ביקורת ספרותית על גן הבטון מאת איאן מקיואן
ספר בסדר

---

אני אוהב לקרוא את איאן מקיואן. הספר
"כפרה" שלו הוא יצירת מופת בעיניי.
לכן התחלתי לקרוא את הספר הנ"ל עם ציפיות גבוהות
כיאה לסופר מרשים כל כך...
מקיואן יודע לכתוב! ואין ספק שהוא מאוד קריא.
בספר הנ"ל מדובר בארבעה אחים ואחיות שגרים בבית פרטי
באיזשהו פרוור די-נידח לאחר שהם מתייתמים מאביהם
לפתע גם אימם הולכת לעולמה ומה שקורה להם לאחר מכן...
אז ככה; למרות הכתיבה הדי-מותחת אהבתי פחות את הספר הזה.
קודם כל בגלל התפרים הגסים והנראים יותר מדי לעין של מה שעומד לקרות;
ידועה אימרתו של אנטון צ'כוב על "האקדח שנראה במערכה הראשונה ויורה במערכה השלישית"...
אז כאן מדובר בשקי-בטון שאביו המנוח קונה משום מה ומניח אותם במרתף הבניין...
ויש עוד "תפרים" כאלה בספר. כללית גם לא אהבתי גם את "הצהוב"
שבספר. מעולם לא נתקלתי בעלילה שבה גילוי-עריות מתואר בה בצורה כל כך גרפית על ידי
הנער המספר, שטכנית, מספר בגוף ראשון את המתרחש בספר.
יש כאן פזילה לצהוב ולמציצני ואני מזהה פה רצון להפוך לעוד רב-מכר של הכותב.
ולכן למרות הכתיבה הטובה שיש כאן, קצת התאכזבתי מהספר הזה.

» ביקורות נוספות של סדן
» ביקורות נוספות על גן הבטון