ביקורת ספרותית על המינגוויי וגשם הציפורים המתות - ספריה לעם #566 מאת בוריס זיידמן
ספר מעולה

---

טל שני, סופר מתחיל, מקבל שיחת טלפון ברוסית מנציג הסכנות. ברוסית? טל שני? הרי הוא ישראלי לכל דבר, מלח הארץ, בדיוק חזר מהמילואים במחסום קרני, מי לעזאזל מחפש אותו ברוסית? "האלכס התורן" מבקש ממנו להשתתף באירוע חינוכי ברוסיה, לדבר על ספרו ולהשפיע על היהודים המקומיים לעלות. מה לטל שני ולאירוע חינוכי באותו מקום רחוק וקר? נציג הסוכנות נענה בנייט מוחלט. עם זאת האלכס לא מוותר ומסביר לו שהאירוע יתקיים בדדניסטרוגרד, עיר הולדתו של טל. הנייט הופך לדא וטל מחליט לנסוע ולו רק על מנת לנצל את ההזדמנות לפגוש שוב את טולקה, טוליק שניידרמן בן העשר אותו עזב עם העלייה ארצה לפני יותר משני עשורים.
עם העלייה למטוס, בין כל דוברי הרוסיאתית, בין הלובות והסשות, שלכאורה אין ביניהם לבין טל שום דבר משותף, הזיכרונות מתחילים להציף. עד מהרה מתברר כי טוליק שניידרמן הוא טל שני עצמו, אותו ילד חרדתי, אך מלא דמיון, חלש פיזית, אך פיקח ומוכשר (ילד יהודי טוב, שאמנם לא מנגן בכינור או משחק שחמט כיאה, אך צייר מוכשר). ציר הזמן של הזיכרונות נע קדימה ואחורה מהלך מספר שנים לפני העלייה ועד אותה נקודה הגורלית. הזיכרונות כתובים כסיפורים נפרדים ובגוף שלישי, אך מביאים את נקודת המבט של ילד. חלק מהסיפורים משעשעים וחלק מרגשים ומעוררים הזדהות עם אותו ילד יהודי, בעל דילמות קשות מנשוא הנאלץ לבחור בין הנאמנות למולדת הכל יכולה לבין היותו ז'ידיק קטן ולא שייך. הפרק האחרון, בו חוזרים לטל שני הגבר, בארץ, מנסה לגשר בין טל וטוליק, אך אין בספר הזה סגירת קצוות אמיתית, אך אין הדבר פוגם כלל בחווית הקריאה.
החוויה האישית שלי מהספר הזה הייתה חזקה ביותר. לעתים קרובות במהלך הקריאה אני חשה הזדהות עם הגיבור הראשי. במקרה הזה היה משהו מעבר להזדהות. הרגשתי כטל שני, חשתי את הזיכרונות של טוליק במלואם כאילו היו שלי. אם לא הייתי יודעת בוודאות שמעולם לא פגשתי את בוריס זיידמן, הייתי חושדת שהוא כתב את סיפור ילדותי, אמנם עם הזזה של עשרים שנים קדימה, אך מתואר בדיוק מפליא, עם חירות אמנותית כמובן
השפה של זיידמן עשירה וקולחת, עדכנית ומשעשעת. הוא שוזר לא מעט ביטויים ברוסית ובאותה רוסיאתית (שפה שלטענת טל שני, מדברים בה העולים בארץ). אותי זה שעשע, אך אני לא יודעת אם קוראים, שלא יודעים רוסית, יתחברו לטקסט באותה צורה.מבחינתי, הספר נכנס לטופ 20 של ספרים אהובים.
אני חושבת שזה ספר חובה לכל מי שבא משם. כמה שעות של הנאה, הנהוני ראש נמרצים וחיוכים מרירים, מובטחות. כולי תקווה שגם מי שלא חווה את חווית העלייה, יוכל להתחבר ולהינות מהספר הזה.

ציטוט שהתחברתי אליו ממשא המפרך לארץ, ברכבת לאוסטריה [עמוד 20]: " אחר-כך הוא זוכר את קרון השינה ואת המיטה הנשלפת מהקיר ואת הסנדוויץ' הלחם-נקניק-גבינה ותה בטעם תרמוס (אותו הסנדוויץ' שבגללו יצעקו לו "רוסי גוי" בפעם הראשונה ויקללו אותו בשפה לא מובנת בעוד פחות משבועיים) וכל ה"אין דרך חזרה" הזה התמוסס באיזו תשישות כמעט ביתית ואפילו התחיל למצוא חן בעיניו.

עוד סצנה שהעלתה לי רגשות הזדהות אמיתית מתוארת בעמוד 154, בה מתאר טוליק את האנדרטה לת לוחמי החופש המוקמת באחת מכיכרות העיר:
"אך כל אימת שנתקלו עיניו במבטו הבוער של הלוחם השלישי, היה נתקף מבוכה עמוקה...עורו של הלוחם השלישי, הניצב לצד חבריו ממשפחת העמים המדוכאים, התהדר בגוון קפה-בחלב...הינומה צחורה, ששוליה נחו על כתפיו, כיסתה את ראשו... שפם שחור עיטר את שפתו העליונה והדגיש קו מתאר של פיו, הפעור גם הוא בקריאה למלחמת שחרור קדושה. על דגלו חרת הענק המשופם" "הקץ לאקופציה הציונית בשטחים הערביים הכבושים!" אתו, עם השלשי, הייתה לטוליק בעיה. הוא נקרע בין הזדהותו עם מאבקם הצודק של כל עמי ערב הנאנקים תחת עול הכיבוש הציוני, לבין החשש שיום בהיר אחד...הוא עלול למצוא את עצמו בלב השטחים הערביים הכבושים...ולא סתם ימצא את עצמו שם. כשיגדל יצטרך להתגייס לשורות "צבא האגרסורים הציוניים!"...."
ואני זוכרת את עצמי בגיל 6, לאחר מלחמת לבנון, צועדת בבית עם דגל אדום וצועקת עם הטלוויזיה "ציונים, הסירו טלפיים מלוחלחים (הטעות במקור:-)) מלבנון החופשית!" ואבא שלי כמעט נחנק, אבל מה הוא יכול לעשות מול מכונת תעמולה המשומנת?

» ביקורות נוספות של נתי ק.
» ביקורות נוספות על המינגוויי וגשם הציפורים המתות - ספריה לעם #566