באופן מקרי למדי, באותו שבוע בו פורסמה ב-ynet, במסגרת הסדרה "הדור האבוד", הכתבה על קורנליוס ידידנו הוותיק מסימניה, קראתי את ספרו המורכב של <mark>ניר ברעם</mark> "צל עולם", העוסק באותו דור צעירים אבוד ומתלבט. דור של אנשים שלמד בבית שהשכלה ועבודה קשה יביאו להצלחה אך הוא מגלה שהגבינה זזה מזמן (ואולי בעצם נשדדה או נאכלה), ואין כל קשר בין עבודה קשה, התמדה והצלחה. זהו הדור של אנשים שחוו וחווים תקופות ארוכות של אבטלה

הספר מתרחש בירושלים בשכונת בית הכרם. שני חברי ילדות טובים חולקים ביניהם עולם דמיוני עשיר ומלא ברעיונות. מעסיקים אותם עולמם של חבריהם של בנות כיתתם בעוד עולם המבוגרים נראה להם משעמם ולא מושך. <mark>ניר ברעם</mark> כתב פה ספר לדעתי מעולה. הקצב איטי, השפה עשירה, סגנון הכתיבה מגלה כל פעם רובד אחר וכל פעם נוסף טפח חדש שלא הופיע קודם. אני לא יודע אם הנטייה לדרמה היא תכונה שטובה לסופר או לא אצל ברעם יש דרמה כל הזמן ג

את <mark>ניר ברעם</mark>, כותב הרומן "אנשים טובים", פגשתי בערב ספרותי ב"תולעת ספרים" הקסומה בת"א, שהוקדש לספר הנ"ל. בתום המפגש המרתק, בו גם היכרתי את הסופר יוסי סוכרי ואת עבודתו, סיפר לי ניר שהוא אוהב יותר את ספרו הקודם "מחזיר החלומות". כמו ילדה טובה, מיד נעניתי לאתגר ושאלתי את הספר מהספרייה השכונתית.ולהלן מסקנותיי.

"מחזיר החלומות" הוא ספר שונה לחלוטין מ"אנשים טובים" שהוא רומן היסטורי ריאליסטי, המבוסס על תח

אני אוהב ספרים שעוסקים בתרבות הפופולרית.
דברי ימי העיתון ידיעות אחרונות או ערוץ 2 עשויים להיות מעניינים, ובמובנים מסוימים אף חשובים יותר, מתולדות התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
התרבות הפופולרית לסוגיה ולגווניה היא עניין חשוב, יומיומי, המקיף אותנו מכל צדדינו, וגם אם יש לנו לעיתים נטייה להפחית בערכה, מדי פעם כדאי מאד להקדיש מחשבה לנוכחות שלה בחיינו, ולחשיבות ההשפעה שלה על עצמנו ועל החברה בה אנו חיי

ברעם, בין חלום למציאות

בעבר ניסיתי לקרוא את <mark>ניר ברעם</mark> מספר פעמים, ולא בגלל אידיאולוגיות השמאל המשויכות לו כפובליציסט, אלא בגלל איכות כתיבתו יוצאת הדופן שיש בה סגנון ייחודי, בה כל משפט מסוגנן ורבות ממילותיו מתחברות למטפורות. בכתיבתו הוא יוצר אווירה מהפנטת וחושנית. אבל ספריו, הם מאוד מפורטים ומורכבים בשפתם, ובכך הם קשים לעיכול, מחייבים התמסרות, שלא בהכרח מצויה אצלי בקיצים שלנו, ולא פעם מצאתי את עצ

היום התפנה לי יום שלם שבו כמעט כל היום קראתי וכך סיימתי לקרוא את הספר של <mark>ניר ברעם</mark>. נדמה לי שלפני כמה שנים שממש התלהבתי מספרים קראתי את ספרו מחזיר החלומות ומאוד אהבתי אותו. לפני שנה קראתי את ספרו יקיצה שגם היה מעניין. אל הספר הזה ניגשתי בחשש אולי כבר נמאס לקרוא ספרות מקור? אבל לא נמאס כל ספר שאני מצליח לסיים לקרוא אותו הוא בעיני ספר טוב. אם ספר מסוים לא מעניין אותי אני נוטש אותו לאחר מספר מאוד קטן

השבוע, אחרי תקופה ארוכה של השאלת ספרים מספריות וקניית ספרים משומשים, קניתי ספרים חדשים ממש, גם פיזית וגם מבחינת תאריך יציאה. אני קונה מעט מאוד ספרים בדרך כלל, חלקית בגלל העלות הבלתי אפשרית (4 במאה מחזיק בערך שלושה שבועות, ואני לא קונה ממילא בחנויות צומת ספרים/סטימצקי) וחלקית כי ספרים רבים נקראים פעם אחת ונשכחים. אין רע דווקא בספרים האלה, אבל אני מעדיפה למלא את המדף בספרים שאחזור אליהם, כאלה שהם עמ

ספר טוב. כבד, לא קל לקריאה, אבל מהסוג שמשאיר אותך עם מחשבות והרהורים.
התחלת הספר היתה לי קצת קשה. הצגת הדמויות נעשית עם המון רעשים מסביב עד שקשה להבחין בין עיקר לטפל, ובליל שמות רוסיים וגרמניים שוטף אותך כמו גל גדול ומאיים להטביע אותך. לדעתי אפשר היה להקל על הקורא את הכניסה לסיפור, אבל אם אתה מצליח להשאיר את הראש מעל המים ולשרוד את הרבע הראשון של הספר, ההמשך בהחלט שווה את המאמץ.

הסיפור מתחיל

סוף סוף, אחרי הרבה אכזבות, ספר של חמישה כוכבים, ועוד ספר מקור. איזה כיף!
זהו ספר מורכב ולא קל לקריאה אך בהחלט שווה את המאמץ, למי שמוכנים להסתכן בנושא שלא קל להתמודד איתו, הגמישות המוסרית של אנשים מן השורה, של "אנשים טובים" משכילים ומחונכים, יהודים ואחרים, ובעצם של כולנו.
<mark>ניר ברעם</mark> כתב רומן היסטורי סוחף ומרתק, אך כלל לא בנאלי על אותה המלחמה ההיא, שכה הרבה נכתב עליה, אך סודה עדיין לא פוצח. שני הגי