"שני ספסלי העץ שהתחפרו משני עברי שביל הכניסה לבית, בדרך כלל היו מאוכלסים בבושקות מקומיות, שסרקו במבט חודר את כל הבאים והיוצאים, מתייקות בזכרונן החד כתער כל שינוי מזערי בהרגליהם ובסדר יומם של הדיירים. שקועות במלאכת הסריגה, [...] 'מי זה בא? אפשר לעזור לטובריש?' 'ואת אזרחית צעירה? לדירה שתים-עשרה? לאינג'ינר וולקוב?' אשתו בדיוק נסעה לאימא שלה במינסק, מעניין, מעניין... 'אה, אחותו?' מעניין, אף פעם לא סיפר שיש לו אחות. ועוד אלגנטית כזו... פוז'לסטה, אזרחית, קומה שלישית מימין... הפעמון מקולקל, צריך לדפוק, כן, כן.."
"שעות על שעות ישבו על המשמר, עטופות שאלים אפורים מצמר. ידיהן מפעילות את המסרגות, אצבעותיהן מרושתות הגידים נעו בתנועות מעגליות, משלשלות אל ברכיהן את דגלי הצמר. הבבושקות לא היו מביישות שום קו ייצור של מפעל סוציאליסטי מצליח".

טל שני, תל אביבי, אחד מהחבר'ה, חזר ממילואים כששיחת טלפון העירה אותו.

מעבר לקו, הציג עצמו קול ממחלקת ההתנדבות של הסוכנות "דוברי וצר [=ערב טוב] מר שני" (הפנייה ברוסית גרמה לו לטל מיד להשתיק את הרמקול, להידרך וללחוש בחזרה), האיש מזמין אותו להגיע לעיר הולדתו ולהרצות בכנס.
הפנייה והבקשה המפתיעה, הסירוב האוטומטי הראשוני, ההתרצות והיציאה לטיסה לדנייסטרוגרד עיר הולדתו וילדותו - קילפו ממנו את ה'טל' ואת ה'שני' התל אביבי העדכני מהתרשמות שיטחית - בוגר חוף מציצים, הגימנסיה, עזה-רמאללה, בצלאל, משרד הפרסום, זה שה'עולה-החדש-מברית-המועצות' כבר מזמן נעלם בתוכו וחשפו את טוליק, טולינצ'קה (אנטולי יפימוביץ' שניידרמן), ילד-נער-רוסי שעלה עם הוריו, בראשית שנות השבעים בהיותו בן 14, בדרך הארוכה מברית המועצות דאז דרך פולין אל ישראל, והחזירו אותו במחשבות ובזיכרונות שצפו ועלו בו אל ילדותו. אל שם. שם לא ביקר מאז.
אל הגעגועים לבית הקטן והחם עם בבושקה, איתה גר בחדר משותף, בבושקה ששמרה עליו וטיפלה בו כשהוריו בעבודה הסובייטית, עד למותה. לילדות עם אבא שאמר מה שחשב ואמא שחששה ממש שהאבא חשב בתוך מסך הברזל. הקייצים בדוצה והזיכרונות הטובים.
אל המחשבות הנעימות על היולקה [=עץ חג המולד], דד מורוז (סבא כפור) [=סנטה קלאוס בגירסה הרוסית] וסנגורוצ'קה [=הנכדה של סבא כפור, שמגיעה ביחד איתו עפ"י האגדה ויחדיו הם משאירים מתנות לילדים] אצל היולקה.
אך בעיקר נדדו המחשבות והזיכרונות אל הפחדים של הילד בן שבע עד עשר שנותר לבדו בבית לפני בית הספר (הלימודים בבית הספר היו במשמרת שנייה מהצהריים עד הערב) כשההורים בעבודה הסובייטית ובבושקה שומרת עליו עכשיו רק מתוך תמונה תלויה על הקיר. והדמיון העשיר שהחיה את הסיפורים, ופיתח פחדים ודאגות בראשו של הילדון החכם על הגרמנים שבאו עם טנקים ולקחו את סבא (ומיד יגיעו ויקחו אותו, לפי רעש המשאית בחוץ). על הדוד שנמצא 'שם' ואוכל מלא דובים מתוקים (שם=בכלא בסיביר), התעללות הילדים בבית הספר ועוד הרבה.

הזיכרונות מחזירים את טל גם אל "הסעיף החמישי", בפנקס שקיבל מאבא בהיותו בן 10, זה האדום העשוי מעור תנין, עם עיטורי השיבולים שחובקות את המגל והפטיש ולמטה הכיתוב "אני אזרח ברית המועצות" בצבע זהב, שעורר בו גאווה עצומה ותחושת בוגר ושווה ושווה בין שווים, אך חשף, בתוכו גם את הפגם - בסעיף החמישי - נציונלנוסט: יווראי (=יהודי). אכן, לכן, מודה עכשיו אמא, קוראים לו הילדים בבית הספר ז'ידיק. לועגים לו. לא משתפים אותו בכדורגל. בגלל זה לא שולחת אותו אמא לקייטנה בקיץ, אלא לדצה (=בית הקיץ) של הדודה רוזה הבודדה (כי הדוד נסע לאכול דובים מתוקים בסיביר).
הסעיף החמישי, בגללו ארזו הוריו אותו ואת חייהם בשבע מזוודות ויצאו בדרך הארוכה למקום הזר - לישראל. שם היה העולה-החדש-מברית-המועצות, הרוסי, עד שנפרד מדמותו של טוליק והפך לטל התל אביבי, אחד מהחבר'ה. ועד שכבר שכח איך אומרים ואללה ויאללה ברוסיאתית, מבאס ושבוז, בא החבר מהסוכנות, קילף את טל שני וחשף את טוליק.

הספר קטן 220 עמ', איטי, אמיתי, מסופר לפרטי פרטים (אולי מדיי) ומקלף אט אט אט קליפות ועוד קליפות מהזיכרונות של טוליק.
אני לא בטוחה שכל קורא יתחבר, יאסוף את הסבלנות ויהנה מהסיפור, יתכן שהוא ירגיש 'כבד' ומלאה (הציטוט בתחילת הדברים, הוא הקטע ההומוריסטי אולי היחידי בכל הסיפור, אין להסיק ממנו).
אותי לקח הסיפור בחזרה אל הילדות, אל סיפורי SSSR, אל הספרייה שכללה את כתבי המינגוויי טולסטוי פושקין ושות' בשפת המקור, ואל בבושקה (והציטוט הפותח, אין מדויק ממנו, כמה משעשע - ככה מדויק. ככה הייתה בבושקה) ואפילו ניסיתי ביחד עם טל שני להיזכר איך אומרים ואללה ויאללה - כזה או שבוז ומבאס - ברוסיאתית כאילו (?) (=ברוסית כזה) :)
אני אהבתי.

"שני ספסלי העץ שהתחפרו משני עברי שביל הכניסה לבית, בדרך כלל היו מאוכלסים בבושקות מקומיות, שסרקו במבט חודר את כל הבאים והיוצאים, מתייקות בזכרונן החד כתער כל שינוי מזערי בהרגליהם ובסדר יומם של הדיירים. שקועות במלאכת הסריגה, [...] 'מי זה בא? אפשר לעזור לטובריש?' 'ואת אזרחית צעירה? לדירה שתים-עשרה? לאינג'ינר וולקוב?' אשתו בדיוק נסעה לאימא שלה במינסק, מעניין, מעניין... 'אה, אחותו?' מעניין, אף פעם לא סיפר שיש לו אחות. ועוד אלגנטית כזו... פוז'לסטה, אזרחית, קומה שלישית מימין... הפעמון מקולקל, צריך לדפוק, כן, כן.."
"שעות על שעות ישבו על המשמר, עטופות שאלים אפורים מצמר. ידיהן מפעילות את המסרגות, אצבעותיהן מרושתות הגידים נעו בתנועות מעגליות, משלשלות אל ברכיהן את דגלי הצמר. הבבושקות לא היו מביישות שום קו ייצור של מפעל סוציאליסטי מצליח".

טל שני, תל אביבי, אחד מהחבר'ה, חזר ממילואים כששיחת טלפון העירה אותו.

מעבר לקו, הציג עצמו קול ממחלקת ההתנדבות של הסוכנות "דוברי וצר [=ערב טוב] מר שני" (הפנייה ברוסית גרמה לו לטל מיד להשתיק את הרמקול, להידרך וללחוש בחזרה), האיש מזמין אותו להגיע לעיר הולדתו ולהרצות בכנס.
הפנייה והבקשה המפתיעה, הסירוב האוטומטי הראשוני, ההתרצות והיציאה לטיסה לדנייסטרוגרד עיר הולדתו וילדותו - קילפו ממנו את ה'טל' ואת ה'שני' התל אביבי העדכני מהתרשמות שיטחית - בוגר חוף מציצים, הגימנסיה, עזה-רמאללה, בצלאל, משרד הפרסום, זה שה'עולה-החדש-מברית-המועצות' כבר מזמן נעלם בתוכו וחשפו את טוליק, טולינצ'קה (אנטולי יפימוביץ' שניידרמן), ילד-נער-רוסי שעלה עם הוריו, בראשית שנות השבעים בהיותו בן 14, בדרך הארוכה מברית המועצות דאז דרך פולין אל ישראל, והחזירו אותו במחשבות ובזיכרונות שצפו ועלו בו אל ילדותו. אל שם. שם לא ביקר מאז.
אל הגעגועים לבית הקטן והחם עם בבושקה, איתה גר בחדר משותף, בבושקה ששמרה עליו וטיפלה בו כשהוריו בעבודה הסובייטית, עד למותה. לילדות עם אבא שאמר מה שחשב ואמא שחששה ממש שהאבא חשב בתוך מסך הברזל. הקייצים בדוצה והזיכרונות הטובים.
אל המחשבות הנעימות על היולקה [=עץ חג המולד], דד מורוז (סבא כפור) [=סנטה קלאוס בגירסה הרוסית] וסנגורוצ'קה [=הנכדה של סבא כפור, שמגיעה ביחד איתו עפ"י האגדה ויחדיו הם משאירים מתנות לילדים] אצל היולקה.
אך בעיקר נדדו המחשבות והזיכרונות אל הפחדים של הילד בן שבע עד עשר שנותר לבדו בבית לפני בית הספר (הלימודים בבית הספר היו במשמרת שנייה מהצהריים עד הערב) כשההורים בעבודה הסובייטית ובבושקה שומרת עליו עכשיו רק מתוך תמונה תלויה על הקיר. והדמיון העשיר שהחיה את הסיפורים, ופיתח פחדים ודאגות בראשו של הילדון החכם על הגרמנים שבאו עם טנקים ולקחו את סבא (ומיד יגיעו ויקחו אותו, לפי רעש המשאית בחוץ). על הדוד שנמצא 'שם' ואוכל מלא דובים מתוקים (שם=בכלא בסיביר), התעללות הילדים בבית הספר ועוד הרבה.

הזיכרונות מחזירים את טל גם אל "הסעיף החמישי", בפנקס שקיבל מאבא בהיותו בן 10, זה האדום העשוי מעור תנין, עם עיטורי השיבולים שחובקות את המגל והפטיש ולמטה הכיתוב "אני אזרח ברית המועצות" בצבע זהב, שעורר בו גאווה עצומה ותחושת בוגר ושווה ושווה בין שווים, אך חשף, בתוכו גם את הפגם - בסעיף החמישי - נציונלנוסט: יווראי (=יהודי). אכן, לכן, מודה עכשיו אמא, קוראים לו הילדים בבית הספר ז'ידיק. לועגים לו. לא משתפים אותו בכדורגל. בגלל זה לא שולחת אותו אמא לקייטנה בקיץ, אלא לדצה (=בית הקיץ) של הדודה רוזה הבודדה (כי הדוד נסע לאכול דובים מתוקים בסיביר).
הסעיף החמישי, בגללו ארזו הוריו אותו ואת חייהם בשבע מזוודות ויצאו בדרך הארוכה למקום הזר - לישראל. שם היה העולה-החדש-מברית-המועצות, הרוסי, עד שנפרד מדמותו של טוליק והפך לטל התל אביבי, אחד מהחבר'ה. ועד שכבר שכח איך אומרים ואללה ויאללה ברוסיאתית, מבאס ושבוז, בא החבר מהסוכנות, קילף את טל שני וחשף את טוליק.

הספר קטן 220 עמ', איטי, אמיתי, מסופר לפרטי פרטים (אולי מדיי) ומקלף אט אט אט קליפות ועוד קליפות מהזיכרונות של טוליק.
אני לא בטוחה שכל קורא יתחבר, יאסוף את הסבלנות ויהנה מהסיפור, יתכן שהוא ירגיש 'כבד' ומלאה (הציטוט בתחילת הדברים, הוא הקטע ההומוריסטי אולי היחידי בכל הסיפור, אין להסיק ממנו).
אותי לקח הסיפור בחזרה אל הילדות, אל סיפורי SSSR, אל הספרייה שכללה את כתבי המינגוויי טולסטוי פושקין ושות' בשפת המקור, ואל בבושקה (והציטוט הפותח, אין מדויק ממנו, כמה משעשע - ככה מדויק. ככה הייתה בבושקה) ואפילו ניסיתי ביחד עם טל שני להיזכר איך אומרים ואללה ויאללה - כזה או שבוז ומבאס - ברוסיאתית כאילו (?) (=ברוסית כזה) :)
אני אהבתי.