ביקורת ספרותית על אדוני התרבות - אנטומיה של יצרני תרבות ישראלים מאת ניר ברעם
ספר לא משהו

---

אני אוהב ספרים שעוסקים בתרבות הפופולרית.
דברי ימי העיתון ידיעות אחרונות או ערוץ 2 עשויים להיות מעניינים, ובמובנים מסוימים אף חשובים יותר, מתולדות התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
התרבות הפופולרית לסוגיה ולגווניה היא עניין חשוב, יומיומי, המקיף אותנו מכל צדדינו, וגם אם יש לנו לעיתים נטייה להפחית בערכה, מדי פעם כדאי מאד להקדיש מחשבה לנוכחות שלה בחיינו, ולחשיבות ההשפעה שלה על עצמנו ועל החברה בה אנו חיים.
בקיצור - אני לגמרי בעד הז'אנר.

הספר הזה שיצא לאור ב-2003 נועד לספק בדיוק את המבט הבוחן הזה.
חבורת חוקרים צעירים, רובם תלמידי תואר שני או שלישי במדעי החברה (תקשורת, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ועוד), התכנסה כדי לבחון ברצינות רבה כמה מאושיות התרבות הפופולרית בחיינו (נכון לתחילת העשור הקודם, ורובם עוד עמנו) - כוכבי טלוויזיה ורדיו, פרשנים בתוכניות האקטואליה והעיתונות ועוד.
דא עקא שהספר הזה אכזב אותי קשות.
הוא כבד ראש בצורה כמעט מצחיקה, מנופח ומוגזם.
כל אחד מהחוקרים הצעירים רושף אש כלפי מושא מאמרו. את כולם הם שורפים בהבל פיהם.

מאמרים מושחזים בני 15 עמודים בממוצע שקוטלים באמצעות אותו טיעון שחוזר שוב ושוב עד כמה ישראל אהרוני אינו מציע טעם מקורי משלו, או עד כמה ורדה רזיאל-ז'קונט אינה מבינה מאומה בפסיכולוגיה ושאסור לה לייעץ על פי כל אמת מידה מקצועית, או בועת הסבון הריקה מתוכן המכונה "פנינה רוזנבלום" - הם בבחינת המובן מאליו שנלעס בספר הזה יותר מדי פעמים.
המאמץ לחדש ולכתוב בז'רגון אקדמי מעודכן, ואי היכולת להסתכל מעט בהומור על הדמויות המסוקרות מוביל לתוצאה מסורבלת ומייגעת.
גם כמעט ולא מצאתי בספר הזה שום חידוש או תובנה שלא הייתי ער להם קודם לכן.

אציין, ברשותכם, כמה הערות קצרצרות על כמה מפרקי הספר:
1. את מה שכתב אריק גלסנר, מבקר הספרות האהוב עליי מאד, על חנוך לוין - לא הבנתי. לו היה כותב בסנסקריט, רמת ההבנה שלי הייתה נותרת בעינה.
2. הביקורת הנוקבת של נעם סרי על כתיבתו של אדם ברוך בנושאים הלכתיים ויהודיים אחרים לוקה בצרות עין ואף באי-הבנה של מה שברוך ניסה בכלל לעשות.

ובכל זאת, יש גם מעט טוב. שני הפרקים המעניינים ביותר בספר הם:
1. דבריה של פוריה גל גץ על סמי שלום שטרית מעניינים מאד.
אמנם מאז כתיבת הספר קרנו של שטרית שקעה ויכולתו לייצר כותרות במקומוני תל אביב דעכה, אבל עדיין מעניין מאד לקרוא את הניתוח שלה כיצד אישיותו הסוערת והתוקפנית מדי של שטרית הכשילה את מאבקו הצודק.
2. עורך הספר ניר ברעם הזמין את דודו חיים ברעם לכתוב על הכדורגלן אלון מזרחי.
לא רק שהדוד ברעם מעלה דרמטית את ממוצע הגיל של הכותבים בספר, הוא גם היחיד שכתב ביקורת אוהדת וחיובית על מושא מאמרו.
חיים ברעם מחבב מאד את אלון מזרחי הפרסונה ומעריך את יכולתו בכיבוש שערים, ואת כל הבוז שבו - ויש לו הרבה - הוא שופך על עיתונאי הספורט הרבים שנהנים להסתלבט על מזרחי ללא הצדקה. חבר'ה, כולה שחקן כדורגל, כן?

ספר שהוא החמצה.

» ביקורות נוספות של עמיחי
» ביקורות נוספות על אדוני התרבות - אנטומיה של יצרני תרבות ישראלים