רגע של וידוי (כמה מרענן,כאילו לא כל ביקורת פה היא וידוי אינטימי):אני לא אוהב ספרות עברית.כביכול מין פרדוקס,איך אפשר לא לאהוב ספרות בשפת האם שלך,אבל מה לעשות,כזה אני,מלא סתירות.יש לי בעיה עם הספרות העברית,ספרות המקור העברית יש לדייק. ובטח אתם שואלים,אבל מה הבעיה שלך איתה,הרי יש כל כך הרבה ספרים נפלאים בעברית.
טוב,אני חושב שזה קשור למה שאני מחפש בספר.
כשאני קורא ספר,אני רוצה לרגע להתנתק מאיפה שאני נמצא,מפתח תקווה,מישראל שסועת הקרבות,מהמשפחה הגרושה שלי,מהחיים המסובכים שלי,מהשיעורי בית מהמבחנים ומהבית ספר,להתנתק לרגע מכל העיסוק הזה של אלוהים-אני-צריך-להשקיע-שיהיו-לי-בגרויות-טובות-ואז-אני-אתקבל-לרפואה-שזה-חלום-חיי.ופשוט לרגע להיות באנגליה הויקטוריאנית,עם גינונים של ג'נטלמן,או לרגע בניו יורק,הולך ברחובות הקפואים.אני לא רוצה לקרוא על ריקי ושמוליק מחדרה. נכון,זאת סוג של הכללה לגבי הספרות העברית.הרי לא הכול אותו דבר,ולכל כלל יש יוצא מין הכלל.
אבל עדיין,זאת מין תפיסה כזאתי שליוותה אותי כל הזמן הזה,וקשה לי להתנתק ממנה.
אבל אחרי ששלוש שנים המורה שלי לספרות לא הפסיקה לשבח את הספר הזה,על זה שהספר הזה הרטיט את חייה,זעזעה אותה מרוב שהוא טוב,שמגיע לעמוס עוז פרס נובל,אז החלטתי לנסות,ומקסימום אני לא אוהב.
הספר הזה,סיפור על אהבה וחושך,הוא סיפור חייו של עמוס עוז.עמוס עוז מתאר את חייו,החל מילדותו בירושלים ועד חייו הנוכחיים בערד.משפחתו של עמוס-משפחה גלותית שכל צד הגיע ממזרח אירופה,משפחה של משכילים שהגיעו לארץ ומצאו את עצמם כמובטלים או כעובדים בעבודה שאינה מממשת אותם.כך אביו של עמוס עוז נידון לעבוד כספרן ולא זוכה להערכה כחוקר ספרות.
לאורך הספר מבליחים לרגע דמויות היסטוריות,ונראה שעמוס עוז הוא אחד האנשים בעלי הכי הרבה מזל בתולדות ישראל.עמוס עוז זכה לפגוש את דוד בן גוריון,את זלדה,את עגנון,את טשרניחובסקי ועוד הרבה דמויות היסטוריות מופלאות מהיסטוריית ישראל.
אבל זה בעצם לא העיקר בספר.כי הספר הוא מעין מסע שורשים של עמוס עוז לחקר משפחתו.הוא ראיין את בני משפחתו (שעדיין חיים) שסיפרו לו על חייהם בגלות.מהם,למד על אהבת המולדת,על זה שאין לנו ארץ אחרת,שרק בישראל לעם היהודי יש מקום.אבל עמוס עוז נקרע בין ההשקפה הימנית הזאת כביכול לבין ההשקפה שלו,ששמר בלילות בקיבוץ חולדה מפני הערבים המסתננים שרוצים לעשות פיגועים,ובשיחה עם אחד "הזקנים" הבין שהערבים בעצם רק רוצים את ביתם בחזרה,כי היהודים באו,והערבים פחדו אז הם ברחו.ככה עמוס עוז נקרע בין ההשקפות האלו,והוא מצליח להראות בספר בצורה אובייקטיבית עובדות היסטוריות,ומציג את שתי ההשקפות בצורה שווה למרות שהוא מעיד על עצמו שהוא נוטה לכיוון השמאל.
אבל לא בפוליטיקה עסקינן.הספר גם מתאר את חייו של עמוס עוז כילד יחיד,שנגזר עליו להמציא לעצמו שעשועים מכורח היותו ילד יחיד.הוא גם מתאר את אמו,החל מחייה בגלות ועד התאבדותה.ההתאבדות בעצם לא מתוארת באמת,עמוס עוז לא מספר מה קרה ברגע ההתאבדות,איך היא התאבדה.הוא הולך סחור סחור,ומראה את הלפני ואת האחרי,את ההיעדר.
הספר הותיר על רושם,שהספרות העברית יכולה בהחלט להשתוות לספרות המתורגמת,ואולי נפתח לי פה צוהר לעולם שלם של ספרים שעד עכשיו נמנעתי מהם...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
