ביקורת ספרותית על סיפור על אהבה וחושך - מהדורות שונות מאת עמוס עוז
ספר טוב

---

אתמול, בשבת הגשומה, תוך כדי שילוב בין קריאה, שינה, בישול וילדים, כשכולם יוצאים מעט חסרים, צלחתי, לאחר שישה שבועות של התמודדות, את מאת העמודים האחרונים של סיפור על אהבה וחושך.

קריאת הספר דורשת אורך נשימה, שחסר לי כרגע, וקשה לי לדמיין את אורך הנשימה הנדרש כדי לכתבו, ולא רק בשל אורך היריעה אלא גם בשל עומקה.

הספר הוא שילוב של יופי רב (זכורים לי במיוחד התיאורים החיים של ביתו של הדוד יוסף ושל וילה סילואני בשיח' ג'ראח), כבוד לעושרה של השפה העברית הן מצד הכותב והן מצד הדמויות, התמודדות אוטוביוגרפית אמיצה עם ההורים, המשפחה ותהליך ההתבגרות, הצצה מסוגננת לחייהם של ידוענים ותיקים (טשרניחובסקי, עגנון, זלדה, בן גוריון ועוד), תיעוד של השפה המשפחתית הפרטית ויחסי הגומלין שלה עם השפה הלאומית דאז וגם תיאור של התהליכים המעצבים שגרמו לעמוס עוז הילד להפוך לסופר.

אני צעירה בדור אחד מעמוס עוז, אך את רב שנות ילדותי ביליתי אצל סבתי מה שגרם לתיאורים המשפחתיים להיות מוכרים מאוד. ההתרפקות הרובנאית (אצלנו זה קובלאית) על ארץ המוצא מול ההתנערות מכל מה שגלותי,הפרות הקדושות, הדברים שהשתיקה יפה להם, השימוש בשפה כמסך במקום ככלי תקשורת, מטבעות הלשון, הרשעות הטבולה במתיקות מזויפת של סבתא שלומית, הנהנתנות, הגינונים והפטריוטיות של סבא אלכסנדר, המלנכוליה הנוסטלגית של אמא פניה, כל אילו היו לי כחברים ותיקים, חלקם מעלים חיוך של הכרות וחלקם מעוררים כאב.

החזרות הרבות לאורך הספר הפריעו לי כי הן הפכו, לדעתי את הדמויות למיתולוגיות במקום להשאיר אותן בגודלן המקורי. העדפתי ספרים כמו "לקסיקון משפחתי" של נטליה גינצבורג או "כאשר הייתי נער קטן" של אריך קסטנר, שגם הם עסקו בדרכם בתיעוד אוטוביוגרפי של היסטוריה פרטית ולאומית, אך עשו זאת באופן יותר מינורי ורך.

לסיכום זהו ספר טוב, אפילו מאוד אבל בניגוד לקודמתי לא אקח אותו לאי בודד. פעם אחת הספיקה לי בהחלט. מחר ארוץ להחזירו (באיחור) לספריית גבעתיים ולקחת לי במקומו משהו קליל, חמוד ובלי הורים.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על סיפור על אהבה וחושך - מהדורות שונות