ביקורת ספרותית על אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו מאת יניב איצקוביץ'
ספר מעולה

---

יש ספרים שגם אחרי שסיימתי לקרוא אותם העלילה עדיין רוחשת לה בראש שלי, ואני עדיין כל כולי בתוך הספר, גם אם עברו יומיים מאז שסיימתי אותו, הוא עדיין ממשיך להדהד בי. ואני יודעת שיש פער ענק בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני הולכת לכתוב עליו. כי אני לא מצליחה לתמלל את מה שחוויתי מהקריאה של הספר הכל כך מיוחד הזה!


לפני המון שנים כשקראתי את עיר מקלט של יצחק בן נר התאהבתי במבנה הסיפור הזה שאותן דמויות נודדות, ושבות ומגיחות בין כמה סיפורים שלכאורה לא קשורים זה לזה (בטח יש למבנה סיפור כזה שם, אשמח לדעת). מאז קראתי עוד כמה וכמה ספרים שבנויים ככה, אבל המקום הראשון היה שמור ליצחק בן נר שלטעמי עשה את זה הכי טוב. עד עכשיו. כי איצקוביץ' קטף בקלות את המקום הראשון, ולא רק בגלל שעשה את זה מוצלח כל כך, אלא גם כי שיחק על כמה מרחבי זמן. ובכישרון גדול, כי אפשר נורא בקלות ליפול במבנה סיפור כזה. אבל לא בספר הזה. הקריאה בו חלקה והיא כמו נסיעה על המהיר. בלי עבודות בדרך, בלי עצירות. ואני פחדתי מהקריאה בו, כי קראתי הרבה שכתבו שהוא מבולבל ומבלבל. הוא לא! ואל!! אל תוותרו מראש על קריאה בספר אף פעם! תמיד, אבל תמיד, תנסו.


הספר מורכב מארבעה חלקים, כשבכל סיפור מככבת דמות ראשית. בשני החלקים הראשונים מקיים איצקוביץ' דיאלוג עם המתים. וגם אם המתים נותרים מאחור וכביכול החלק שלהם נגמר ( נגמר תרתי משמע) איצקוביץ' מחייה אותם גם בשני הסיפורים הבאים ואני הרגשתי שהם גלגולים של הדמויות בסיפורים הבאים. כי זה לא רק הדמויות הנודדות בין הספרים, זה ההקשרים בין כולן, ויש כאלו כל הזמן, ואיצקוביץ'יודע לשחק יופי בתודעה של הקורא.


את כל ארבעת הגיבורים מארבעת הסיפורים מאפיין קו משותף: הן דמויות שבורות, כאלו שהחיים דרסו אותן וגרמו לשבר במשפחתיות, גרע מהן את התא המשפחתי הקלאסי. יש בכל אחת מהדמויות תלישות, ומתוך זה הן מחפשות נקודת אחיזה, והאחיזה הזו הקמאית - בשורשים, ובמשפחתיות, ברצון הזה בהשתייכות, מתבטא אצל כל אחת מהן באובססיביות שמאפיינת אותן.


אני ראיתי את הסיפור הזה כארבעה חלקים ולא ארבעה סיפורים. לטעמי האישי זהו סיפור אחד המסופר כל פעם מפי מספר אחר, על מרחבי זמן שונים. יש משהו מתוחכם בבניית סיפור כזה. המספרים מספרים את הסיפור שלהם, והקורא מארגן לעצמו את הרווחים בין השנים. החללים בזמנים מתמלאים מעצמם מהסיפורים של הבאים אחריהם.


הספר מצריך מהקורא תשומת לב מירבית והתרכזות מלאה. יש לכל אורכו הקשרים בין הדמויות, ולעיתים הם קשורים בחוט דקיק ושקוף, עד כמעט בלתי מורגש, ומאוד קל לפספס. אבל אסור לפספס! היופי של הספר המיוחד הזה הוא בחיבורים האלו. לכן אני חושבת שהספר הזה מצריך קריאה שניה. אבל מיד בתום הקריאה הראשונה כשהכל עדיין טרי. גם בשביל לאשש הרבה רמיזות שאיצקוביץ' זרה לכל אורך הספר, ממש כמו פירורי הלחם של עמי ותמי. כדי ששביל פירורי הלחם הזה יוליך אתכם אל נקודת המוצא , היכן שהכל התחיל, ושם הכל התגבש לתמונה אחת.


בשנת 2009 קראתי את אדם וסופי של אותו סופר - שזה נצח במונח של ספרים. כל כך הרבה ספרים קראתי מאז, מאות דמויות באו והלכו, אבל עד היום הספר הזה נשאר
לשבת בי, וזוכרת במיוחד את התחושות שהוא עורר בי. אז עכשיו הספר הזה יצטרף אליו.


אז כתבתי שהסופר משחק בתודעה של הקורא? בחלק האחרון איצקוביץ' שולח קריצה גדולה לעבר הקורא, ואני בטוחה שסיים לכתוב אותו בחיוך גדול.


ספר שכולו עונג צרוף.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו