ביקורת ספרותית על עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי מאת אליקס א. הארו

---

הבעיה הגדולה בספר הזה היא שכל מילה שאכתוב עליו תהרוס לקורא. זה לא שהוא מלא בתפניות אדירות שומטות-לסת, אלא שיש בו מן קסם יחודי כזה, ואני חוששת שאם אפרט עליו יותר מידי הוא יחוּלל.
יכולתי לנסות לתמצת את העלילה או לפחות את ראשיתה, אבל התקציר עושה זאת טוב ממני, וכל מילה שאוסיף עלולה לקלקל את החוויה שבין דפי הספר.
יכולתי לומר שהוא הזכיר לי ספרים אחרים אבל התעלה עליהם פי כמה, אלא שעצם ההשוואה יכולה לרמוז מה הוא מכיל, ומכך אני מנסה להימנע.
אפילו על הכתיבה אני מנועה מלומר הרבה, כי אמנם יש כאן שילוב של נקודות מבט, אבל זה משהו שהקורא מבין בשלב מסוים, ולכן אי אפשר לציין אותו מראש.
בקיצור, בעיה.

אולי אני שמרנית מידי, אבל אני יודעת שאם הייתי ניגשת לספר עם מידע מוקדם, הנאתי הייתה נפגמת. נו, יש ספרים כאלה.
מה בכל זאת אני יכולה לומר?
זה ספר שגדוש בהרפתקה. הוא מיועד למי שמכור לספרים, למילה הכתובה - לצורת האותיות, למשמעות המילה ולאופן שבו היא מרחיבה את החזה וחודרת ללב, וגם לאופן שבו היא מתגלגלת על הלשון.
הוא נכתב עבור מי שאוהב סיפורים ויכול להקשיב להם כל הלילה, שמוצא בהם מפלט אל מקומות אחרים. למי שהמילה "דמיון" גורמת לו לחייך, להתגעגע, ולחלום רחוק.
זה שיר הלל לדמיון. זה מה שזה. שיר פראי, חיוני, שתוסס בפנים.
והכתיבה - וואו. לפעמים היו מטאפורות שגרמו לי לומר "זה פשוט גאוני. זה בדיוק ככה".
זה ספר נפלא, מקורי, וכתוב בצורה מעוררת קנאה. הדמויות אמיתיות כמו שאני אוהבת, ומכניסות אותי לקונפליקט התמידי בין הרצון לחבק לבין הרצון לנער ולצעוק "מה את חושבת שאת עושה?!"
המכשולים בדרכן של הדמויות אינם בעלי פיתרון פשוט, לצערי הרב. הלב נשבר מהאופן שבו אדם חזק רומס את החלשים, האהבה מעוורת את עיני האוהבים, והגלגל ממשיך להסתובב מבלי משים. אפילו "הנבַל" של הסיפור לא תמיד מנוול. וזה קשה, אבל זה גם אמיתי ודוקר.

שני חסרונות קלים מצאתי, ואולי שווה לציין אותם. הראשון (לא כל כך חיסרון אלא יותר הסתייגות קלילה), הוא שלוקח זמן להיכנס להלך הרוח של הספר. תחושתי בהתחלה הייתה באזור שבין-לבין: ייתכן שאני מתחילה לקרוא משהו מופלא, וייתכן שמדובר בספר כבד ומתיש. אני שמחה להכריז שהאפשרות הראשונה הייתה נכונה, אבל דרושה סבלנות.
הנקודה השניה היא שלפעמים ניכר שהספר נכתב מנקודת מוצא מאוד ליברלית, מערבית, שלא תמיד התחברה לי עם התקופה של הספר, בתחילת המאה העשרים. הוא אף פעם לא מטיף, ייאמר לזכותו, אבל יש משפטים קטנים פה ושם שבעיני זעקו אג'נדה. יש שיגידו שזה לא בהכרח דבר רע, אבל בכל מקרה מדובר בעניין נדיר שממש לא פוגע בשטף הקריאה. מה גם שהוא מתגמד לחלוטין לאור החוויה הנפלאה שעברתי בין דפיו אז בבקשה, אל תזקפו זאת לגנותו.

חשוב לי לציין את התרגום המופלא. יש בספר מן הדגשה מסוימת של מילים, ותשומת לב לא רק למשמעות המילה אלא גם לצורה שלה על הדף (הייתי רוצה לתת דוגמאות אבל זה יהיה נבזי מצידי).
אין לי מושג איך המתרגמת עשתה את זה, אבל זה עובר כל כך חלק בעברית שלא הצלחתי להעלות בדעתי אפשרות לכתוב את זה בשפה אחרת.
האיכות הזו היא שהפכה את הספר לחגיגה של ממש לאוהבי המילה הכתובה.

אני יודעת שכתבתי מעט, ואולי גם מעורפל. ואולי לא שכנעתי. ולכן אאלץ לחרוג ממנהגי (מי היה מאמין) ולתת לספר לדבר. ציטוטון ממש קטן, שמשקף בדיוק את מה שאני חושבת על הספר.
(אם כבר השתכנעתם אז תרגישו חופשי לדלג עליו ולחוות אותו במלואו בתוך הספר עצמו, אבל למקרה שלא).
"אמנם קראתי ספרים טובים יותר, שהיו בהם יותר הרפתקאות, יותר נשיקות ופחות מליצות, אבל אף אחד מהם לא עורר בי חשד שברירי, בלתי אפשרי, שאולי איכשהו הכול אמת. שבכל מקום אפלולי חבויות דלתות המחכות להיפתח. שאישה יכולה להשיל את עור ילדותה כמו נחש ולהשליך את עצמה אל תוך הלא-נודע הגועש."

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי