מה זה אומר עלי, שאני קוראת ספר שמתאר גבר המתמודד עם משבר גיל הארבעים, ומרגישה הזדהות כל כך עזה עד שמרגיש לי שהוא הגרסא הגברית של עצמי?
לא קראתי עד כה שום ספר של מישל וולבק. אבל שמעתי עליו לא מעט - "גדול סופרי צרפת", "גדול סופרי אירופה", ועוד ועוד. זה ספרו האחרון, ומביני העניין טוענים שזהו אינו מטובי ספריו. אבל רצה הגורל וההיכרות שלי עם הווירטואוז הצרפתי החלה כאן.
אי אפשר שלא להתאהב בגיבור הסיפור הזה כבר על ההתחלה. אירופה המאוחדת, יבשת צבועה ומודעת לעצמה באופן פתטי, אקולוגית ופוליטיקלי קורקטית עד לכדי גיחוך, היא הזירה שבתוכה נע ונד הגיבור הצרפתי הזה שסולד מכל הגינונים והצביעות המזויפת של "הכלבה חסרת הלב" כפי שהוא מכנה את אירופה. בכבישים האקולוגיים שלה הוא דוהר בג'יפ שטח ארבע על ארבע מונע בדיזל ומזהם, טוחן בשר ובדירה הפריזאית שלו הוא מתעקש לזרוק את האשפה שלא לפי החלוקה לסוגי זבל שעיריית פריז קבעה עבורו.
האמת? מזמן לא קראתי דמות ספרותית שכל כך בא לי לפגוש על אמת. הוא צרפתי, הוא מעשן, יש לו סיגריה תמידית בזווית הפה וקמטים של גיל ארבעים, הוא דיכאוני וחווה את משבר גיל הארבעים בעוצמה, הוא נוטל תרופות פסיכיאטריות שמחריבות לו את הזקפה. ובתוך העולם התרבותי האיום והנורא שהולך ומתגבש כאן, עולם שבו כל יוצר מפחד פחד מוות מלדרוך על יבלות של מישהו אחר, והכול כל כך רגיש תרבותית וצבוע ומזוייף, ואולי עוד מעט גם יתלבשו לנו על ספרי קלאסיקות כי הם לא עומדים בסטנדרטים הנוראיים האלה, אל תוך העולם הזה הסופר האמיץ הזה משתין בקשת וכותב את הספר הכי לא מתחנף שיש.
למי זה לא מתאים? לטבעונים, לירוקים ופעילי איכות הסביבה, למי שהפמיניזם הרדיקלי הוא הקטע שלו, למי שחושב/ת שספרים צריכים להיות נוסחאתיים עם סוף טוב וקשתות בענן וחדי קרן. למי זה כן מומלץ? לכל מי שכל האוכלוסיות שתיארתי כאן גורמות לו בחילה.
סרוטונין, כשמו של הספר, הוא חומר שמיוצר במוח ואחראי על תחושת האושר, וחוסר איזון שלו עלול להביא לדיכאון קליני. שמו של הספר קולע בול לתוכנו, זהו ספר שפורט לך מההתחלה על מיתר הכאב, והכאב וחוסר הנוחות הולכים וגוברים ככל שהספר מתגבר.
הגיבור של סרוטונין הוא כאמור גבר צרפתי אמיד, בן 45, מצד אחד יש בו איכויות של פלייבוי מזדקן ומצד שני חדות שכל וביקורתיות של דודה פולנייה. הוא מנתח כל דבר שהוא רואה והכל זוכה לניתוח קר וביקורתי. זה מעין ספר מסע, אבל אירופה שאת נופיה הכפריים (בעיקר ספרד וצרפת) הוא חוצה, נראית כאן מותאמת לנפשו של הגיבור - גמורה, שחוקה, מפורקת וחסרת רגישות. בכל דבר שהגיבור נוגע בו, הוא הופך לחרא, אם זה נשים, מערכות יחסים, חברי ילדות ומאבקים חברתיים.
לי זה הזכיר מעין מערבון, קרב אבוד של גיבור שפוי אחד אל מול עולם רקוב ומנוון.
מעבר לאיכויות של הספר, שלדעתי הוא מצוין ובהחלט עושה לי חשק לקרוא עוד ממישל וולבק, הוא לדעתי חשוב כי כפי שכתבתי קודם לכן, אנחנו נמצאים בתקופה שבה משטרת מחשבות מנהלת את העולם התרבותי שלנו, ואסור חס וחלילה לפגוע או לעקוץ או להיות סרקסטי וציני. הספר הזה מהבחינה הזו הוא ממש יצירה מחתרתית, הוא שם זין על כל זה, ואני מקווה מאוד שזו לא פעימת הגסיסה של המחנה השפוי, אלא יריית הפתיחה שלו במאבק אל מול ההכחדה התרבותית שמתרחשת כאן.
*
אני אסיים בהערה זעומה - לפני כשנה לקראת טקס האוסקר, שבו בקטגוריית הבימוי היו מועמדים רק גברים, צייץ בטוויטר הסופר סטיבן קינג (חולה עליו) שהוא מקווה שלא יתנו לפרט הזה יותר מדי מקום ושהתחרות תהיה סביב כשרון ולא סביב מגדר. כצפוי, הוא ספג קיטונות של ביקורת מנשות תרבות באשר הן, ובסוף התנצל. אותי הכעיס דבר אחד - למה אתה מתנצל? כבר אמרת, אז תעמוד מאחורי הדברים שלך. תצמיח ביצים כמו הגיבורים המסכנים בספריך שבהם אתה משלח ליצנים רוצחים ומפלצות.
מישל וולבק קורץ מחומר אחר, כנראה, וגם אם הספר אינו כוס התה שלכם (במקרה הזה - כוס בירה / קוניאק / קלוואדוס + סיגריה ונקניק דם) תעריכו את האומץ והתעוזה של הסופר.

סייברפאנק: סגנון ספרותי שמתאר עתיד קודר, לאחר מלחמה או מגפה, בו טכנולוגיה מתקדמת מאוד, ניכור חברתי ושלטון תאגידי שרומס את האזרח הקטן, הם המוטיבים העיקריים.

בחרתי לפתוח את הביקורת לספר המורכב הזה עם ההגדרה של ספרות הסייברפאנק, בזמן שבו אני מחויבת ללבוש מסכה כשאני יוצאת מהבית, מתקשרת עם העולם בזום, ונתונה תחת סגר. האם הסייברפאנק כבר כאן? האם אני חיה אותו? האם נכבלתי בשרשראות העתיד האיום והנורא הזה?...

לפני שנתיים ביקר אותי חבר טוב. הוא הביט בספריית המדע הבדיוני שיש לי בדירה וסיפר כמה הז'אנר הזה רחוק ממנו. "אני יותר טיפוס של ספרות קלאסית. מה שנכתב אחרי 1899 לא מדבר אלי." אז החלטנו על אתגר ספרותי קטן - הוא ילווה ממני ספר מדע בדיוני, ואני אלווה ממנו רומן ויקטוריאני, ונראה איך זה לצלול אל המפלט הדמיוני של האחר. אני ביקרתי בדירה שלו ומול ספריית ג'יין אוסטין, אמילי ברונטה וצ'רלס דיקנס שלו, קרץ לי "אנקת גבהים". באותו הזמן עיניו נחו על "נוירומנסר" אצלי. החלפנו ספרים ונפגשנו כעבור שבוע. אף אחד מאתנו לא הצליח לשרוד מעבר לעמ' 50 בספר שבחר. "לא הבנתי כלום מהספר הפסיכי הזה, מצטער," אמר והחזיר לי את הספר המצהיב עם הכריכה המעורפלת שלא אומרת כלום. הודתי בפניו שלא קראתי את "נוירומנסר", פשוט נפלתי עליו במכירת חצר (במכירות חצר אני נמשכת היישר לספרים). הסברתי לו שזה נחשב ספר קלאסי. "אם זה קלאסי אז אני מפחד לקרוא את ספרי הנישה של המדע הבדיוני. רק מחזק לי את הדעה שזה לא בשבילי." אני, במקביל, הסברתי לו כמה סבלתי בעולמה של קתרין ב"אנקת גבהים", ואם היו כולאים אותי באחוזה כפרית באנגליה הויקטוריאנית, אני חושבת שהיתקליף היה מסיים באשפוז בבית חולים לונדוני ואותי היו מעלים למוקד כמכשפה.
בכל אופן, אחרי שהוא הלך התחלתי לקרוא את "נוירומנסר". ממש לא התחברתי ואחרי כמה עמודים השלכתי אותו ממני, "חרא ספר" אמרתי לעצמי, ואז קיללתי את עצמי כיוון שהספר פגע במנורה שנפלה לי על הראש.
ועכשיו, כלואה וכבולה היטב בסגר הרמטי, יצאתי בבוקר קריר אך מבשר את בוא החמסין למרפסת, עם קפה, סיגריה ו"נוירומנסר" בידי, אחרי שקצת גיגלתי עליו ואחרי שכבר יצא לי לקרוא כמה ספרי סייברפאנק אחרים, אותם אהבתי, וכולם קיבלו את ההשראה מ"נוירומנסר". בגיגוליי גם נתקלתי בתמונתו של הסופר ובעת כתיבתו, בשנות השמונים, היה חתיך כהוגן - מין גיק ממושקף וחמוד עם עיניים לוהטות.
אז במרפסת, בין שאכטה ללגימת קפה, התחלתי לקרוא את "נוירומנסר". והפעם הוא שאב אותי, ובעוצמה. הוא הזכיר למה אני אוהבת מדע בדיוני מלכתחילה.
את הספר אנחנו מתחילים ברובע חטאים אפלולי בעיר היפנית צ'יבא, בעולם קודר ועתידני אחרי מגפה עולמית (אהלן אהלן) ומלחמה קרה בין אמריקה לרוסיה שהתלקחה למלחמה של ממש, ושני האירועים ההרסניים האלה הקפיצו את הטכנולוגיה באופן מאוד משמעותי קדימה.
אחת הביקורות על מדע בדיוני זה שהוא לא עומד במבחן הזמן. טכנולוגיה שפעם נראתה מדהימה נראית מגוחכת כעבור עשרות שנים, ואף סופר מהז'אנר הזה לא חזה את האינטרנט. אף אחד, חוץ מהגיק הלוהט שכתב את "נוירומנסר". אז בעולם העתידני והקודר הזה יש אינטרנט, אף על פי שהוא לא נקרא כך. האינטרנט כאן הוא מציאות וירטואלית, כשגולשים אז ממש נכנסים לתוך עולם ממוחשב ודמיוני. גיבור הספר הוא קייס, בחור צעיר, גיק לוהט בעצמו, והאקר. הוא מין פיראט אינטרנטי, עושה עבודות לא חוקיות עבור מעסיקים מפוקפקים. פעם אחת הוא הסתבך וגנב מאחד המעסיקים, נתפס, והעונש היה פשוט - הם פגעו לו במערכת העצבים באופן שלא מאפשר לו לגלוש שוב ברשת הוירטואלית. וכך, מדוכא, שיכור ומסומם, נודד בין פאבים אפלוליים בעיר החטאים היפנית, הוא פוגש בקולונל אמריקאי בדימוס המלווה בשומרת ראש שרירית (שמצוידת בעיני ראי וסכינים נשלפים מתוך ידיה) והשניים מציעים לו ניתוח שישיב לו את היכולת לגלוש, בתמורה לביצוע עבודה עבורם. מכאן והלאה מתגלגלת העלילה, שנודדת מיפן לאירופה, לאיסטמבול, לניו יורק ואפילו לחגורת אסטרואידים בחלל, ובמהלכה יצטרפו לחבורה המוזרה בינות מלאכותיות, אמן חושים מוזר וטייס חלל ראסטאפארי.
אני מבינה למה חבר שלי לא התחבר לספר. מי שהמפלט הדמיוני שלו מקשיי היומיום זה הערבות המוריקות של אנגליה הויקטוריאנית, לא ימצא כאן את הידיים והרגליים. זה ספר מהיר, תזזיתי, גדוש ברעיונות עתידניים וטכנולוגיים. אין כאן דמות אחת שאינה באיזשהו אופן מחוברת לטכנולוגיה מתקדמת, והכול מאוד מאוד מנוכר. כאילו - העולם כל כך טכנולוגי, עד כדי כך שאפשר להתחבר לתוכנה מסוימת ולחגוג על חוף ים בתולי עם בינה מלאכותית שתלבש צורה של גיישה יפנית או חתיך ברזילאי, אבל הקשר הבינאישי כמעט ולא קיים. בין הגיבור לשומרת הראש הקשוחה מתפתח סוג של מערכת יחסים, וגם הוא מנוכר.
אבל בתוך העולם הקודר הזה, מצאתי הרבה יופי, וגיליתי כמה כוח אני שואבת בעוד אני כלואה בדירתי בסגר, מקפיצה וירטואלית אל תוך העולם הזה.
כשסיימתי את הספר חשבתי לעצמי - כמה אנחנו קרובים לעידן הסייברפאנק? האם בעולם של אינטרנט זמין ומהיר, זום במקום תקשורת אנושית, בוטים במקום שירות לקוחות, ואפליקציות זמינות ומהירות לכל דבר כמעט, אנו לא מקימים לתחייה את העתיד הדיסטופי הזה? האם זהו לא רומן נבואי?

הכריכה של הספר משכה אותי. גבר עם מבט רצחני בעיניים, אין טיזר טוב מזה עבור ספר פנטסיה.
מה שמפריע לי בספרי פנטסיה אפית, זה שהם לרוב שכפולים של עצמם. שוב ממלכה בסגנון ימי הביניים, שוב פוליטיקה ותככים בין נסיכים בארמון, שוב מכשפים, שוב קסם...
אז גם הספר הזה הוא עוד שכפול כזה, אבל... הוא פשוט טוב!
אז כן, אין כאן יותר מדי חידושים. הסיפור, שיש לציין שמתפרס על פני טרילוגיה, כשזה הספר הראשון, מתרחש בממלכה בסגנון ימי הביניים, המכונה 'האיחוד'. הממכלה הזו היא למעשה המעצמה הגדולה של העולם בו היא קיימת, והיא בעצם מעין ברית של כמה מדינות, כאשר ברור שהמדינות אינן שוויוניות, חלק בעלות מעמד גבוה יותר בתוך האיחוד, וחלק פחות. ולאיחוד יש אויבים - מצפון - שבטים ברבריים שחיים באזור מושלג ומזכירים את הויקינגים, ובדרום ממלכה מדברית שמזכירה מעט תרבויות ערביות במזרח התיכון.
העלילה מתקדמת באמצעות מספר דמויות, שמפוזרות כל אחת באזור אחר בשטח הגאוגרפי העצום הזה. יש כאן בעצם ארבעה גיבורים עיקריים:
גלוקטה - אינקוויזיטור שמתגורר בעיר הבירה של האיחוד. בעברו היה לוחם דגול, אך נלכד בידי האויב, עבר עינויים והיום הוא שבר כלי, ועובד בלענות אנשים אחרים. הוא דמות מאוד מורכבת, חסרת מניע, יש לציין - הוא כל הזמן אומר שמבחינתו מוות זה לא דבר נורא.
ג'זאל - בן אצולה מפונק ונאה, מיזנטרופ, נרקסיסט ושוביניסט.
לוגן - ברברי מהצפון. בתחילת הספר הוא דמות די קלישאתית בסגנון קונאן הברברי, אבל מקבל הרבה יותר עומק ועניין ככל שהספר מתקדם.
באיאז - מכשף עם עוצמת כישוף אדירה. נראה כמו קצב ולא כמו מכשף. נרקסיסט ודי רודף שררה וכוח.
אחד הדברים היחידים בספר שהפריע לי, הוא העובדה שכל הגיבורים הראשיים הם גברים. אם נשווה למשחקי הכס לדוגמא, שם העלילה רוויה בדמויות נשיות, כאן יש הרבה מאוד דמויות משנה, ורק שתיים הן נשים. אחת מהן דווקא ממש ריתקה אותי, וחבל שהיא מופיעה מעט מאוד לאורך הספר, אם כי נראה שהסופר בונה עליה לשמש כדמות משמעותית ביותר בספרים הבאים.
העלילה נעה בעצלתיים בין משחקי פוליטיקה ותככים לבין סצנות אקשן וקרב. למרות אורכו, הספר קליל בסך הכול, התיאורים מאוד גרפיים וברורים. הוא לא יומרני, לא מנסה להעביר כאן איזו אג'נדה אלא סתם לתת סיפור טוב, וזה באמת סיפור טוב.
גם אין כאן ממש חלוקה בין טוב ורע. כל הדמויות נצלניות ובעלות אינטרסים בדרכן.
בקיצור - ספר טוב, הצליח די מהר לשאוב אותי לתוך העלילה. הפרק הראשון נפתח עם לוגן, הברברי הקלישאתי, ואני מודה שדווקא הוא לא ממש עשה לי את זה, אבל בפרקים הבאים הסיפור מקבל תנופה ועניין.
מספיק מעניין אותי כדי שאחפש את הספרים הבאים (לא יודעת אם תורגמו לעברית).