ביקורת ספרותית על צערו העתיק של הירח - ספריה לעם #769 מאת נעמה דעי
ספר טוב

---

בזוהר הקדוש נאמר: "לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זוהר קכב, ב). ובעברית פשוטה: "אין מקום שריק ממנו (-מאלוקים)".
אך דווקא עלילה של ספר זה מזכירה לי במעט את הציור השבועי לילד שמתפרסם בידיעות אחרונות אלא שהקושייה מסובכת הרבה יותר: לאן נעלם האלוקים?
ביישוב קטן גרו שני אחים ובן דוד אחד: אריאל, איתמר ויותם.
אריאל המקסים, היפה, החכם והמפולפל התרסק עם האופנוע של אביו ומאז לא חזר להיות עצמו, נהפך לחצי בן אדם.
הוא בקושי מדבר, אולי רק הברות בודדות אפילו לא משפטים אך לפי סובביו הכוללים משפחה וחברים אנו מנסים להבין מה עובר עליו וכיצד היה לפני התאונה ומהם הגורמים לאסון הנוראי ושמא ישנם אשמים.
מדובר במשפחה דתייה מורחבת ולה אחים, אחיות ובני דודים, גיסים, גיסות, סבים, סבתות.
יישוב קהילתי שלכולו חלק, גם אם קטן בסאגה הנוראית הזאת.
ובין כל השיחות הקשות והדיבורים, הנסיון להבין מה עובר על הדמויות וכיצד מקשר ביניהם חוט זהב אחד ארוך של קרבה ואהבה, קנאה וטינה אנו מחפשים אותו.
את הקדוש ברוך הוא, את האלוהים.
ופעם ראשונה שאיננו מוצאים אותו, שאין את מי לצבוע ולהראות להורים, שאין מה לשלוח למערכת העיתון ואולי לזכות באלבום חגיגי או סט כלי גילוח או קרם ללילה של לוריאל.

הוא נעדר אך מלבדו נמצאים כל העדים.
קראתי והתלבטתי, היה קשה לי להמשיך.
הכל היה לי רע כל כך: פצעים פעורים שאפילו חוט ומחט לא יוכלו לתקן, שאלות שאין עליהן מענה ואנשי מפוכחים מדי, חכמים מדי.
אומרים שלאלו הכי קשה לחיות משום שראשם עובד ללא הרף.
ספר ביכורים שאכן מעט בוסרי אך כתוב באופן יפה כל כך, כמעט כמו שירה ועצוב ונוגע וטיפה מסגיר את החברה הדתית הזאת שאין לי אליה כלל גישה.

סיפור על אמונה, על תקוות מנופצות ועל מה יכול היה להיות אילו אם...
הייתי צריכה לאסוף את עצמי אחר כך, לקראת סיום כי נדמה היה שהתנפצתי לרסיסים. אני אוהבת לקרוא על אנשים שעוברים משבר אך פחות מעדיפה שדכאונם ידבק בי וזה מה שקרה לי בספר הזה.
הצצתי, נדבקתי ונפגעתי.
ואז נזכרתי בשיר שפעם שמעתי והתאים להלך רוחי והרי הוא לפניכם
ובזאת גם אסיים:

https://youtu.be/1esJ4m8F0FE

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על צערו העתיק של הירח - ספריה לעם #769