עד לפני חודש לא שמעתי מימיי את השם תיי הוהוף (Tay Hohoff). את נל הרפר לי הכרתי, כמובן, וגם את אַל תִּגַּע בַּזָּמִיר האלמותי. ב2016, נדמה לי, יצא לאור ספר אחר של לי, נִצָּב כָּל הַלֵּילוֹת, שלא היה בו כלום מהגאונות של אַל תִּגַּע בַּזָּמִיר: ספר סתמי למדי, כתוב לא מי יודע מה, עלילת התבגרות בנאלית ודמויות ילדותיות עם מניעים שטוחים. הספר עוסק בסקאוט הבוגרת, החוזרת אל מייקום מניו־יורק העיר הגדולה, ראשה עמוס ברעיונות ליברליים, שמתנגשים חזיתית בגזענות הסמויה של דמויות ילדותהּ. פה ושם צפים אצלה זכרונות עבר מהמשפט הגדול בו הגן אטיקוס על בחור שחור שהואשם באונס בחורה לבנה. מדורים ספרותיים סיפרו אז שנִצָּב כָּל הַלֵּילוֹת, או גרסה כלשהי שלו, היו מה שנל הרפר לי שלחה בתחילה להוצאות הספרים; תיי הוהוף קראה את הספר, זיהתה בו איזה ניצוץ, וביקשה מלי להרחיב ולשכתב את הפלשבקים־לעבר של סקאוט לכדי סיפור עצמאי. הוהוף נטלה לעצמה סמכות נרחבת, יחסית לעורכת, אבל העניקה לנו את אַל תִּגַּע בַּזָּמִיר.
צַעֲרוֹ הָעַתִּיק שֶׁל הַיָּרֵחַ הוא ספר ביכורים. מדויק ומהודק להדהים. 283 עמודים בסך הכל. מכוונן לצליל אלגי־מלנכולי מושלם. כל כך טוב, שהייתי מוכנה להתערב שאיזו תיי הוהוף הניחה עליו יד, עיצבה אותו, העניקה לו צורה. או שאולי הסופרת, נעמה דעי, היא איזה יצור פלא מיוחד - אולי הספר הזה חי בראש שלה כל כך הרבה זמן שהתלטש והתגבש והתעצב לכדי דיוק מוחלט. מי זאת? איך לא שמעתי עליה עד עכשיו? בוגרת סם שפיגל, נו שוין, למדה אצל סמי ברדוגו ושמעון אדף, אחת ממאה חמישים הצעירים המבטיחים של מקור ראשון, אומר לי שום־דבר, אוהבת את הקפות ביער, נו, זה משהו, אבל עדיין לא מסביר; איך נולד הספר הכל־כך בשל הזה?
צַעֲרוֹ הָעַתִּיק (איזה שם יפהפה) לא מושלם לגמרי. לא אהבתי את כל מה שהוא אומר על דת, ובפירוש לא אהבתי את המעט שהוא אומר על חילוניוּת. אבל מה שמאוד אהבתי בו הוא המבט הפנימי על חיי הקהילה - מה שתְּרִיס של אמילי עמרוסי ניסה (ולא הצליח, בעיני) לעשות - ההתבוננות השקטה, היודעת, האוהבת והפגועה גם יחד, על המרקם החברתי של התנחלות קטנה. לא טורחת להסביר הסברים לבאים מן החוץ. בלי הערות שוליים. as is.
וזה הספר הראשון שאני קוראת שמדבר, פחות או יותר, על הקהילה שאני גדלתי בה - ולא תפסתי אותו אפילו בזיוף קל.
גמעתי את הספר הזה בשבת קיצית אחת, ומיד קראתי אותו שוב. זה היה לפני חודש, אולי יותר, אבל בזמנו הרגשתי שהוא גדול מכדי לכתוב עליו. בינתיים כתבתי יותר מדי מטלות קריאה שמתייחסות ליותר מדי מאמרים, ולא כתבתי אפילו ביקורת אחת, והאבק שקע קצת, ונשארה רק גחלת עמומה של הכמיהה ההיא, הצער העתיק, שהרגשתי כשסיימתי אותו: מצפה נואשות לעוד עמוד, עוד פרק, עוד קצת - ובו זמנית יודעת שככה בדיוק זה צריך להיות, שלא צריך היה להוסיף אפילו עוד מילה אחת.
מה אתם בכלל עושים פה קוראים אותי במקום את נעמה דעי לכו כבר נו