אני אוהב לקרוא את איאן מקיואן. הספר
"כפרה" שלו הוא יצירת מופת בעיניי.
לכן התחלתי לקרוא את הספר הנ"ל עם ציפיות גבוהות
כיאה לסופר מרשים כל כך...
מקיואן יודע לכתוב! ואין ספק שהוא מאוד קריא.
בספר הנ"ל מדובר בארבעה אחים ואחיות שגרים בבית פרטי
באיזשהו פרוור די-נידח לאחר שהם מתייתמים מאביהם
לפתע גם אימם הולכת לעולמה ומה שקורה להם לאחר מכן...
אז ככה; למרות הכתיבה הדי-מותחת אהבתי פחות את הספר הזה.
קודם כל בגלל התפרים הגסים והנראים יותר מדי לעין של מה שעומד לקרות;
ידועה אימרתו של אנטון צ'כוב על "האקדח שנראה במערכה הראשונה ויורה במערכה השלישית"...
אז כאן מדובר בשקי-בטון שאביו המנוח קונה משום מה ומניח אותם במרתף הבניין...
ויש עוד "תפרים" כאלה בספר. כללית גם לא אהבתי גם את "הצהוב"
שבספר. מעולם לא נתקלתי בעלילה שבה גילוי-עריות מתואר בה בצורה כל כך גרפית על ידי
הנער המספר, שטכנית, מספר בגוף ראשון את המתרחש בספר.
יש כאן פזילה לצהוב ולמציצני ואני מזהה פה רצון להפוך לעוד רב-מכר של הכותב.
ולכן למרות הכתיבה הטובה שיש כאן, קצת התאכזבתי מהספר הזה.

ארבעה אחים, שני בנים ושתי בנות, מתייתמים משני הוריהם תוך זמן קצר ונשארים לבד לתקופה של מספר חודשים. העלילה מתרחשת רובה ככולה בביתם המבודד שבשולי העיר.
לא קל לכתוב ספר מנקודת מבט של ילד - בלא מעט ספרים דמויות של ילדים הם פתח לסופר להתפרע בדימיונו ולייחס להם תכונות לא להם - כשהרבה פעמים התוצאה היא דמות לא אמינה. איאן מקיואן עומד יפה בפיתוי הזה ולדעתי יוצר עולם מאוד אותנטי של ילדים. בכלל, הספר כתוב טוב - עם דקויות, דיאלוגים ומחשבות המאפיינים ילדים באותם הגילאים.
עם זאת, לאחר התחלה מבטיחה, הספר נמשך כמעט עד סופו מבלי שמשהו באמת קורה ורוב הספר הוא תיאור חיי השגרה של הילדים בביתם לא שום השגחה.
אולם כמה שהספר הזה סתום כך לא יכלתי להפסיק לחשוב עליו ולהרהר על מה מקיואן רצה להגיד פה.
לאחר זמן מה עלה לי רעיון שהספר הוא למעשה ספר פוליטי. אנסה לנמק ללא יותר מדי ספויילרים.
הספר פורסם במקור בשנת 1978, עשור בו האימפריה הבריטית גוועה סופית.
הבית המבודד מסמל את האי הבריטי וארבעת הילדים את האומות המרכיבות את הממלכה המאוחדת (אנגליה, סקוטלנד, וולש וצפון אירלנד). האמא מסמלת את האימפריה הבריטית הגוססת ואת מורשתה שהם מנסים לקבור, אך היא תמיד מרחפת ברקע. ייתכן שהספר הוא על זהות האי לאחר שהאימפריה מתה סופית.
ג'ק מסמל את אנגליה (יוניון ג'ק? הדגל הבריטי שמסמל את האחדות) וקנאי לג'ולי (סקוטלנד?) המתחילה לצאת עם דרק(אולי אירופה). טום הוא צפון אירלנד ורוצה לשנות את זהותו (להפוך לילדה או פשוט לא להיות אירלנד) ומגבש איזו זהות חדשה (תינוק). בקשר לסו (וולש?) אין לי ממש רעיון.
בתוך זה ניתן לשלב גם תפיסה כלכלית. הספר פורסם שנה לפני בחירתה של מרגרט תאצ'ר זצ"ל. מבין המהיגים האירופים, תאצ'ר מזוהה הכי הרבה עם מדיניות השוק החופשי (קפיטליזם), שבאותה התקופה החלה לתפוס תאוצה. ייתכן שהחלק בספר בו הילדים לבד ללא השגחה הוא דימוי לכלכלה חופשית - בית מטונף, ריבים והידרדרות מוסרית. הסוף הביזארי הוא כמובן שיאה של ההידרדרות הזאת או אולי נבואת זעם של מקיואן. לאורך הספר מרחפת סכנה תמידית של השתלטות על הבית מצד גורמים אינטרסנטים (קפטליסטים מרושעים שכמותם). כמו כן, הצבע האדום (סוציאליזם) חוזר ומופיע מספר פעמים בצורה סמלית - שרפרף במרתף, מכונית, כדורי בילארד וכו'.
סה"כ לא ספר חובה, לעתים מאבדים בו עניין אבל כתוב טוב.

#
אני מעריכה מאד את מקיואן. קראתי כמה ספרים שלו, הערכתי את האינטליגנציה הסיפורית שלו – את הדרך החכמה והמנומקת בה הוא מניח את התזה שלו ואת הסיפור, הקושר את התזה, בקשר כפול ומגיש לקורא. הערכה נוספת מגיעה לו, לדעתי, בשל הגיוון הרב בנושאים ובדמויות ואף בסגנון הכתיבה. זה לא אומר שאין לו נפילות. "נחמת זרים" התמוה, "מכונות כמוני" היהיר ובודאי עוד כמה ששכחתי. אבל מה ששלו – שלו.

הסיפור הזה מתאר ארבעה אחים בין הגילים 18 – 6 שמצאו את עצמם לבד במעין אי בודד, ללא מבוגרים משגיחים ומנחים, באמצע שכונה הרוסה ושממה אורבנית, כשהם כבולים במה שהם חושבים שהוא סוד גדול, שגילויו יביא כלייה על עולמם.

כל זמן שקראתי את הספר הקצר הזה, שאלתי את עצמי למה הוא התכוון בכתיבתו. בדרך כלל אני לא מתקשה לקרוא על נושאים קשים ואף לא על טאבו(אים) במידה והם מנומקים ותורמים לסיפור ולמה שרוצה הסופר לומר. במקרה של הספר הזה התקשיתי למצוא את הנימוק. האם הוא מתכוון שהרס וניכור מביאים לעוד הרס וניכור? זו תובנה כה בנלית, שקשה לי לחשוב שלזה התכוון הסופר המתוחכם הזה. האם התכוון שבכל משפחה יש פינות אפלות, שעדיף שלא נאיר אותן ונמשיך לחשוב על "משפחה" כעל הקן החמים והבטוח, מפלטו של האדם מעמל יומו? אולי, למרות הטריוויאליות. האם הוא מצביע על העובדה הידועה שגיל ההתבגרות מייצר התנהגויות שבכל גיל אחר היו נתפסות כהפרעה נפשית המחייבת אישפוז, אבל הן פשוט מסייעות, באותו גיל, לצלוח ולעבור לגדה של השפיות? יתכן.

הכתיבה טובה כברוב ספריו של מקיואן. כך גם טוויית הסיפור. הוא מעניין וגם אם ניחשת חלק מהכיוונים הסיפוריים – זה לא מפריע לקריאה. אבל את הנימוק לסיפור לא מצאתי. מילא, לא מוכרחים למצוא נימוקים הגיוניים לכל תופעה. לא מאמינים לי? תקראו עיתון.

בתיכון למדתי (כמובן) חמש יחידות בספרות מורחב. לא אשכח את המורה המיוחדת שלי, שהייתה ממליצה לנו על ספרים אך גם הביאה לכיתה סרטים רבים לצפייה וניתוח. הסרט הראשון שראינו בכיתה היה "כפרה".
אני לא ממש זוכרת ממנו משהו (ואולי זה הזמן לקרוא את הספר) אבל אני זוכרת בוודאות את התחושות שהותיר בי הסרט. חודשים לאחר מכן הלכתי איתו.

"גן הבטון" שכב לו בספריית הספרים הקטנה שלי, נטוש לאחר שבן זוגי ניסה לקרוא אותו ללא הצלחה. את השם של הסופר לא יכולתי לשכוח מאותם שיעורי ספרות.

מסופר על ארבעה אחים יתומים מאב אשר מטפלים באימם החולה.
למשפחה אין מכרים או קרובים, הם מסוגרים בניכור בביתם וכאשר מתה האם נשארים הארבעה לגמרי לבדם.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ג'ק, נער בן חמש עשרה. הבחירה בג'ק, נער מתבגר כמספר הסיפור מעניינת ולעיתים מעוותת, שהרי ללא ספק עולמו הפנימי שונה בתכלית מעולמן הפנימי של אחיותיו המתבגרות. ג'ק מלא ביצר ונטול רגש, מנסה להתמודד עם העולם והסיטואציה אליה נקלע בתיאורים שלעיתים לא מתכתבים עם הנורמה. מקיואן מציג לפנינו פסיכולוגיה של הנעורים ונותן לנו הצצה חושפנית וחסרת גבולות לתוך נבחי נפשו של נער מתבגר.

אני חושבת שמה שמשך אותי יותר מכל בספר הזה, הוא חוסר הצנזורה של הסופר. עמודיו הראשונים שהותירו אותי בתחושת גועל והלם ראשוני הם אלו אשר גרמו לי לרצות לקרוא עוד ועוד. נמשכתי למוזרות הזאת. העלילה סקרנה אותי ורציתי לראות מה יעלה בגורל הדמויות.

איאן מקיואן יודע לכתוב, בזה אין לי בכלל ספק. יש בספר משהו מעוות, תחום אפור שמטשטש ורוקד לו בין "בסדר\לא בסדר" אבל מיוקאן יוצר עולם כה מפורט ושואב אותך לסיפור שמתאפשר לנו ללא כל שפיטה להבין את המניע של הדמויות למעשים שבמציאות היו מתפרשים כחולניים. מרבית העלילה מסופרת מתוך הבית, סגורים בין כתליו, מנותקים ומרוחקים מנסים האחים להמשיך בחייהם. תחושת מתח ומסתורין אופפת את הספר ועמודיו נקראים בזה אחר זה.

סוף סוף ספר שהצליח להוציא אותי מאיזור הנוחות שלי. ספר שללא ספק אזכור.

וואלאק מה רע. נגיד מישהו אצלכם חולה לא עלינו והולך לעולמו בבית. אם במקום שתלכו לחברה קדישא ולהגיד במשטרה ונגיד יש לכם חצר מספיקה תעשו לו בור ותעשו מלמעלה גינה יפה ותגידו עליו קדיש אפילו תדברו איתו ככה מידי פעם שאתם יושבים בחוץ על איזה כוס קפה. ככה גם מהביטוח לאומי ומהפנסיה ימשיכו לתקתק כי אצלם הוא לא מת ואף פעם הם לא עושים לו טלפון לשאול איך מרגיש או אם חי או מת ואתם יש לכם קבר גם קרוב וגם מכובד.
סבתא של אישתי עליה השלום שמו אותה בהר הזיתים. מיום ההלויה לא היינו שמה למה זה בדיוק איפה שסילוואן וללכת שמה זה כמו שאומרים להכנס לפה של האריה. לא עדיף שהיתה שוכבת אצלנו בחצר ככה לפחות היינו שומרים על איזה קשר.
שמישהו אומר לכם ככה אתם יעני מזדעזעים אבל יכול להיות שפעם בטח חשבתם על זה רק מה לא נעים. עכשיו מה שטוב פה בסיפור זה שאין לא נעים. הוא בא טבעי יעני הוא מספר לך משהו שאמיתי לא נראה שיכול להיות אבל שהוא אומר את זה יש בזה שכל אז אתה יכול להתבלבל יעני לחשוב שהוא נורמלי ואתה לא נורמלי. אולי טוב שכל מי שבא לו בראש לפעמים שהוא קצת לא בסדר יקרא את זה אחר כך הוא יחשוב שיותר בסדר ממנו אין.

Ian McEwan is like a box of chocolate, You never know what you're gonna get.
כשאני לוקח ספר של מקיואן ליד, אני באמת לא יודע למה לצפות. בדיוק ההפך מפול אוסטר.

מתי אני יודע שסופר מצליח בעבודתו? כאשר החלטות הזויות, לא מוסריות, לא הגיוניות ועוד.. מתיישבות לי היטב בקוסמוס שיצר, ונראות לי הגיוניות. כך אני יודע שנכנסתי לעולמם של הדמויות, לשיקולים שלהם וללוגיקה שמפעילה אותם. מה שמפליא בספר הזה שהספר כה קצר ובכל זאת 140 העמודים הקצרים שלו מספיקים למקיואן ליצור את המיקרו-קוסמוס שלו על חוקיו לשאוב את הקורא ולהסיר בעדינות את משקפי הטאבו מעל עיננו ולשחק ברגשותינו.
הספר עוסק בחייהם של 4 אחים 3 מהם בגיל ההתבגרות על כל המשתמע מכך, אשר נאלצים לנהל את חייהם ללא השגחת מבוגר. כדרכי לא אכנס מידי לעלילה, אשאיר זאת לכם.
הספר מסופר בצורה מאוד משכנעת דרך עניו של בן ה 15 על פצעוניו הזיותיו וסערת ההורמונים בה הוא שרוי, לתוך זה זורק מקיואן את הטרגדיה האנושית, מתבל באי בודד, ומכניס מבוגר אחראי לשקף את שקורה באי הזה, ולהוות חבל הצלה...
האם יבחרו הדמויות להשתמש בחבל ההצלה..?
אני משאיר את זה לכם.
אני נהניתי, לא בטוח שכל אחד ייהנה באותה מידה, אבל היי, זה ספר כזה קצר, כך שבמידה שלא תהנו לא תכעסו עלי על בזבוז זמנכם אני מקווה..

איאן מקיואן הבריטי הוא סופר מעולה, מהטובים הפעילים כעת. והראייה לכך בוורסטיליות של כישרונו. ב"כפרה" הוא בנה עולם עשיר ומורכב מאין כמותו של בריטניה לפני ובתקופת מלחמת העולם השנייה ובתוכו ברא מספר דמויות אמינות להפליא. אך קדם לעושר העצום הזה רומן קצר, מינימליסטי ומנוכר. מעין "בעל זבוב" המתרחש בבית קטן בפרברי לונדון בו חיה משפחה מוזנחת של ילדים יתומים כאילו הייתה באי בודד ללא תרבות או חברה. והתוצאה, התפוררות מוחלטת של כל נורמה, מוסר וערכים. לפי ספרו של מקיואן, אשר נכתב עשרות שנים אחרי "בעל זבוב" המופתי ולהרגשתי מתכתב עימו, אין צורך במלחמה שתרחיק את הילדים הנטושים לאי בודד. הזוועה היא כאן ועכשיו, מתחת לאפנו. ומוסר ההשכל? לחלוטין בידי הקורא.
נב באותו נושא ממליצה לראות את הסרט היפני המטלטל "איש אינו יודע" על הישרדותם של ארבעה ילדים נטושים בלב טוקיו הסואנת.הסרט צובט ומרגש באופן מאופק בלי להיות סוחט דמעות הוליוודי.

ספר כמעט נטול עלילה. כל התרחשותו של הספר מתפרשת על חודשים בודדים מהאביב ועד הקיץ. במרכז ה''מיני'' עלילה ניצבים 4 דמויות שהם ארבעה אחים שנותרו יתומים. שתי הדמויות המרכזיות הן האחות הבכורה ג'ני, נערה ספורטיבית ויפה בת 18 ואחיה בן ה-15. מקיואן מיטיב לספר את רחשי ליבו של הנער הצעיר, קנאותיו ומיניותו. בסיפור ישנו מתח שבין היתר מתקיים בשל מיניות פרוורטית המרחפת מעל האחים. ספר שונה מאוד משלושה ספרים אחרים של מקיואן שקראתי.

אמא תמיד החביאה את הבונבוניירות במטבח במדף העליון. ולמרות שלאבא הייתה מכולת עם המון שוקולדים וממתקים.
השוקולד הכי טעים תמיד היה כשאמא הייתה מחוץ לבית ואנחנו האחים היינו מטפסים על כיסא ומשם על השיש וכל פעם היינו מחסלים בונבוניירה או חצי. והיא אף פעם לא הבינה איפה הבונבוניירות כשהייתה צריכה לקחת משם אחת.
אחוות האחים הזו נשארה עד היום. אין יפה מאחוות אחים. רק מלהסתכל אחד על השני היינו ממציאים "שקרים לבנים"
"מכסים" אחד על השני ושומרים סודות. אם אגרטל היה נשבר בטעות היינו קוברים אותו בגינה קבורה רצינית כדי שאמא לא תגלה ששברנו ותתעצב.

היום אני מלמדת את הבנות שלא נורא אם יתלכלך או יישבר שתמיד יספרו הכל ואני תמיד אבין. בינתיים זה עובד יופי.

סודות ואחוות אחים על כך הספר של איאן, ובמקלט היה סוד גדול שהריח בכל הבית, ואף אחד לא דיבר עליו. כי סודות תמיד שמרו בין האחים.. אבל בין האחים הללו היה באמת משהו חולני, הם היו בגיל ההתבגרות ולרגע אחד כל דמויות החיקוי בבית נעלמו להם באופן פתאומי.
וכשילדים מגדלים את עצמם לבד הטעויות הכי גדולות נעשות גם אם לא ממש מוסריות או תקינות אבל הילדים הבינו דבר קטן אחד שהיה גדול עבורם, הם הבינו שאם הם לא ישמרו אותם בסוד פשוט לא תהיה משפחה כי הם יפורקו.

אחוות האחים שמרה אותם ביחד כל עוד לא הביאו אף חבר אל תוך הבית...ואם הקטן רצה להיות ילדה, אז זרמו אתו והכינו לו פאה ותפרו לו חצאית. הם זרמו בלי שאף אחד ינהל אותם או יפריע להם.
לפעמים כשאמא ואבא היו יוצאים מהבית מלחמת הכריות והבלאגן שעשו גרם להם להתפוצץ מצחוק כמו שרק ילדים מסוגלים.
הספר הוא מסע של משפחה אחת .שני הורים, שני אחים ושתי אחיות .הם היו כמו טבעת קטנה של סודות .

הספר נגמע במהירות , האווירה בספר הייתה אווירה אנגלית מלנכולית משהו...
הוא פשוט כותב טוב ,זה לא ספר פסיכולוגי בהגדרה אך גורם לחשוב הרבה מעבר על מהות המשפחה בחיינו,
על התפקיד שלנו כהורים בחינוך הילדים שהוא כמובן הדבר הכי חשוב אחרי
נתינת אהבה אליהם ללא תנאים.

הגדולה של איאן שאתה לא קופץ לשמיים מהתרגשות בזמן הקריאה.החוויה מחלחלת לאט לאט...