לא זוכרת מתי קראתי ספר בעברית עם שפה כה עשירה, כה מתגמלת את הרוח בכזה יופי ספרותי. פתאום הרגשתי שלמילים יש כנפיים כי לקרוא את בוריס זיידמן זה לעוף עם שנינות וחדות יוצאת דופן והרבה רבדים וכפל משמעויות. הספר מלא הגיגים ודיבור סטריאוטיפי שלקוח מהמציאות הארץ - ישראלית עם כל הגסות הוולגריות המתלהמת לצד כל היופי שבה. והגדולה של בוריס זיידמן היא: לקחת את כל השפה על השכבות שבה וללוש אותה היטב באופן מדויק.
" ומה שלוקחים, אמר לו פעם וולודקה הערס מהכניסה השנייה, כשהלאים לו את הרוגטקה, מה שלוקחים לא מחזירים! הוא זוכר שנתפס לאמונה הפרימיטיבית (כי הרי כל אמונה היא פרימיטיבית, חוץ מהאמונה בניצחון הקומוניזם העולמי) שאם רק ירים ראשו הכל אבוד".
כשטוליק עלה לארץ עלתה בו במחשבה על כל היהודים שההורים שלהם הכירו והנאצים לקחו אותם למרות שהבנים שלהם היו לידם ובכל זאת לא הצליחו לשמור עליהם. למרות זאת הוא רצה להיות ליד אבא שלו שבמקרה לא יפלוט שטות נגד המולדת ונגד המשטר הכי צודק בעולם. לכן כשעזבו את יו אס אס אר לכיוון צ'ה ( צ'כוסלובקיה) אס אס אר הוא נזהר והצליח לנשום רק כשהרכבת החלה לנסוע שוב והם היו בצד השני. (אנחנו כל כך בדמוקרטיה כאן שאפילו אנחנו לא מדמיינים איך זה לפחד).
ומשהו שאף פעם לא חשבתי עליו שהעולים הרגישו בוגדים בכך שעזבו את המולדת. כי מולדת לא עוזבים, נשארים ונלחמים עליה!
"הוא זוכר את התחושה בזו בוודאות, מגרדת בכל הגוף, הם בוגדים במולדת, בורחים, נוטשים את "הרודינה", את ה"סטראנה" (אין לי משג מה זה) הכי טובה בעולם. מסתלקים למערב המתנוון שעוד מעט ימכור לנו לרוסים את חבל התליה של עצמו".
לכאורה העלילה היא פשטנית, על בחור בשם טל שני שהוא כתב בעיתון. היות ועלה לארץ מחבר העמים כשהיה קטן הסוכנות היהודית ביקשה עזרתו. שיטוס וירביץ קצת אהבה ארץ ישראלית וידרבן נוער לעלות ארצה. ומי יותר מתאים מאדם שדובר שתי שפות, שנחשב למלח הארץ והצליח להתברג בעיתון מקומי , שהיה בצבא... ופרט שולי שהוא אף פעם לא ביקר את הארץ והעיר שעזב.
בפועל בקושי נוגעים בעלילה בטל שני, כי העלילה מלאה אנקדוטות קטנות רגישות ויפות על הילד טוליק ומשפחתו. על הילד הקטן שהיה אז וזיכרונות ילדות שלו מהעיר שבה גר. על מהי מולדת ומהי שייכות. והבלבול לאן הוא שייך אבל בעיקר הכפילות הזו כאילו אפשר בכלל לומר ללב עכשיו אתה לא שייך ליו אס אס אר, או לאנשים עם הקלצ'ניקובים ברכבת שבודקים תעודות, או שעכשיו אין מה לפחד מהגרמנים הם כבר לא ייקחו אף אחד. להיות עולה חדש זה לוקח זמן, זה תהליך ומותר להתגעגע וזה מה שעשה זיידמן בספר.
היות והספר חזר בזמן עבר לפעמים העלילה משתמשת באותו הלך רוח ילדי שמשחק בדמיון עם עצמו ועם דמויות פליימוביל ונכנס לרוח תאטרלית. לפחות כך הרגשתי, שאני בתוך ראש של ילד עם כל המחשבות שלו והפחדים שלו והזווית שהוא כילד רואה את העולם. נניח כשהוא מתאר את הספרייה של רוזה חברה של אמו:
"כולם עמדו שם דום בשורות ישרות וצפופות, החיילים שלו, ה "כל כתבי": במרכז המדף האמצעי כרכי הירוק בקבוק של צ'כוב, נתמכים משמאלם על ידי פלוגות גוגול האפורה. גדוד דיקנסים חמורי סבר במדי חום שוקולד, מחץ אותם מימין, כרך צמוד לכרך בסדר בריטי הדוק." וכו... הוא ממשיך עם מרק טווין והפושקינים וחטיבת טולסטוי במדי קפה בחלב...
לאורך הספר טל מספר על הרפתקאות שחווה ומחשבות שמחק אותם אך הנסיעה לשם והמראות בדרך החזירה לו את הזיכרונות ובכך עשתה לו סגירת מעגל. כי עכשיו כשהוא מבוגר ונותן דרכון במעברי גבול והכלבים מרחרחים הוא כבר לא שייך לשם. לא שייך לוחמי חיל הגבולות הסובייטי שהגנו על גבולות המולדת. לא שייך לצבא העם, צבא השחרור שהעריץ אותם כשהיה ילד ועכשיו יש לו צבא אחר שהוא מעריץ וארץ אחרת ששייך אליה בוורידים ובמלחמות.
את סיפור הדרורים שנפלו ומתו בכלא הכי שמור בעולם אשאיר לכם כמו עם שאר הסיפורים המרגשים בספר.


















