ביקורת ספרותית על עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי מאת אליקס א. הארו
ספר לא משהו

---

עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי הוא ההוכחה שלי לכך שכישרון כתיבה – ויפהפיות וקולחות ככל שיהיו המילים שמביא אל העולם – לא מספיק כדי לכתוב ספר טוב.
אני לא אחדש כלום אם אני אבקר את העלילה של הספר. רוב הדברים כבר נאמרו – כל קונפליקט מול כל נבל נפתר כמעט לפני שהוא מתחיל, תגליות שמפתיעות את הגיבורה היו ברורות לקוראים כבר למן ההתחלה, וכל כלי כתיבה מאיים להפוך לדאוס אקס מכינה.
לצד הביקורת הזו, כבר קראתי חוות דעת שאומרות שהעלילה של הספר הזה לא אמורה להיות הצד החזק שלו, שהקסם שלו הוא הכתיבה הלירית הפואטית, שכובשת כל כך שהיא מסיטה את המבט מבעיות העלילה. יש לי שני דברים להגיד על זה –

1. עושה רושם, לפחות בעיניי, שהסופרת בהחלט התכוונה שהעלילה תהיה המנוע של הספר. ספרים שבהם העלילה היא לא העיקר נראים ובנויים אחרת לגמרי. עשרת אלפי הדלתות בנוי (או מנסה לבנות את עצמו) כספר מתח פנטסטי. יש תעלומות ותהיות, רעים וטובים, מרדפים, אקדחים, חטיפות ומאבקים. יש אקשן. יש בהחלט ניסיון לייצר עלילה, והפער הזה בינו לבין הכישלון צורם מאוד.
2. הבעיה של עשרת אלפי הדלתות עמוקה יותר מעניין העלילה. הספר הזה לוקה מאוד מבחינת בניית הדמויות. הן כולן שטוחות מאוד, מערכות היחסים ביניהן מוגשות לנו באמצעות דיווחים זריזים וחלולים, ללא המחשה, דמויות משנה שאמורות להיות מרכזיות (מי שמתואר כ"אהבת חייה" של ג'נוארי, או מי ש"מתגלה" בתור הנבל הראשי) מתוארות כצל מרוחק, ולכן הרהורי הגעגועים האקראיים של ג'נוארי, או תחושות הבגידה שלה, נקראים כולם כשכבה מלאכותית, ולא כחלק בזהות שלה.

ויש גם נקודה שלישית שאני רוצה להעלות לגבי הפרמיס של הספר הזה. בבטן שלו יושבת לה הערצה גדולה לכוחן של מילים. זה אולי המסר הספרותי האהוב עליי, אני חיה אותו ומאמינה בו בכל מאודי. הוא לעולם לא יהיה לעוס מדי מבחינתי. אבל הביצוע בספר הזה – "העולם הַכּתוב", "מפעילי-מילים" – שירת לדעתי בדיוק את המטרה ההפוכה. הרעיונות האלה מורידים מערכן של מילים, לא מוסיפים להן.
הספרות מקבלת תפקיד מאוד פונקציונלי בספר הזה. לכל מילה שג'נוארי או ש"מפעילי-מילים" אחרים כותבים יש תכלית מעשית – יומיומית או הישרדותית. סיפורים בעולם כתוב ייעודם "להגביר את הסיכוי לגשם ביום ראשון מסוים", שיר צריך "שיחזק מעט את חומות העיר נגד הפולשים או ירחיק ספינה פזיזה משוניות בלתי נראות". לא הייתי רוצה לחיות בעולם שבו מילים מתייצבות לשירותן של מטרות אפורות כאלה. "העולם הַכּתוב" הוא רעיון שממשטר את הספרות, מאלף אותה, רותם אותה לכרכרה ומצליף בה בשוט הלאה לעבר יעד מוגדר בראש. כל הקסם של הספרות טמון בחוסר-הפונקציונליות שלה. העובדה שהיא לא חיונית – זה בדיוק מה שממלא אותה חיוניות.

וחבל לי, כי התיאורים באמת יפים. מבחינתי הספר הזה הוא כמו ציור צבוע בצבעים זוהרים, מלאים ועשירים, אבל כמה חבל שהם ממלאים את קוויו הלא-מחושבים של שרטוט חובבני כל כך. הרישום עצמו עדיין לא בשל לצבע.

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי