המחבר מודה למגיהות בספר אבל אלה לא מונעות ממנו להזכיר שאין עצי מייפל בישראל, שלא הולכים לבקר בבית הקברות בישראל בשבת ובטח ובטח שאין פיגוע כזה, המופיע בעמוד 30, תשבוחות. אין מילה כזו בעברית והיא מצדיקה תחושות בוז לספר.
אחרי שהוצאתי כל מררתי על הספר, זה ספר מקסים ביותר.
דב בוריס גפונוב הוא דמות אמיתית, מתרגם מגרוזינית לעברית של יצירת מופת בשם עוטה עור הנמר, ששלונסקי סייע בהוצאתה לאור. גפונוב הוא רוסי שנקלע לגאורגיה ומשם לישראל, היישר לתל השומר בשל מצבו הבריאותי משום מחלת גיאן-בארה.
ערן וולוצקי הוצמד אליו כדמות בדיונית שהצדיקה את הבאת סיפורו המיוחד של גפונוב לקורא הישראלי. ערן נשלח ע"י מורהו למחויבות חברתית, פרוייקט שכשאני אישית הייתי המפעיל שלו בתיכון (של הפרוייקט), נקרא מחוייבות אישית. כך או כך, ערן וחבריו נשלחו מי למד"א, מי להפעיל קבוצות כדורגל של ילדים ומי כערן לשבת עם חולה פעמיים בשבוע ולארח לו לחברה. ערן לא מתלהב מהשליחות הזו, בעצמו בעל דימוי גוף לא משהו, לא מהפופולריים בחברה.
בבית החולים מתפתח בינו לבין דב גפונוב קשר יפה אל מול קשר יפה נוסף עם חווה, נערה-אישה שעברה תאונת דרכים בה רוסקה רגלה, היא מתאוששת ומחלימה אל מול גפונוב הדועך. הן משפחתו של גפונוב, משפחתה של חווה ומשפחתו של ערן עצמו, אינן משפחות נורמטיביות ותפקודן לקוי.
גפונוב הוא מתרגם מחונן המעודד את ערן להגשים את חלומו כצייר להתקבל לבית ספר לאמנים. חווה מתעקשת לשוב ולרקוד למרות רגלה המרוסקת והיא עושה זאת והקשר בית השניים, ערן וחווה, מתהדק.
הכל קורה ב-1972, שנת מותו של גפונוב והוא רק בן 38. אז כן, הוא זכה בפרס טשרניחובסקי על תרגום הספר מגרוזינית לעברית, שתי שפות שאינן שפות אמו. הוא גם זכה לנוכחותו של ערן, שכאמור אינו בעל דעה חיובית על גופו, אבל אישיותו מחפה על כך. ערן מביא אור לחיי גפונוב ואור לחיי סשה, הרוסי, ילד הכפות. לחווה הוא מביא נשיקה...
גפונוב, בימיו האחרונים, לא קיווה לשום דבר טוב שיקרה לו. אז ערן קרה לו וברור שגם גפונוב קרה לערן ואז ערן מבטיח לקחת את גפונוב למנזר המצלבה בירושלים, שם יראה תמונה מהספר אותו תרגם. לא עניין של מה בכך להבריח החוצה חולה סופני בלילה קר, על וספה עם סירה מתל השומר לירושלים. לערן אין רשיון נהיגה... אבל הוא זוכה לברכת אביו, למפתחות של הווספה, לסיפור חייו העלום ולחתימה על הטופס. שהכל אני אספר לכם?
ויש חיים אחד שבא לבקר כשגפונוב ישן. תגיד שחיים היה פה, מורה חיים לערן. מי זה חיים?
שאפו לוולדמן על הרעיון לשלב דמות בדיונית עם אמיתית ולהעלות נשכחות בדבר דמות שלא זכתה לשזוף באור יקרות.

#
בספר הביכורים הזה מחבר ולדמן בין גיבור טיפוסי לספרות המקור – ערן בן 16, שאמו עזבה כשהיה פעוט, והוא גדל עם אביו השתקן. הוא מתבודד, מגושם, לא מקובל, מצייר ורוצה ללמוד בפנימיה יוקרתית לאמנות. את ערן חיבר ולדמן לדמות אמיתית – דב גפונוב. גפונוב, אלמוני עבורי וכנראה גם עבור רוב הקוראים, היה כנראה סוג של גאון. הוא לימד את עצמו עברית באמצעות תנ"ך מתורגם, תרגם לעברית יצירה אפית גאורגית מהמאה ה-12 וזכה בפרס טשרניחובסקי לתרגום מופת. הוא קיבל היתר יציאה מרוסיה ב 1971 ו"עלה לארץ" ישירות לבית החולים תל השומר. אישפוזו ארך כשנה, בסופו הוא נפטר בגיל 38. ערן תלמיד כתה י' מקבל משימת מעורבות חברתית לבקר חולה ערירי (גפונוב) בבית החולים, פעמיים בשבוע.

דמותו של ערן טיפוסית למה (שאני חושבת) שהוא הכיוון הנפוץ של ספרות המקור. נער אומלל, דחוי, בודד, לא מקובל על אף אחד, עם נטישה של אם ואב מסור אך מנוכר. חלק גדול – אני חושבת – של סופרי המקור בוחרים לכתוב על הנושא הזה, מעמיסים על הגיבורים שלהם (צעירים או מבוגרים, עם או בלי משפחה לא תומכת) עוד ועוד אומללות במטרה להגיע להזדהות וחמלת הקוראים כלפי הדמויות ה(מת)מסכנות האלה.

בניגוד לערן, אותו מרפד ולדמן בהמון פרטים, בעיקר בחלקו הראשון והאיטי של הספר אך לא רק, דמותו של בוריס גפונוב נשארת שטוחה, למרות שפרטים ביוגרפיים שלו מובאים בספר. אי אפשר להבין אותו, את מניעיו להתנכר לאלה שאהבו אותו, את מניעיו לקחת על עצמו תרגום מסובך של פואמה עתיקה, משפה שאינה שפת אימו לשפה שאינה שפת אימו. נראה שגפונוב נתפס על ידי ולדמן כאביזר המאיר את דמותו של ערן, לו הוא מקדיש את עיקר תשומת הלב. ממחצית הספר מאיץ ולדמן את הקצב. הסיפור מקבל תפניות מוזרות, וולדמן מנסה לקשור לקראת הסוף את כל הקצוות והתעלומות שעורר בסיפור. זה לא הספר הראשון שאני קוראת שיש חוסר פרופורצייה בולט בין חלקיו השונים: חציו הראשון איטי כצב, בחציו השני הוא הופך אילה שלוחה ומנצח במירוץ.

היה לולדמן רעיון מעניין, גם אם לא מקורי, של שילוב דמות אמיתית בסיפור בדיוני, אבל גפונוב היה ונשאר זר לסופר. ולדמן אומר באחרית דבר, שהוא עוד לא נולד כשגפונוב היה בחיים. אין פלא שגפונוב בסיפור דומה יותר לחייזר מלאדם. הכתיבה עמוסה תיאורים ומטפורות, שלא הצליחו לגרום לשום דמות, ראשית או משנית, להיראות אפשרית.
הספר לא משעמם, מספר סיפור לא מוכר. קצת יותר כישרון בעיצוב הדמויות, קצת עריכה וניכוש עודף מלים ותיאורים, היו עושים רק טוב לסיפור הזה.

העלילה היפה הזו מפוצצת ברגש עד שהלב מתפקע. החוטים בה נרקמים שלב אחרי שלב, עד שאנו הקוראים מגלים ביחד עם הגיבור פרט אחר פרט עד לתמונה המלאה שגדושה בהמון פרטים קטנטנים שבסוף נאספים לידי מסע חניכה נפלא של ערן.

רכבת ההרים שעברה עלי כשהפכתי את הדפים גרמו לי לרצות להישאר בספר ולקרוא לאט לאט כדי, להעמיק את תחושת העונג מהספר. ולמרות שהרכבת הזו דהרה ניסיתי להאט. צריך עדינות יתרה כשקוראים על ההכפשות של הילדים בבית ספר נגד ערן וההרגשה שלו שאין אף אחד שמבין ובא לו לפוצץ את העולם. האמא שעזבה אותו בפתאומיות והגעגוע שנחרט בליבו. האבא הבודד שחי בשתיקה עצובה ושותפות גורל בגידול בן יחיד, חווה בעל השיער אדום כמו אש שלא עזבה אותו. הציור שהציל אותו מהרבה רגעים בודדים ועוד ועוד ועוד...הספר גדוש ביופי אם תרצו עד הירח בעמק המצלבה בירושלים ובחזרה על טוסטוס.

מעבר למסע ההתבגרות של ערן זהו מסע של המון אנשים מסביבו שמאוד בודדים. כל אחד מהאנשים שפוגש בספר עובר מסע נפשי כביר. ערן הוא כמו תמנון בלי לדעת שהוא כזה. הוא שולח זרועות של אהבה שנוגעות באדם זקן על ערש דווי וגורם לעיניים שלו לנצוץ מהתרגשות. או המחווה שהוא עשה למען סשה ומבין שהוא היה אכזרי אליו רק כדי למצוא חן ולהתקבל לחברה שתמיד בעטה בו. הוא גם מוצא אהבה חדשה שגורמת ללב שלו לפרפר. הגילויים שעירן מגלה על חייו גורמות לו להתעמת עם החיים ולקבל אותם באהבה.

יש עוד חלק היסטורי בספר שעליו בעצם מבוסס הסיפור היפה. זוהי היצירה הגיאורגית שנכתבה בשם האהבה. באמתלת האהבה על המלכה תמר ורוסתאולי שהקריב חייו למענה. זו אגדה על משולש אהבה גם על דויד לוחם ואיש החרב. וכמו שכבר סופר שהספר הוא על אנשים בודדים כך איש זקן בודד אחד בשם דב גפונוב שעשה מחווה גדולה ותרגם את היצירה לעברית בעזרת שלונסקי.

"עוטה עור הנמר". "היצירה הזו היא תרגיל ההסחה הספרותי המבריק והגדול ביותר של כל הזמנים. רוסתאולי העניק למלך דויד סוס טרויאני ספרותי. במסווה שיר הלל למלך דויד. רוסתאוולי כתב שיר אהבה וכסופים למלכה תמר. שיר שהיה גלוי רק למי שבאמת יודע לקרוא, והמלכה ידעה לקרוא".
אפשר להשוות את הספר אם רוצים לסוג יצירה חוצה גילאים כמו :"לרוץ אתו" של גרוסמן או " יונה ונער" של שליו, אפילו נזכרתי בתפסן ובהולדן. ישנן זוויות חינוכיות בספר כי הרי ערן הגיבור פוגש את דב המתרגם בבית חולים כחלק מהתנדבות מעורבות חברתית. יש חלקים בספר שממש רואים תהליך למידה של משהו אסור ואז תיקון . או יחסים הורים ילדים גם שם שקר ותיקון. אם קוראים בקפידה הספר הזה הוא אוצר שיש בו הרבה מחשבה ותובנות.

אני בכל אופן אלך לחפש את "עוטה עור נמר" בתקווה למצוא אותו.

"נמר בירושלים" הוא רומן חניכה והתבגרות במלוא מובן המילה.
נמר בירושלים? יותר נכון, חתול בירושלים שהלך והפך להיות אט אט לנמר בירושלים.
חתול פשוט, קטן ומסכן, אחד כזה שחי את חייו חסרי המשמעות בבית הספר אי שם בשנות ה-70 בארץ ישראל, הלוא הוא ערן וולצקי, הדמות הראשית. הוא מנסה להיות מקובל כמו שאר החבר'ה, גם אם זה אומר להציק לסשה העולה החדש מרוסיה, כמו שעושים כולם. או למשל גם להתחבב על בנות מסוימות בכיתה, שלאט לאט רואים ומגלים שהן לא שונות כל כך מהבנים האחרים בכיתה, בעלי האופי החתולי הקטן והלא בוגר.
תהליך התבגרותו של ערן והפיכתו לנמר, מתחיל במסגרת המחויבות האישית שמטיל עליו בית הספר. במסגרת המחויבות, הוא צריך להגיע לבית החולים פעמיים בשבוע למשך תקופה וללוות חולה ערירי בשם דב בוריס גפונוב. אותו חולה, הוא המתרגם לעברית של יצירת מופת גיאורגית, "עוטה עור הנמר".
מעתה ואילך, בין השניים נרקמת מערכת יחסים, המתחילה בצליעה וממשיכה בדהירה. מחוסר תקשורת והחולי והמסכנות הבולטים של גפונוב המשפיעים על התקשורת ביניהם, גפונוב לאט לאט נפתח בפני ערן, וכך גם ערן שנפתח אט אט בפני גפונוב, ויחד הם שוקעים לתוך עולם שלם של פנטזיות, הכולל בתוכו את מנזר הצלבנים שבירושלים.
במקביל, הוא פוגש בבית החולים נערה בשם חוה, שנפצעה בתאונה וחולמת לשוב לרקוד. וגם הם לאט לאט נפתחים אחד בפני השנייה ועוברים ביניהם תהליך עד שבסופו מגיעה גם האהבה.
ערן גם מתמודד עם החלום שלו לצייר ולנסות להתקבל למוסד לימודי נחשב לאומנות, חלום שלעיתים ברגעי ייאוש הופך מסיבות רבות לרק חלום, כשבדרך הוא מתפכח ומתחיל להבין שעדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה.
בנוסף, ערן נאלץ להתמודד עם השדים בבית, או יותר נכון השדים שלא נמצאים בבית, על אימו שעזבה אותו ואת אביו בשנות ילדותו ולא חזרה, עד הרגע שהוא מספיק בוגר כדי לגלות את האמת ולהצליח להתמודד איתה ולהשלים איתה.

זהו ספר מרגש, בזכות התהליך שעוברת דמותו הראשית. הוא כתוב בצורה פשוטה, תמימה מעט אפילו, נעימה בהחלט לקריאה וממש זורמת ומהירה. ספר פשוט מקסים. ושאפו על המחקר המעמיק בנוגע ליצירת המופת הגיאורגית, על מחברה הנזיר שותא רוסתאווילי ועל מתרגמה בוריס דב גפונוב.

*תודה לסקאוט שהמליצה לי עליו , ולמרות שהספר היה מיועד לה, בזכות ההמלצה החלטתי לנסות לקרוא גם. זה בהחלט השתלם!

מעולם לא קרה לי שחלמתי על ספר לאחר קריאתו.
אולי בעצם רק פעם אחת, כשסיימתי את ״חבלים״ ובלילה הסתנן סבי לחלום.
זה היה בירושלים ירד גשם והיה נורא קר.
חיכיתי לאוטובוס שייקח אותי חזרה לתל אביב והוא התיישב לידי על הספסל והתפעל עד כמה גדלתי ואיך הוא מרוצה ממה שיצא ממני.
הוא סיפר על הוריו וילדותו ואני לא האמנתי למזלי הטוב ובבוקר, כשהתעוררתי הייתי קצת מאוכזבת כי לא זכרתי בדיוק איך נפרדנו אך ידעתי כי הקריאה בספר ההוא הפרתה את המפגש והחלטתי באותו הרגע לקרוא רק תכנים משמעותיים, כל סיפור או אנקדוטה שיעוררו בי נוסטלגיה או רגשות כלואים.
ואמנם ניסיתי אך הכימיה הזאת מתרחשת רק פעם בכמה זמן ולאחר הפסקה ארוכה שלקחתי מהקריאה החלטתי שוב לבדוק את השפעתה עלי.
עוצמת הסיפור ״נמר בירושלים״ עלי הייתה פשוט מסחררת!
אולי גם המילה ״ירושלים״ מעוררת בי קסם של ממש אך יש לציין כי גם העלילה והדמויות הותירו בי צריבה של ממש ושעות הלילה שלי היו משופעות בהרפתקאות לרוב: אבירים, נסיכות ואפילו דרקונים.
הרגשתי כמו ילדה סקרנית בסיפור שאיננו נגמר, הייתי כמו עדה אילמת להתרחשויות הנפלאות בספר וכמו חוויתי את האירועים שוב ושוב כאילו קרו באמת.
ערן, ילד מוכשר ורגיש נפגש במסגרת מחויבות אישית עם אדם חולה המאושפז בבית החולים ״תל השומר״.
הוא מתוודע אליו, מקשיב לסיפורו ונפשו נכרכת ברוחו החיה של האיש.
שמו דב גפונוב, מתרגם יהודי ממוצא אוקראיני אשר תרגם את האפוס הגיאורגי ״עוטה עור הנמר״ לעברית אך עם השנים שחלפו, נשכח ותהילתו חלפה.
הנער היצרי כמו מחיה מחדש את הגבר מוכה היגון, מעודד אותו לדבר ולספר על חייו ועל החלטתו הגורלית ובדרך אף נחוש לפתור את בעיותיו ולהפוך לאדם עצמאי השלם עם בחירותיו.
העלילה הייתה קצבית ומרתקת, מסעירה וחסרת מנוחה.
קשה היה לי לעצור באמצע: אם מדובר בארוחה שהכין הנער עם אביו או בביקור חולים. הכתיבה הייתה נפלאה ממש, ״מגרה״ כמעט בתיאוריה ומציאותית מספיק כדי לגרום לי להסתקרן ולהמשיך הלאה.
אינני יודעת כיצד קרה שהספר עבר מתחת לרדאר שלי בקלות כזאת אך אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות להזין עיני בו ולהתפעם מיופיו ובשלותו.

זמן רב חיפשתי את הספר הזה אך הוא לא היה בנמצא.
התעניינתי בו במיוחד מכיוון שהוא עוסק גם בגאורגיה ויצירותיה אך גם במתחולל בנפש ובקשיים של בני אדם רגילים מן השורה.
כאשר התחלתי לקרוא בו, לא התאכזבתי. זהו ספר יפיפה, כתוב היטב ולמרות שפתו היומיומית יש בו תיאורים יפים הרקומים בעדינות מפתיעה.
גיבור הסיפור הוא ערן, נער מופנם בן 16 שאין לו חברים כלל בבית הספר והמבלה את כל שעותיו בציור. הוא חולם להתקבל לבית הספר אתנה בצפון בתקווה שחייו ישתנו לטובה.
במקביל, הוא נדרש מבית הספר לשעות של מחויבות חברתית בבית חולים אצל חולה ערירי העונה לשם דוב גפונוב. מה שמתחיל אצל ערן כמעמסה קשה המתבצעת בחוסר חשק מופגן, הופכת עד מהרה לחברות עמוקה, יציבה ומפתיעה.

הדבר שאהבתי יותר מכול בספר מקסים זה היא התפתחותן של הדמויות. כל אחת עוברת תהליך שונה: ערן, דוב ואפילו חווה הנערה אותה פוגש ערן בבית החולים והם מתאהבים, וכמובן אביו של ערן ששותק בענייני נסיבות העלמותה של אישתו, אמו של ערן, ושיחותיו עם בנו מסתכמות בשיחות חולין סתמיות בעת הארוחות העשירות שהם מכינים יחדיו.
בצוותא עם ערן העובר תהליך בפגישתיו עם דוב גפונוב, כך גם שאר הדמויות עוברות תהליך של השלמה, קבלה והפנמת המצב. כך הן יכולות להמשיך הלאה.


דוב גפונוב עצמו הוא איננו סתם חולה רגיל אלא מתרגם של היצירה הגאורגית המפורסמת "עוטה עור הנמר", יצירה שנכתבה על ידי הנזיר והמשורר המעורך, שהד קולו נשמע עד היום בגאורגיה וזו היא לה היצירה החשובה ביותר, בטח ובטח בימינו שעל אף השנים הרבות שחלפו מרגע כתיבתה ופרסומה לא נס ליחה ולו במילמטר שכן גם היום ניתן למצוא בה נושאים עדכניים שיתאימו ללב הקורא המודרני.
גפונוב עצמו לא היה גאורגי אלא פליט אוקראיני שברח יחד עם משפחתו בשנות ה-40 לגאורגיה, ומשם תירגם את היצירה המופתית לעברית כאשר לא גאורגית ולא עברית הן שפת אמו, אך הוא תירגם אותה בצורה כה מוצלחת עד שהן שלונסקי והן חיים גורי, מטובי היוצרים שידעה מדינתנו, גמרו עליה את ההלל ובצדק רב.

כך ערן נכבש בקסמי גפונוב שאף אחד מלבדו לא מתבוננים על מפעלו ועל ידי הזהב שלו שהפיקו מרגליות למכביר. גפונוב, עם מחלתו, נשכח ונאבד בתהום הנשיה, נתון לכלייה מתמדת של הבריות ומחלתו הסופנית בו-זמנית. באמצעות ערן, בדרך מיוחדת במינה, הוא מצליח לקבל חיות מסוימת דווקא בסוף ימיו, מעין סגירת מעגל שכה הייתה נחוצה לו ומקסים ועצוב כאחד לראותו, להיות עדים לו.

אומנם אורן ולדמן ברא כאן גפונוב דמיוני, ואין לדעת בהכרח אם היה נוהג כפי שנהג גפונוב הספרותי, אך הוא היה משכנע, וגרם לנו להתוודע אל עברו, אל עבודתו העוצמתית ואל חוסר הצדק, אל חוסר ההכרה והסבל הרב שעבר האיש בכל הזירות האפשריות: משפחתית, בריאותית וחברתית. הוא מוקצה מהחברה ומושלך מכל תחום חיים אפשרי אל אפרוריות בית החולים ואל המוות הוודאי, שככל שהימים עברו קרב אליו בפסיעות מתונות, ממתין לו בסבלנות אין קץ.
ערן, למעשה, המתיק לו את הגלולה המרה וגרם לו להלך בתוך מעגל המוות כמעט ברינה ובשירה, ואם לא, אז לפחות בנחת והשלמה.בלב שלם.

כאשר סיימתי את הספר אשר ספג ממני דמעות לא מבוטלות במהלכו ובסופו, הרגשתי תסכול רב שגפונוב האמיתי לא זכה לחסד כזה. אחרית ימים כזאת אך בה בעת הרגשתי שולדמן ניסה לפצותו ולתקן את העוול שנעשה לו.
רואים שולדמן בקיא ברזי הספר הגאורגי ותולדות חייו של המתרגם הנאצל שכן לפני כתיבת הספר הוא ערך מחקר בן 14 שנה אודותיו. במובן מסוים, ולדמן הוא ערן ובאמצעות ספרו הוא החיה עבורנו את דמותו הכמעט עלומה של גפונוב שעשתה כמעט נס- היא חיברה בין יצירה גאורגית אדירת מימדים וכוח, בעלת סיפור רקע רומנטי ומרגש אל המקום בו הסיפור נכתב, בארץ ישראל ובפרט בירושלים, במנזר המצלבה, כך לפי הגילויים, רסתוולי, היוצר שהפך לנזיר- משורר ובעת גלותו שהה בירושלים וכתב לפחות חלק מן היצירה.

התחברתי לספר גם מהפן האישי מכיוון שצד אחד של משפחתי בא מגאורגיה. איני יודעת אם אמי שמעה על גפונוב אבל הוודאי הוא שהיא אולצה לקרוא חלקים מהיצירה בבית הספר הגאורגי בשפת המקור. יתרה מזאת, כאשר גפונוב היה עסוק בתרגום היצירה והיה על ערש דווי, היא הייתה ילדה קטנה.

אם רצוני לבקר בגאורגיה היה מוצדק לפני כן מנסיבות אישיות ומשפחתיות, כעת הוא התעצם כפליים בשל הספר, בשל דמותו של גפונוב וכמובן בשל היצירה שהוא תרגם שהילכה קסם על ערן, הנער הרגיש, שהבין מהי חברות אמיתית ואף זכה לאהבה יחד עם נערה מקסימה לא פחות ממנו העונה לשם חווה.

מה עוד נותר לי לומר מלבד שמדובר בממתק ספרותי כשבתור בונוס מכיל את מכתביו האמיתיים והאותנטיים של גפנוב עצמו ומעניקים לנו הצצה רחבה וייחודית אל דמותו כאדם וכמשורר תאב ידע ואיש ספר ומילים אמיתי שציר ההיסטוריה החמיץ?

ספר מפעים ביופיו, הוא כמעט שירה צלולה שאתה צולל אליה בכל רגע נתון ומתענג על מימיה הקרירים שמלטפים אותך אבל גם שורפים במקומות מסוימים אבל בסיומו הפצע מתאחה ומגליד, אתה חש כמו ערן, שאיבדת חבר טוב, איבדת כמה חברים טובים.
בזכותו של הספר אתה מבין מהי חברות, משפחתיות ואף אימהות וגם אם עברת דברים לא פשוטים, יש באפשרותך לסלוח ולהניח את הדברים במגירת העבר, כאשר מגירת העתיד פתוחה לפניך לרווחה.

" אני חורט על האבן הקרה מילה אחת, משורר. זה לוקח לי הרבה זמן, אבל אני לא ממהר. אחר כך, אני מוציא מכחול חדש וצבע מיוחד שקניתי, וצובע את האותיות, אחת-אחת בזהב. אני מסיים כשהשמש כבר מעל הבניינים הגבוהים. אני נוגע באבן הקרירה, נפרד מדב בפעם האחרונה, ויוצא לכיוון האוטובוס, אני פותח את שער היציאה המסורג ומביט לאחור לכיוון עץ הערבה, בדיוק בזמן לראות ציפור כחולה, לא גדולה יותר מדרור, מישירה אלי מבט. היא מטה את הראש שלה מעט הצידה ואחרי רגע ממריאה אל השמיים ונעלמת, פס צהוב מנצנץ בכנפיה."

הביקורת מוקדשת לזשל"ב שבזכותו השגתי את הספר ולבני משפחתי.

ערן הוא נער מגודל בן 15 בשנת 1972 . הוא לא מהמקובלים בכיתה, נהפוך הוא ,הוא דרגה אחת מעל הטרף הקל של הכיתה : סאשה עולה חדש מחבר העמים.
הוא מקבל משימת התנדבות מבית ספר לבקר חולה ערירי בבית החולים הקרוב למגוריו וכך הוא מתוודע לחולה דב גפונוב ולנערה בשם חווה.
אורן ולדמן , הסופר , הוא בן השנתון שלי ,73 . הוא רקח רומן ביכורים ( קדם לו ספר סיפורים קצרים אז לא בטוח שאני מדייק ) שהוא רומן התבגרות שמתרחש שנה לפני שנולד. הסיבה לתזמון נעוצה בדמות של דב גפונוב.
דב גפונוב הוא דמות אמיתית. הוא זכה בפרס טשרניחובסקי על תרגומו את 'עוטה עור הנמר' פואמה גיאורגית מפורסמת . מדוע בחר דווקא בגפונוב וביצירת תרגומו 'עוטה אור הנמר ' איני יודע אבל אני שמח שעשה זאת.
כמו שדב הספרותי אומר על דמות הנזיר שכתב את הספר כי הוא מביא לו תהילת עולם כך ולדמן נופח חיים בדמות ובספר עוררו סערה בזמנם ונשכחו והוא עושה זאת בעדינות ועם הרבה כבוד.
אני אוהב שמשתמשים בדמויות אמיתיות כדמויות מספר - זה דורש הרבה אומץ מצד הסופרים ובטוח כשמדובר ברומן ראשון אבל לא בזה טמון קסמו של הספר.
לכאורה אין בו , בספר , משהו מחדש או וירטואוזיות כתיבתית כל שלהי, יש בו כמה נקודות חולשה –הפרולוג לדעתי, מיותר, דמותו של סאשה, לדוגמה וגם הקלות יחסית שבה נפתרים הקונפליקטים ( דבר שדווקא התאים לי בספר הזה- בעידן בו כל דבר קטן הופך לבעירה ובספרות הישראלית יש הרבה פעמים בחירה לרסק את הגיבורים מול טעיותיהם – זה היה נעים גם לראות שאפשר לפתור אחרת ), אבל במכלול זה ספר נפלא ורבים יתרונותיו על חולשותיו.
יש בספר רוגע. ולדמן לוקח את הקורא ביד בטוחה מהמשפט הראשון וצועד בבטחה לאורך כל הספר. לא חייתי ב1972 אבל הסיפור מרגיש אמין.
זה ספר יפיפה וזה כיף לפגוש ספרות ישראלית שנוגעת בנושאים קשים אבל לא מפילה אותך לתהומות הנשיה.
לא הכרתי את גפונוב לפני וגם לא את עוטה עור הנמר ולא נתתי מחשבה שניה במנזר המצלבה בירושלים אבל עכשיו אני רוצה לבקר שם.
הספר יצא בהוצאה שתים – זו הוצאה חדשה שהוקמה השנה – טוב לראות שלמרות ההספדים קמות עוד עוד הוצאות ספרים והמבחר שלהם נראה מבטיח.
האזנתי לספר בהקראה נפלאה של ניר שאולוף, אבל אני בטוח שהייתי חושב אותו דבר גם בקריאה רגילה. שאפו.

הפואימה האפית "עוטה עור הנמר" של שותא רוסתוולי שנכתבה בימי הבניים נמצאת זמן רב ברשימת הקריאה שלי וכשראיתי רומן ביכורים עברי חדש יוצא בהשראת הספר מיד הסתקרנתי. בדיוק התחיל גם שבוע הספר וזה הספר הראשון שקניתי ביריד בשרונה ואפילו זכיתי בהקדשת וחתימת המחבר :). עכשיו כבר הייתי חייב לקרוא אותו בהקדם.

שותא רוסתוולי היה פעיל בחצר המלוכה של המלך דוד והמלכה תמרה בגיאורגיה של המאה ה-12, בזמן שהמלך דוד יצא למסעות כיבוש ולחימה להגנה והרחבת ממלכתו נרקם קשר אישי בין המלכה תמרה לרוסתוולי, דבר הקשר הרומנטי לכאורה דווח במהרה למלך דוד וזה ציווה לאסור את רוסתוולי ולחכות עד שיגיע לעיר הבירה כדי להוציאו להורג במו ידיו. דוד מגיע ופוגש את רוסתוולי שהיה איש ספר נודע וזה מציע לו עסקה, במקום שהמלך יוציא אותו להורג הוא יגלה אותו למקום אחר ורוסתוולי יהפוך לנזיר וגם יתחייב לכתוב פואימה ארוכה שתהלל את המלך ותפאר את כבודו בפני העם. המלך מסכים. כאן יש גם הקשר ישראלי, המלך מגלה את רוסתוולי למנזר המצלבה בירושלים וזה כותב במנזר את הפואימה "עוטה עור הנמר" שנחשבת לטקסט הגיאורגי ההיסטורי החשוב ביותר. אבל יש המשך לסיפור, הפואימה שרוסתוולי כתב אכן זוכה להצלחה בעיני העם והמלך מאושר ממנה, היא מהללת אותו ואת פועלו ומביאה לו כבוד, אך הסיפור האמיתי שחבוי בטקסט הוא סיפור שנכתב לא למען המלך אלא למען המלכה, בו רוסתוולי ממשיך להתוודות ולהרעיף את אהבתו על המלכה תמר. זהו סיפור אהבה אסור בין מלכה לשר, שהפך לנזיר, שהפך למשורר, שיצא לגלות, שכתב יצירה של אומה שלמה, שהיה בכלל שיר אהבה לאותה מלכה שבגללה נשלח לגלות, וכל זה כאן בארץ ישראל!!

הספר תורגם במלואו לראשונה לעברית בשנת 1969 על ידי דב גפונוב, תירגום אותו הילל שלונסקי וגפונוב אף זכה עליו בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת. גפונוב היה דמות מעניינת. יהודי ממוצא אוקראיני שאולץ לעבור להתגורר בכותאיסי שבגיאורגיה. לאורך כל חייו הרגיש תלוש ולא שייך, עד שבשנת 1971 אישרו לו כשהיה כבר חולה ומרותק למיטתו לעלות ארצה, הוא הגיע ארצה על אלונקה ישר לבית החולים תל-השומר ושם נפטר ב-1972. גפונוב השאיר אחריו מספר מכתבים ושירים.

אורן ולדמן שזהו ספר הביכורים שלו שקד עליו 14 שנים. זהו סיפור בידיוני על קשר מיוחד הנרקם בין נער צעיר בשם ערן שבית הספר מחייב אותו במסגרת פעילות חברתית לבקר 14 פעמים חולה בבית החולים, יוצא שהחולה הוא לא אחר מאשר מיודענו דב גפונוב מתרגם הפואמה האפית "עוטה עור הנמר" ששוכב בבית החולים. הסיפור מתחיל מעט בעצלתיים, אך לאחר כשליש הוא הופך מרתק בצורה יוצאת דופן. הדמויות המרכזיות בסיפור מפותחות לעומק ויש מספר סיפורים המפותחים יפה כמסגרת לסיפור המרכזי. מרכז העליליה מתמקד בקשר בין ערן לדב גפונוב, ערן המתחיל לבקר את דב איננו יודע תחילה כי מולו שוכב המתרגם הנודע, אט אט נרקם קשר מיוחד בין השניים והם מתחילים להיפתח האחד בפני השני. ערן יודע שדב בעצם גוסס ומציע לו הצעה מאתגרת, לבקר במנזר המצלבה בלילה מיוחד מאוד, זהו לילה מיוחד אחד בשנה בו בירח מלא מופיעה במנזר המצלבה לפי האגדה המלכה תמרה בכל תפארתה, דב איננו יכול לסרב. האם יתממש מסעם זה? האם המלכה תמרה תופיע בפני ערן ודב? תצטרכו לקרוא בסיפור. ספר נהדר ומומלץ.

השנה היא 1972 וזהו ספר התבגרות מקסים שמביא לנו את סיפורו של ערן וולצקי. נער בן 16 החי עם אביו הרוקח ועם זכרון של אם שנעלמה מחייו כשהיה ילד קטן. ערן מתחיל להתנדב בבית חולים כחלק מהמחויבות החברתית בבית הספר ומתחיל לבקר את החולה הסופני דב גפונוב.
כבר נכתב רבות על הספר הזה אז רק אוסיף כאן את ההתרשמות שלי ממנו. קודם כל, נהניתי ממש לקרוא את סיפורו של בוריס דב גפונוב (והמשכתי גם לחקור עוד קצת). מודה שלא היה לי שום ידע קודם עליו או על התרגום המופתי שהוא עשה ליצירה הגאורגית המפורסמת "עוטה עור הנמר". לא הכרתי את היצירה ולא את הסיפור מאחוריה וזה היה מרתק בעיני.
מעבר לכך, הסופר מצליח לתאר בעדינות אמיתית נפש של נער בן 16 שבדיוק נמצא במעבר מילד לגבר, מתמימות לבגרות. ערן הוא נער שקט, לא מקובל בכיתה ומלא בכישרון אדיר לציור. אהבתי מאוד את תיאור היחסים בינו לבין אביו, התיאורים שלהם מבשלים את הארוחות ביחד, כל אחד עם תפקידו ושתיקתו, כאשר כל כך הרבה נאמר בתוך השתיקות האילו. מעבר לכך שהספר הזה באמת מעשיר, הוא גם כתוב נהדר עם המון חמלה ורגישות.

תקראו! :)