתי להכיל מרוב התרגשות.
כדאי גם לכם.

האחים הקטנים שלי נולדו אל עולם שונה מזה שאני נולדתי אליו. לא שונה מאוד, אבל שונה. לפני כמה שבועות אמא שלי אמרה לאחי בן החמש שהוא כל כך מתוק שהיא רוצה לאכול אותו. הוא אמר לה שלא אוכלים אנשים, ולהוכחה, הלך אל המחשב וגיגל "לווחלים הנשים".
בעולם שאחי הקטן נולד אליו, הנטייה לגגל משהו היא טבעית כמו נשימה. בעולם שאני נולדתי אליו, לא בהרבה בתים היה מחשב.

וזאת נקודה שהרבה סופרים מועדים בה. למה אני מתכוונת? לא רק לעובדה שברומן מודרני, הגיבורים יסמסו זה לזה ויתכתבו בוואטסאפ ובמייל, לא רק לעובדה שאם משהו קרה הם ינסו ליצור קשר טלפוני כי לכל אחד יש טלפון נייד, ואם לא ישיגו אותו הם יהיו מודאגים; לא רק לעובדה שאם אני ממקמת את הסיפור שלי במאה השש עשרה, מוטב לי לדעת שלא היו אז קטרים.
אני מתכוונת לאלף הפעולות הטבעיות כמו נשימה, שבכל עולם הן אחרות. בכדור הארץ, במאה העשרים ואחת, יהיה הגיוני מאוד לבדוק את מזג האוויר באפליקציה לפני שיוצאים מהבית, ולעולם לא תיגע בתקע חשמלי בידיים רטובות. כשאני מפילה כוס, אני יודעת בוודאות מוחלטת לאיזה כיוון היא תיפול ומה יקרה לה אם לא אתפוס אותה בזמן. אני אמדוד מרחק בקילומטרים, או בזמן שלוקח לאוטובוס שלי, בממוצע, להגיע מנקודה א לנקודה ב; אם אגיד לכם ששתיתי היום כבר שבע כוסות קפה, תסיקו מיד שאני עייפה. אלף וודאויות, אלף ניחושים אינטואיטיביים, אלף מסקנות בזק.
אבל בעולם אחר חוקי הפיזיקה או הכימיה האורגנית המוכרים לנו עשויים שלא לפעול. בעולם אחר יהיו דברים אחרים מובנים מאליהם. בעולם אחר מרחק יימדד אחרת, לחיצת ידיים עשויה להיות אקט מעליב, ומילים נייטרליות לחלוטין אצלנו נושאות אולי משמעות עצומה.
ולכן כשאני כותבת על חקלאי זעיר במחוז טלאורמן בשנת 1472, אני צריכה לדעת לא רק על חקלאות בימי הביניים. אני צריכה לדעת באילו אמונות טפלות האמין האיש הזה. מה היו התוצאות המתבקשות לכל מעשה בעולם שלו. מה הוא חשב. על מה הוא חלם. אילו אגדות, אם בכלל, הוא סיפר לילדים שלו. אילו ימים בשנה הוא היה חוגג, ולמה. ממה הוא היה מזדעזע, במה הוא האמין בלי לחשוב אפילו; מה היה הקבוע במשוואה שלו, ומה היו המשתנים.
ובסיפורי פנטזיה זה קשה אפילו יותר. קל כל כך ליפול לטעות המראה: על כל משה שלנו להעמיד מרלין, מול כל היטלר שלנו להציב נבל על בעל שאיפות שלטון עולמי, לכל אג'נדה, קומוניזם נניח, ליצור מקבילה, והנה עולם.
אלא שעולם אחר בהכרח יתעצב אחרת משלנו. הוא לא יהיה תמונת מראה - שונה, אבל מקבילה. הוא יהיה הפוך על ראשו, הוא יהיה רנדומלי ומשוגע, אין למעשה שום סיבה לגזור אותו מתוך העולם שלנו; צריך לברוא אותו מאפס.
מעטים מצליחים. כשזה קורה, זה מעניק לסיפור נופך ואמינות ועומק שקשה לתאר.
ג'יי קיי רולינג, עם כל הערכתי (האדירה) אליה, לא הצליחה, לדעתי. היא עבדה בשיטת המראה. מול הנס כריסטיאן אנדרסן היא הציבה את בידל הפייטן; את הראגבי היא החליפה בקווידיץ'; את המונדיאל באליפות העולם; את מדונה בסלסטינה וורבק; את קווין באחיות הגורל; היא אמנם יצרה עולם חי מאוד, אבל רק לעתים רחוקות רואים אצלה הבלחים של מה שאני מדברת עליו (אם, נניח, קוסמים באמת לא היו שמים שרביטים בג'ינס מחשש לאבד פלחי ישבן...)
מי כן מצליח?
פיליפ פולמן מתקרב לזה בסדרת המצפן הזהוב. הדמונים שלו הם דוגמה קלאסית למה שאני מחפשת.
רוג'ר זילאזני בסדרת הארץ המשתנה הגיע אפילו קרוב יותר. הארץ המשתנה היא עולם של אלים ומכשפים וכוחות עלומים. חלקם שרלטנים, חלקם בעלי עוצמה אמיתית, וזילאזני מצליח לגרום לנו להבין איך מרגיש אדם שצריך להתנהל בעולם הזה, איך הוא מנסה לשמור על שיווי משקל בין ספקנות לאמונה, בין כבוד לחשדנות כלפי הלא ידוע. ממה צריך להיזהר. מהן עובדות הטבע.

וחוד הכישור מגיע הכי רחוק שיש. זהו עולם שבו אבק קסם מצטבר בקומקומים, עולם שיש לו מטבעות לשון משלו, ואמונות טפלות משלו, והבניות חברתיות משלו. זה עולם מופלא ויפהפה וייחודי, מלא צבע ויופי ודמיון. עולם משכנע בקיומו באופן מדהים. ורק בשביל זה שווה לקרוא אותו. בשביל זה, ובשביל הדמויות שאי אפשר שלא להתאהב בהן (נארל!), ובשביל ההומור, ובשביל העיבוד המבריק לאגדה המוכרת, ובשביל הכתיבה, ובשביל הנופים והחיות והכתיבה והכל. אבל קודם כל, בשביל זה.

חוד הכישור הוא לכאורה היפהפיה הנרדמת. אבל הוא כל כך הרבה יותר מאשר מעיל חדש לליידי מזדקנת. אפשר לקרוא לו אגדה פמיניסטית, אפשר לקרוא לו רומן חניכה, אפשר לקרוא לו סיפור על אהבה או סיפור על חברוּת או סיפור על כוחם של חלומות. אבל כל אחד מאלה מחמיץ את מה שהוא באמת: עולם אחר, עשיר ויפהפה וחי.



פנטזיה היא אסקפיסטית, ובכך תהילתה. אם חייל נשבה בידי האויב, האם זו לא חובתו לברוח? אם אנחנו מעריכים את החופש של התודעה ושל הנפש, אם אנחנו פרטיזנים של חירות, אז זוהי חובתנו לברוח, ולקחת איתנו כמה שיותר אנשים!
(ג'.ר.ר. טולקין)

להגיד את האמת, הכריכה פיתתה אותי, זה היה נראה נורא מעניין.

אבל,...
זה לא!
ממש ממש לא!

עד האמצע הגעתי פחות או יותר, ואז לא יכולתי עוד וסגרתי.
בזבוז של זמן, ללא ספק.
מצטערת, רובין מקינלי.

קראתי את הספר הזה עד האמצע.הספר הוא קצת משעמם ואין בו משהו מיוחד. לא אהבתי.

ספר מתוק..
אומנם נמרח קצת ולפעמים יותר מדי מפורט אבל סה"כ הוא מאוד נחמד...

ספר מקסים, גרסה נפלאה של "היפהפיה הנרדמת", חידוש מודרני וגם מצחיק, פשוט נהניתי מכל עמוד.