הספר הזה הוא השני שאני קורא אחרי תיקון אחר חצות של איצקוביץ'. את תיקון הגדרתי כאופוס מגנום של איצקוביץ' והציון לא השתנה.
כעיקרון, גם בספרים, כמו בחיים, אני מעדיף עם התחלה, אמצע וסוף, בסדר הזה. אז מה עושים עם ספר שלא מקיים אף כלל? קוראים, רואים אם יש תקווה וממשיכים. הגעתי לעמוד 399, האחרון, והחלטתי על ציון מיטבי, לא אופוס מגנום.
הכתיבה של איצקוביץ' דוהרת. אין רגע דל באין עלילה, אין סדר ואפילו לא כל הדמויות זוכות לעדנה עד הסוף. האם זה מפריע? קצת. האם זה מונע המשך קריאה? נו, באמת.
אז ככה: במחלקה ללימודי רפואה בטכניון, בחדר האנטומיה בו מנתחים גופות, מתגלה גופה מיותרת, כשלבוהן אין פתק זיהוי. מי זה? זה לא זה, אלה שניים יותר ואחד פחות כדי להשלים עשרים וארבעה מנותחים. במהלך הניתוחים, למעשה דיסקציות, אחד עידן לוריא, מוכשר בחיתוך ולבוש בהידור לא אופייני לישראלי המוזנח, מפליא בגילוי הלב, לא לבו, לבו של המנותח. עידן לוריא מפליא בהיסטוריה אישית חמקמקה, חמקמקה מספיק לא להתפתח דיו להעלם עוד לפני שמיצה עצמו.
לספר ארבעה חלקים ובכל חלק לא תדעו תאריך, לא מאין באו הדמויות ולאן הן הולכות. אם עד עכשיו זה נשמע חסר כיוון ואי והמלצה, אתם כמובן מבולבלים עד טועים.
דמויות רבות בספר אינן חונות בחניון המוגדר עבורן לפי מספר הדירה אליו האוטו משויך. רובן באות מבית אחד, לא תמיד טוב, ופניהן למקום אחר, עדיף לרוב. ככה זה עם נוח קני, שמפקיד בנק שנוח לו היכן שהתחיל, עלה ופרח בדרך של נקמה, שהוגשה קרה. אחר כך, כאמור, עידן לוריא, שבדרכו מחוץ לביתו עבר דרך המשורר הלא יהודי טוביאס בוואדי ניסנאס בחיפה. לא היה לו רע שם, אבל בטכניון קיוו שיהפוך לחוקר ולא מנתח. הא?
בהמשך, יותם, הבן הצעיר של המיליונר קני, שנוח לו בעושרו, לאב, לא לבן, גם הוא עובר בביתו של טוביאס המשורר כשהוא בכלל אמור להיות על האוורסט, תוך כדי שהוא שולח לאביו טיול מצולם על האוורסט עליו הוא אמור כביכול להיות מבתי קפה אינטרנט כאלה ואחרים. מקורי מאוד.
לא מצאתם ידיים ורגליים? מה אתם, חובבי גופות? תניחו לזה. איצקוביץ', בדומה מאוד לשי אספריל, כותב על כאן ועכשיו, הסיפור קצת משני, המדינה אינה גורלית, הסיפור לא נצמד לשום דבר, דברים מופלאים ומשונים קוראים, ואתם הקוראים, נו אתם, נצמדים אל הכתוב כאילו חייכם התרבותיים תלויים בדבר ויפה שאתם עושים כך.
התלבטתי בקשר להמלצה המירבית שהענקתי בסוף. די מהר הבנתי שזה לא סיפור של התחלה-אמצע-סוף-דמויות-משויפות להלל. כשאין כללים, הכל מפתיע, מקורי, וכשהמספר טוב, הכל מרתק, מעניק הצצה לעוד משהו עליו לא נתנו דעתנו, וזה לא מעט. פה זה לרוב מקורי והנה עוד יצירה יפה לארסנל.

יש ספרים שגם אחרי שסיימתי לקרוא אותם העלילה עדיין רוחשת לה בראש שלי, ואני עדיין כל כולי בתוך הספר, גם אם עברו יומיים מאז שסיימתי אותו, הוא עדיין ממשיך להדהד בי. ואני יודעת שיש פער ענק בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני הולכת לכתוב עליו. כי אני לא מצליחה לתמלל את מה שחוויתי מהקריאה של הספר הכל כך מיוחד הזה!


לפני המון שנים כשקראתי את עיר מקלט של יצחק בן נר התאהבתי במבנה הסיפור הזה שאותן דמויות נודדות, ושבות ומגיחות בין כמה סיפורים שלכאורה לא קשורים זה לזה (בטח יש למבנה סיפור כזה שם, אשמח לדעת). מאז קראתי עוד כמה וכמה ספרים שבנויים ככה, אבל המקום הראשון היה שמור ליצחק בן נר שלטעמי עשה את זה הכי טוב. עד עכשיו. כי איצקוביץ' קטף בקלות את המקום הראשון, ולא רק בגלל שעשה את זה מוצלח כל כך, אלא גם כי שיחק על כמה מרחבי זמן. ובכישרון גדול, כי אפשר נורא בקלות ליפול במבנה סיפור כזה. אבל לא בספר הזה. הקריאה בו חלקה והיא כמו נסיעה על המהיר. בלי עבודות בדרך, בלי עצירות. ואני פחדתי מהקריאה בו, כי קראתי הרבה שכתבו שהוא מבולבל ומבלבל. הוא לא! ואל!! אל תוותרו מראש על קריאה בספר אף פעם! תמיד, אבל תמיד, תנסו.


הספר מורכב מארבעה חלקים, כשבכל סיפור מככבת דמות ראשית. בשני החלקים הראשונים מקיים איצקוביץ' דיאלוג עם המתים. וגם אם המתים נותרים מאחור וכביכול החלק שלהם נגמר ( נגמר תרתי משמע) איצקוביץ' מחייה אותם גם בשני הסיפורים הבאים ואני הרגשתי שהם גלגולים של הדמויות בסיפורים הבאים. כי זה לא רק הדמויות הנודדות בין הספרים, זה ההקשרים בין כולן, ויש כאלו כל הזמן, ואיצקוביץ'יודע לשחק יופי בתודעה של הקורא.


את כל ארבעת הגיבורים מארבעת הסיפורים מאפיין קו משותף: הן דמויות שבורות, כאלו שהחיים דרסו אותן וגרמו לשבר במשפחתיות, גרע מהן את התא המשפחתי הקלאסי. יש בכל אחת מהדמויות תלישות, ומתוך זה הן מחפשות נקודת אחיזה, והאחיזה הזו הקמאית - בשורשים, ובמשפחתיות, ברצון הזה בהשתייכות, מתבטא אצל כל אחת מהן באובססיביות שמאפיינת אותן.


אני ראיתי את הסיפור הזה כארבעה חלקים ולא ארבעה סיפורים. לטעמי האישי זהו סיפור אחד המסופר כל פעם מפי מספר אחר, על מרחבי זמן שונים. יש משהו מתוחכם בבניית סיפור כזה. המספרים מספרים את הסיפור שלהם, והקורא מארגן לעצמו את הרווחים בין השנים. החללים בזמנים מתמלאים מעצמם מהסיפורים של הבאים אחריהם.


הספר מצריך מהקורא תשומת לב מירבית והתרכזות מלאה. יש לכל אורכו הקשרים בין הדמויות, ולעיתים הם קשורים בחוט דקיק ושקוף, עד כמעט בלתי מורגש, ומאוד קל לפספס. אבל אסור לפספס! היופי של הספר המיוחד הזה הוא בחיבורים האלו. לכן אני חושבת שהספר הזה מצריך קריאה שניה. אבל מיד בתום הקריאה הראשונה כשהכל עדיין טרי. גם בשביל לאשש הרבה רמיזות שאיצקוביץ' זרה לכל אורך הספר, ממש כמו פירורי הלחם של עמי ותמי. כדי ששביל פירורי הלחם הזה יוליך אתכם אל נקודת המוצא , היכן שהכל התחיל, ושם הכל התגבש לתמונה אחת.


בשנת 2009 קראתי את אדם וסופי של אותו סופר - שזה נצח במונח של ספרים. כל כך הרבה ספרים קראתי מאז, מאות דמויות באו והלכו, אבל עד היום הספר הזה נשאר
לשבת בי, וזוכרת במיוחד את התחושות שהוא עורר בי. אז עכשיו הספר הזה יצטרף אליו.


אז כתבתי שהסופר משחק בתודעה של הקורא? בחלק האחרון איצקוביץ' שולח קריצה גדולה לעבר הקורא, ואני בטוחה שסיים לכתוב אותו בחיוך גדול.


ספר שכולו עונג צרוף.

ספר שיש בו את כל המרכיבים שהיו יכולים להתגבש לספר טוב, רעיון מקורי: גופות במעבדה לאנטומיה בבית ספר לרפואה, תחקיר יסודי, דמות מורכבת של שוטרת, ובכל זאת שום דבר לא עובד בו. אולי משום שכולו מלא בדמויות, שכולן אחת-אחת קלישאות. קלישאות של גברים, קלישאות של נשים, קלישאות של נערות, קלישאות של עבריינים, של סטודנטים לרפואה, של דיקני פקולטות, כולם כתובות כמו לפי מתכון ידוע מראש. כך למשל דמויות הגברים - כולן סטריאוטיפיות לחריד: הפרא האציל: גבר ערבי, משורר, קשוח, ממעט בדיבור, מוקף בנשים אבל מאוהב רק באישה אחת לא מושגת (שבסוף מתה, כי זה גורלן של נשים לא מושגות שבוגדות בבעליהן), דמות הגבר המתעשר: כולו כסף, נשוי כמובן לאישה בוהמיינית אוהבת שירה, שבזה לכספו. מה קושר מלכתחילה שני טיפוסים שונים כאלה - לא ברור), עידן לוריא הנער האומלל, התלוש, מעין בבואה חיוורת של נער דיקנסי חסר בית, כמו לקוח מדפי הטיוטה של הספר "החוחית", שכמובן מתאהב בנערה שהיא הסטריאוטיפ של נערה במצוקה אבל עם טוויסט אובדני. הנערה הזאת כמובן חכמה, אינטיליגנטית מוכשרת שמורדת בדרכה בבית טוב, מין פרא אציל ממין נקבה, אבל ככזאת היא מלאת תכונות של הרס עצמי. בסדר. ואחרון: יותם קני, הבן של המתעשר (אבל למעשה הוא בנו של הפרא האציל, זה לא ספויילר אגב). גם הוא דמות של צעיר שלא ממש מחובר לעולם, לא מוצא את מקומו, לא ברור למה. אבל מודה אחרי כמה עמודים אודותיו הפסקתי לקרוא, כך שלא טרחתי לברר מה יש ליותם הזה.
הבעיה הגדולה בעיני ששום דמות אינה מעניינת, לא כתובה בצורה מעניינת ולא מעוררת מחשבה, או רגש, או עניין. הן כולן דמויות שכאילו נלקחו מכתבות בעיתון, מספרים אחרים, שקובצו למונולוגים בספר הזה. כולן אולי מלבד הדמות שפותחת את הספר, החוקרת המשטרתית, שהיתה עשויה להתפתח לדמות מלאה ומעניינת, אילו הסיפור שלה לא היה נפסק ברבע הראשון של הספר ועובר לדמויות הבאות, כמאין מרוץ שליחים חסר תכלית.
המתח והעניין שנוצר בראשית הספר, חקירה מותחת של הגופות שמתגלות, מתמוססס בין ארבעת חלקיו. בשלב כלשהו לא מעניין לברר מה העניין, מה עלה בגורל החקירה של הרצח. נאדה. רק דמויות לא מעניינות שקשורות אלו לאלו בקשר מאולץ. לא יכולתי להימנע שהסופר רק נוגע בשולי הדברים: שולי יחסים, שולי עלילה מורבידית, שולי מתח, שולי כאב אבל לא הולך עד הסוף עם שום דבר. כך נותרת עלילה חלשה שחלקים ממנה הם בגדר קוריאוז לא מפותח ודמויות שלא יוצרות שום עניין.
ועוד דבר - הספר מורכב ממונולוגים, שמספרים אודות אירועים. כולו מספר "על" והדמויות לא חיות "את". אני מוצאת שזו דרך מסירה "עצלנית", זו בחירה לא טובה של סופר שבספר הקודם שלו הראה שיכולת כתיבה דווקא יש לו.
כאמור, אני את פאלו אלטו עזבתי בחלק הרביעי. חבל שלא עשיתי זאת בחלק השני.

ספר מדהים.
הרגישות שבה מתאר המחבר את הדמויות דרך מונולוגים אישיים , החיבור בין הדמויות השונות התפור בחוט דק דרך מפגשים בין דוריים ודמות האם הגדולה- מפקדת המשטרה איריס אברמוב.
כמו-כן הרומן רצוף מתח שלא כולו נפתר בסוף . הקורא נשאר עם התהיה:מי הרג את 2 הסטודנטים לרפואה?
ממה מת טוביאס?
ועדיין, הקשרים בין עידן לוריא ויותם קני, קשרים של דמויות מסובכות עם הורים , אמנם שונים, אבל לא מתפקדים.
חשוב לקרוא!

מה טמון בתוך הדפים הנסתרים, השחור על גבי הלבן: חיים שלמים. לעתים לא רק של אדם אחד אלא של כמה אנשים ולעתים מיוחדות גם חייהם משתרגים אלה באלה, בין אם במודע ובין אם מקריות החיים הפגישה ביניהם.
יניב איצקוביץ’ בורא כאן עולם שלם של דמויות וסיפורי חיים המשתרגים אלה באלה. הסיפור בנוי מארבעה חלקים, כאשר בכל חלק ניצב לו גיבור אחר, גיבורה אחרת, ודמויות משניות אחרות שהוזכרו בפרקים שקדמו לו, מוזכרות בהקשר של גיבור זה.
תמצית העלילה: איריס אברמוב חוקרת תקרית תמוהה בפקולטה לרפואה בטכניון, בה גופה אחת נמצאת כמיותרת. פרשייה זו, כמעין פרשיית רצח, פשע, אשר ממנה מתחיל הסיפור. אך הסיפור נמשך (נמשח) והולך לכיוונים אחרים. אברמוב התגרשה מעופר בעלה, והינה נאלצת לטפל באביה בביתו. אברמוב הינה חוקרת שנונה, חכמה. גיבורה בעלת יכולת לראות את הכללי אך גם להתמקד בפרטים בקטנים, ובייחוד, לחבר את הדברים יחדיו. מאברמוב אנחנו עוברים לחלק השני בו מסופר על עידן לוריא, כסטודנט וכנער. עידן כנער עזב את בית הוריו ועבר לגור בביתו של טוביאס – אוסף אליו נשים ואנשים שברחו מכל מיני מקומות ומצאו מחסה בביתו. עידן כסטודנט נמצא באוניברסיטת תל אביב והוא זה אשר מנתח את גופתו של טוביאס ללא חת וללא עוררין. בחלק השלישי נחשף, נוח קני, בעלה של טליה אלקלעי, זאת שהייתה חברתו של טוביאס ובחלק השלישי, מסופר על יותם, בנם של נוח וטליה, אשר לא נסע לטיול בנאפל ויצא למסע בחיפה.
לתחושתי הרומן נוגע בנושאים רבים, אוניברסאליים וישראלים ויש שהוא מצליח לגעת, לחבר, ללטש ובעיקר לאפיין תובנות ייחודיות בהן הקורא יכול רגע להשתאות, להרהר על חייו שלו ולחשוב על מעשיו שלו הוא. חלק מכוחה של ספרות. אך לפרקים – לעתים רחוקות יש לומר, הרומן אינו מצליח לעשות זאת ושאלות רבות נותרות פתוחות והנושאים טרם התגבשו לידי אמת ממשית או תובנה ממשית כזו או אחרת.
איצקוביץ’ יודע לספר סיפור והספר על חלקיו הרבים, נקרא ללא עצירה, בנשימה אחת, בשפתו הייחודית של יניב, הבורא דמויות ומצייר אותן ביד אומן, כל דמות ואישיותה היא. דמוית אלה יצטלבו וישתרגו זה בזו, זו בזה, בעדינות וביופי, כפי שהחיים איכשהו זימנו זאת.
העלילה נעה במרחבים של תל אביב וחיפה ומותירה איזה פער בין שתי הערים אלה. כמו גם הפער שנמתח בין פאלו אלטו לבין ישראל, כמו גם הפער בין החלום האמריקאי לבין חיי הרוח. תל אביב מסתמנת כעיר נהנתנית, עשירה, מלאת פיתויים וחיפה כעיר מנומנמת, ישנה, קפאה על שמריה, אבל כזאת שסיפורי החיים בה, איך אנסח זאת: נחים על איזה ניצוץ טמיר וקסום.
את החלום האמריקאי נוח קני, בעלה של טליה, מגשים ובונה במו ידיו חברת ניקיונות והופך להיות אליל נדל"ן בעל השפעה רבה, בהינף ידו יכול לתקן הכל. לעומתו, אשתו, טליה, כמו כבשה רוחנית, מורה לספרות, תרה אחרי אוונגרדיות בשירה, אשה של מילים ופיוטיות נוסכת על כל צעד ושעל שלה, פיוטיות אותה היא מרעיפה על בנה יותם ועל טוביאס, אהבתה האמתית. נוח מונע מתוך נקמה וטליה מונעת מתוך אהבה. הנקמה נמצאת בעושר וברכישה אינסופית והאהבה נמצאת בחיפה, בבית, באדם, במילים, בשירה.
דבר מהותי העולה מתוך הסיפור הינו המושג בית, מה זה בית, האם ארבע קירות, דלת וחדרים נחשבים לבית או שמא בית יכול להיות בכל מקום, או בית הינו מקום פנימי. משמעות זו של בית, באה לידי ביטוי בכך שעידן עוזב את ביתו ועובר לגור אצל טוביאס, איריס עוזבת את ביתה ועוברת לגור בביתו של אביה ולטפל בו, נוח גדל בפנימייה ויותם יוצא למסע מחוץ לביתו, בדומה לאמו שביתה כנראה היה בואדי בחיפה אך גם במילים, בספרות ובשירה. החיפוש אחר בית, הינו מסע אמיץ של הדמויות, לא להיכנע לנוחות ולחיי השגרה ולאפשר לאמת שלהן למצוא מקום אחר, בכך אינן נכנעות אלא מאמצות ערכים ופועלות על פיהן. דבר זה ראוי להערצה.
בתוך חיפוש של בית, נמצאים המקומות בהם עברו משפחות שונות, כפי שאמיל בנו של טוביאס נמצא בדירתו, וכפי שיותם בנה של טליה, מגיע אל אותו בית ותר אחר הפיוטיות והגשמת ערכים, אמיתות פנימיות, מאשר פתרונות קלים.
וקיימת היתמות, של יותם מאמו, עידן בשלב מסויים מאביו וגם לאלה שיש להם הורים, חשים כיתומים ותרים אחר משהו אחר, עמוק יותר, התמודדות אחרת.
איני רוצה לחשוף כאן את כל ההתפתלויות והשתרגויות החיים של הדמויות השונות, אלא רק לומר, חושב שיש כאן אמירה על מה אנחנו יורשים ולוקחים מהורינו, מה נמצא בבחירתנו ומה אינו שייך לבחירתנו, אלא אנחנו סופגים בלית ברירה: יותם בלית ברירה גדל בבית עשיר אך הוא בחר לנהוג אחרת ובשעת אמת אינו מסתייע בכספיו של אביו ובכוחניות שלו, אלא מנסה להתמודד עם המצב בכוחות עצמו. התמודדות זו, אף באה לידי ביטוי בתנועה הזאת בין שתי הערים, תל אביב המסמלת את החופש והעושר והנהנתנות וחיפה שקיים בה ניחוח קסם ואהבה טמירה ונעלמה.
סיימתי את הספר לא מזמן, וכעת אני מסיים לכתוב עליו: אני מרגיש כי הכתיבה של איצקוביץ’ היא ייחודית, מהפנטת לפרקים, מושכת תמיד, קלילה לעתים רחוקות ובעיקר מונעת מתוך אהבה. איצקוביץ’ בורא את דמויותיו, גיבוריו, בחמלה ובאהבה, גם אם איננו מסכימים עם ערכיהם וגם אם איצקוביץ’ עצמו אינו מסכים עם ערכיהם, ישנה איזו תחושה שהדמויות נבראות באהבה ולכל דמות על שיגיונותיה, חייה, יש לה כל כך הרבה לספר. אני מרגיש שיש לי עוד הרבה לכתוב על הספר, על הדמויות השונות, על גיבורות ייחודיות בספר – איריס וטליה וסאני שלא הזכרתי אותה – גם היא מחפשת בית, התגוררה בביתו של טוביאס והייתה אהבתו של עידן, ועל טניה ולב, ועל שלום וסנדלר, אך בעיקר נותר עם התחושה שהספר הותיר בי, תחושה של הזדהות עם הדמויות, מחשבה עליהן, גם עכשיו בשעת חצות, הלילה בעיצומו, אני עדיין משוטט לי בוואדי ניסנאס ובוואדי סאליב, תר אחר אהבה ישנה, בית ישן, נערים המסתובבים ומחפשים מפלט, ומהרהר על החסך הזה שיש אצל כל אחד מאיתנו, החסך שהוא מעין חור, תחושה פנימית שלעולם לא תעזוב, כאב פנימי, על חוויותינו, הוא זה שמניע אותנו, מהדהד אותנו ולעתים מותיר אותנו באותה נקודה.

איריס אברמוב, חוקרת במשטרה שגרה בחיפה, עוברת תהליך אבחון למסוגלות הורית. ברקע, חקירת הופעתן של שתי גופות "מיותרות" (והיעלמותה של אחרת) במעבדת האנטומיה בטכניון; המעבר של אביה מביתו המוזנח בואדי סאליב לדיור מוגן; שני ילדיה ש"ממחיזים פרודיה על גיל ההתבגרות"; עידן לוריא, נער רחוב שהוכה ע"י שותף לעבודה של החוקרת; דמותו של מורה להיסטוריה ערכי; ופאלו אלטו (מעמק הסיליקון בקליפורניה) כיעד נכסף ומרוחק, שמדגיש אולי את העליבות המקומית של משפחות שבורות מכל המעמדות.

סיפורה של איריס, שמובא בחלק הראשון, הוא קול אחד מתוך ארבעה. כל חלק בהמשך הספר מסופר מנקודת מבטה של דמות שכבר הופיעה לפני. כמעט כל דמות שולית בחלק אחד מקבלת חשיפה נוספת בחלק אחר, ברמות שונות, ותוך קפיצות בזמן (1998, 2008, 2018). לא הרחבתי על דמויות חשובות בספר, כדי לא לקלקל.

הקריאה זורמת, הכתיבה טובה, קווי העלילה מעניינים ובחלקם מאוד נוגעים ללב. הצטלבות סיפוריהם של הדמויות השונות, ומיקוד תשומת הלב בדמות אחרת בכל חלק, פורשים מחרוזת עלילתית שכאילו התחילה בנקודה אקראית אחת, הסתיימה בנקודה אקראית אחרת והייתה יכולה להמשך. הערך המשתנה של אדם מסוים עבור אנשים שונים, הדרך בה אדם נוגע באחר (לפעמים לאחר המוות), וההזדמנות שמקבלות הדמויות השונות להשמיע קול או להטביע חותם - מזכירים שלכל אדם יש מקום במארג האנושי הכולל, שאנשים מהדהדים זה בזה ושהפצעים והזכרונות של אחד מחלחלים, לפעמים בקלות, לאחר.

כבר כתבתי לא מעט פעמים שספרות ישראלית משובחת מעודפת עלי מכל ספרות עולמית אחרת ( זה אני). אני אוהב לקרוא על עולם קרוב, וכשהספר טוב, המרחב הקרוב נוגע בי. ספרות ישראלית מוסיפה לעולם הקריאה שלי גוונים נוספים של שייכות. ובקריאת הספר זה יכולתי לחוש את העיר חיפה על מרחביה התחתונים והעליונים, להיות מרותק מעולמות המורכבים של גיבורי הספר וכל גיבור הנכתב הוא ייחודי ומורכב.
בשנים האחרונות צמח דור של כותבים ישראלים נהדרים. ובהחלט יניב איצקוביץ' הוא אחד המעולים שבהם.
את הספר אף 'אחד לא עוזב את פאלו אלטו' קראתי לאט ומדוד. התאפקתי לא לסיימו כי הספר בדרך מוזרה לפת היטב את קרקעית גופי. השכם בבוקר אחרי ריצה הייתי גונב חצי שעת קריאה לפני היציאה לעולם העבודה. ובערב הייתי מתמגנט לדפי הספר, נכנס דרך דלת העולם שפתח עבורי הסופר ומשוטט. ספר רב ממדים ורב מחשבות. ספר המספר על גיבורים שהם הכי לא גיבורים. הסופר טווה לפני הקורא מרחב שלם ומקורי של סיפור ייחודי ומקורי. ובאמת הדבר שסחף אותי כקורא היא מלאכת המחשבת והבנייה האיטית והמדויקת של הגיבורים ולכל גיבור בספר נבנה עולם מרתק. נראה שהסופר עשה עבודת תחקיר מרשימה, כמעט כירורגית שבלטה לאורך קריאת הספר. קראתי גם את ספרו הנהדר הקודם 'תיקון אחר חצות' וגם בספר זה הקורא יכול להרגיש את הלמות לב הספר בדומה למוזיקה כבדה ואפלה. לכל צליל ניתן משמעות ובכל מחשבה נולדת מחשבה נוספת. תהרגו אותי אבל לאורך הקריאה, הספר התכתב לי אולי בשל הכתיבה הסמיכה עם הספר של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך'. כתיבה עבה ומעמיקה
לא אכתוב על קורות העלילה רק אומר שאף אחד לא עוזב את פאלו אלטו הוא ספר שדורש תשומת לב מרובה. זה ספר שכנראה נכתב באיטיות ( ככותב אני יכול להרגיש את נטל הכתיבה). אבל גם מסחרר בתנופה שבה נוכח. ספר שבהחלט דורש תשומת לב והכי מהכול הוא ספר עם נוכחות משמעותית הדורשת מהקורא התמסרות והרבה, ספר נהדר.

לאחר "תיקון של חצות" המצויין, אצתי לקרוא את ספרו החדש של יניב איצקוביץ, ורותקתי לסיפורי העלילות הרבות שמכיל הספר.
התפעמתי כל עמוד וכל פרק מהיכולת היצירתית ומהדמיון השופע ליצור סיפורים כה רבים, לבנות דמויות כה שונות, ואיכשהו ביד אומן לקשר אותן ליצירת מופת אחת.
הכול מכול בו: רצח, בילוש, משטרה, נשים מאושרות ואומללות, בנים ובנות מאושרים ואומללים, הורים מאוכזבים, בריחות מהבית, זקנים הצועדים לסוף ימיהם, חולים ובריאים ערבים ויהודים, אומללות ואושר, התאכזרות ורחמים גדולים, עוני ועושר - מציאות ודמיון, ריאליזם מול פנטזיה וסוריאליזם.
400 עמודי הספר נבלעו בשקיקה והותירו טעם של עוד!

יצירה נפלאה ומיוחדת.
זהו הספר הראשון של איצקוביץ' שקראתי, ונהניתי מכל רגע.

אני חושב שהיופי בספר הוא האותנטיות והרגש, והיכולת של הסופר לתת לנו לגעת ולהתקשר לדמויות השונות, החל מהסצנה הראשונה ועד לעולמות התוכן היפים של הסצנות בהמשך העלילה.
היכולת לכתוב יצירה מודרנית, אך לעשות זאת עדיין עם טקט והמון תוכן רגשי וציורי פשוט נפלאה, וכאן באמת אפשר להבין את הקסם בכתיבה של הסופר.