קורה מדי פעם שמוצאים בבית ספר ישן שנמצא איתנו כבר המון זמן, נשכח ומעלה אבק, כריכתו מיושנת ואפרפרה, סיבת הימצאו בבית נעלמה כבר מזמן, אבל משגילינו אותו אי אפשר אלא להצטער על הזמן הרב שלקח לנו לגלות אותו סוף סוף.
כזה הוא בדיוק הספר "שלוש אשמורות" מאת אלי שביד (לימים פרופ' אליעזר שביד) שיצא לאור ב-1964 בהוצאת "עם עובד".
שביד הצעיר (יליד 1929) הרבה לפרסם מסות בענייני חינוך וחיפוש דרך בבימות שונות של התנועה הקיבוצית, וכן מסות בענייני ספרות (פרוזה ושירה).
ספר זה מאגד כמה ממסותיו שהתפרסמו בעבר, ונוספו עליהן כמה מסות חדשות.
אך מה שנשמע כעוד ספר תיאורטי משמים ורציני עד אימה מתברר כספר לוהט, שוצף, מלהיב, ואפילו אקטואלי לחלוטין למרות מרחק הזמן.
מופת של כתיבה מסאית.
התיזה המרכזית של שביד, שהספר מסודר וערוך לפיה, היא שיש לחלק את הספרות העברית לשלושה דורות ("שלוש אשמורות") -
הדור הראשון הוא דור עוזבי בית המדרש שבגולה. עיקר שורשיהם ונופם של בני דור זה בגולה. גם אם יכתבו על הוויית החיים החדשה בארץ ישראל, יכתבו תמיד מן הפרספקטיבה שהעניק להם העולם הישן שעזבו. כאלה הם לדוגמה מנדלי מוכ"ס, ביאליק, עגנון והזז.
הדור השני הוא הדור המשתקע בארץ ישראל שרוב כתיבתו על ארץ ישראל, גם אם נולד בגולה. עוד חי בהם משהו מן העולם הישן, אך הם הלכו ורחקו ממנו כברת דרך. עליהם נמנים לדוגמה אלתרמן, רחל, שלונסקי ויצחק למדן.
הדור השלישי הוא יליד הארץ (או שהגיע אליה בגיל הילדות הרכה) ואין לגולה שום תפקיד ומקום של ממש בעולמו. המייצגים המובהקים של דור זה הם משה שמיר וס. יזהר, וגם דוד שחר, נתן שחם, חנוך ברטוב ואהרן מגד.
כמעט כל הפרקים מוקדשים ליוצר אחד וליצירות בולטות או טיפוסיות ליצירתו. כמעט בכולם מקדיש שביד את עיקר הניתוח ליצירות עצמן, אך גם מגביה מבט מן הפרספקטיבה הכוללת של הספר.
להתרשמותי, פרקים יפים ומעמיקים במיוחד הם הפרקים שעוסקים בביאליק, בעגנון (אחד על הכלב בלק שב"תמול שלשום" ואחד על הנובלה היפהפיה "בדמי ימיה"), בשירי רחל, וב"אשמורה השלישית" (שמיר, יזהר וכו').
במובנים רבים, שביד הוא קורא אידאלי.
הוא קורא קשוב, רגיש, מעמיק, ידען ונלהב. ניתוחיו מעמיקים וידעניים, וגם מלאי להט והיענות לעולמו של היוצר.
לעתים כקורא אתה שואל את עצמך - האמנם? עד כדי כך התכוון המשורר? עד כדי כך הגביה עוף?
הפרק האחרון בספר - "צער השורשים החתוכים" - הוא החשוב ביותר בו.
שביד מביע בו הערכה רבה לכשרונם של שמיר, יזהר ובני דורם, אך גם מתריע בדאגה רבה, באהבה ובחרדה על הידלדלות התוכן והעומק. בעיקר העומק.
לדבריו, ללא מודעות וידע של התרבות היהודית לדורותיה, לא רק שהיצירה הספרותית מידלדלת מן הבחינה הספרותית הצרה, אלא שהספרות עצמה פוסקת מלהוות באר עמוקה ממנה ידלו הקוראים מלוא חופניים הבנה של עצמם ודורם.
בהזדהות פסיכולוגית אינדיבידואלית לא די. הנאה והזדהות הן מטרות משניות לדעת שביד.
הוא אינו קורא לשוב בתשובה או משהו כזה. את הנעשה ההיסטורי אין להשיב. אך את המחיר ששולם הוא עוד מבקש לתקן.
אני מקווה שאני מצליח לתאר נאמנה את רוח הספר ועיקר טיעונו.
כמובן שאפשר להרחיב בזה עוד הרבה, אבל ביכולתי הדלה אני משתדל להושיט קצה חוט לספר הזה, שהקריאה בו הייתה חוויה אינטלקטואלית ונפשית גדולה, ואף תובענית למדי.
למי שדברים אלה הולמים את הלך רוחו - מומלץ מאד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
